אלטעות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

אַלְטָעוּת (לטינית – infallibilitas) היא חסינות מפני טעות, או אי-יכולת לשגות. בתחום הדתי היא ידועה בעיקר בהקשר של האלטעות האפיפיורית בכנסייה הקתולית.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר מן המאות הראשונות לספירה הייתה קיימת דּוֹגְמָה כנסייתית בדבר האלטעות של הכנסייה בכללה, בהיותה "גופו של ישו". ואולם, הכנסייה לא זוהתה על ידי אישיות אחת מסוימת. חידוש זה נוצר רק במאה ה-19. בוועידת הוותיקן הראשונה (רומא, 1870) הוכרזה בכנסייה הקתולית הדּוֹגְמָה בדבר האלטעות של האפיפיור. על פי ה-Pastor Aeternus:

הרינו מורים ומגדירים כדוגמה-שבהתגלות [את העיקרון] כי הכהן הגדול של רומא [האפיפיור], כאשר הוא מדבר בשבתו על כסאו (ex cathedra), היינו בהיותו במילוי תפקידו כרועה וכמורה-דת של כל קהל הנוצרים מכח סמכותו האפוסטולית [השליחותית], ומגדיר דוקטרינה הנוגעת לענייני אמונה ומוסר כראויה להתקבל על הכנסייה האוניברסלית [הקתולית] - הרי שבעזרה האלוהית המובטחת לו על ידי פטרוס המבורך, הריהו מחזיק באותה אַלְטָעוּת שחפץ הגואל להעניק לכנסייתו בענייני אמונה ומוסר, ולפיכך קביעות אלה של הכהן הגדול מרומא הן בלתי ניתנות לשינוי, וזאת מכוחן-שלהן ולא מכח הסכמת הכנסייה. אשר על כן, מי אשר יעז פניו , חס וחלילה, להמרות את פי קביעתנו זו – יהיה באנתמה [חרם].

הדוֹגמה נוסחה באופן פורמליסטי ומגביל, כך שלא כל קביעה אפיפיורית תיהנה ממעמד של אַלְטָעוּת אלא רק קביעות שנעשו מכסאו, בענייני אמונה ומוסר, ובהצהרה מפורשת כי הן מכוונות לכלל הכנסייה. (המונח 'מכסאו' התפרש באופן מטאפורי, דהיינו 'במילוי תפקידו').

מהלך "חקיקתה" של האלטעות היה חלק מן המגמות השמרניות שאפיינו את הכנסייה הקתולית בתקופת כהונתו ארוכת השנים של האפיפיור פיוס התשיעי. לדעת רבים,[דרוש מקור: מי?] מטרתה העיקרית הייתה להילחם במגמות דה-צנטרליסטיות בתוך הכנסייה הקתולית, ובעיקר הנטייה הגליקנית בצרפת, שערערה על ריבונותה של רומא. ואולם, יש[דרוש מקור: ומי אלו?] המערערים על כך, משום שבתקופה שבה הוכרזה הדוגמה כבר הוכרעו המגמות הגליקניות בצרפת זה מכבר על ידי האולטרה-מונטנים.

התנגדויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוֹגמת האַלְטָעוּת עוררה סערה לא קטנה בעולם הקתולי, ועד היום נמשכים הוויכוחים עליה. כבר עם חקיקתה נמצאו בכנסייה הקתולית מתנגדים לה. מגיניה של הדוגמה טענו כי היא הייתה קיימת בכנסייה מאז ומעולם, וההחלטה של 1870 רק ניסחה אותה רשמית, אך מתנגדיה (בכנסייה הקתולית ומחוצה לה) חולקים גם על טענה היסטורית זו. כמה מחוקרי תולדות הנצרות סבורים כי ניצניה אכן נמצאים בהגותם של כמה תאולוגים מימי הביניים, אך היא לא הייתה מוסכמת. נראה כי היא קיבלה דחיפה חזקה מן ההוגה הצרפתי ז'וזף דה מֶסְטְר, שבחיבורו 'על האפיפיור' ביקש לבצר את סמכותה המרכזית של רומא ואת ההשקפה האולטרה-מונטנית. בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה בלט בין החולקים עליה התאולוג השווייצרי האנס קונג. בספרו על האלטעות האפיפיורית הזכיר קונג כי הכנסייה עצמה הודתה לא אחת בטעויות של אפיפיוריה. תומכי האלטעות משיבים על כך בדרך כלל כי במקרים אלה לא היו הוראות האפיפיורים ex cathedra, דהיינו, מדובר בטעויות של האפיפיורים כבני אדם, ולא של האפיפיורים כמייצגים את דעת הכנסייה הנצחית.

השימוש בדוגמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפועל נעשה שימוש מצומצם מאד בדוגמה זו. למעשה, ישנן רק שתי קביעות אפיפיוריות שמוסכמות על הכל כי נקבעו מכח סמכותו האלטעית: הדוגמה בדבר ההתעברות הטהורה של מרים הבתולה והדוגמה בדבר עלייתה של מרים הבתולה השמיימה. על דוגמות כנסייתיות אחרות חלוקות הדעות.

אף כי הדוגמה של האלטעות האפיפיורית קשורה קשר הדוק לתפיסה בדבר האַלְטָעוּת של הכנסייה בכללה, אין בכנסייה הקתולית דוגמה רשמית בדבר אלטעות כזו. עם זאת, קביעות הנהנות מהסכמה כלל-כנסייתית, וכן אנציקליקות בענייני מוסר, נהנות בדרך כלל ממעמד בלתי ניתן לשינוי, המקרב אותן למעמד של אלטעות.

דוגמות קרובות לאַלְטָעוּת התפתחו גם מחוץ לנצרות. לדעת עמנואל סיוון וסקוט אפלבי, בתנועות פונדמנטליסטיות בעת החדשה יש נטייה ברורה לייחס אלטעות למנהיגים דתיים, בניסוחים גורפים או מסויגים.

אלטעות ביהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

גם ביהדות התפתחו תפיסות הקרובות לאלטעות. בחסידות מקובל כי לאדמו"רים יש רוח הקודש, וחסידים רבים מייחסים השראה כזו לרבותיהם, אך קשה למצוא בה התבטאויות מפורשות על כך שהרב אינו טועה לעולם. לדעת כמה חוקרים, כגון גרשון בקון ויעקב כ"ץ דוקטרינת 'דעת תורה', שהתפתחה בעולם החרדי (ובמיוחד בחוגים ליטאיים של אגודת ישראל) במאה העשרים, כוללת בתוכה תפיסה בדבר האַלְטָעוּת של גדולי התורה, אולם גם שם נדיר למצוא התבטאויות מפורשות על כך, ורווחות יותר הטענה כי ה'גדולים' חסינים מפני ביקורת משום שמבקריהם (הפוטנציאליים) לא הגיעו למעלתם ולהבנת שיקוליהם. נציג מובהק של עמדה זו הוא הרב אליהו אליעזר דסלר[1].

דוקטרינת 'דעת תורה' חלחלה בהדרגה גם למחנה הדתי-ציוני, במיוחד משנות השבעים של המאה העשרים ואילך, אך שם ניטש עליה ויכוח חריף. מתנגדיה טוענים כי ייחוס אלטעות לחכמי ישראל מנוגד למקורות חז"ל, שלפיהם גם הסנהדרין הגדולה עלולה לטעות, ויש כעין חזרה אל הנבואה, שעל פי חז"ל הסתיימה בתקופתם של חגי, מלאכי וזכריה.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ב'מכתב בדבר אמונת חכמים'