אמנות סביבתית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

אמנות סביבתית כמו האמנות אקולוגית היא עוד סוגה חדשה בתחום האמנות עכשווית המציגה עשייה אמנותית המונעת על ידי חששות אקולוגיים, התייחסות להיבטים אחרים של הסביבה, כגון הקשר פוליטי, היסטורי או חברתי.
בעולם הולך וגדל מספר האמנים שיוצרים תוך התמקדות במערכות ויחסי גומלין בתוך הסביבה שלנו מערכות אקולוגיות, גאוגרפיות, פוליטיות, תרבותיות וביולוגיות.
רבים מהיצירות באמנות זו מורכבות מרכיבים דו-ממדיים ותלת-ממדיים שבתוכם עשויים להשתלב אפקטים חזותיים וקוליים המבקשים להראות כיצד האנושות צריכה להיות מעוגנת ומחוברת לעולם הטבעי מבחינה חברתית, מבחינה פילוסופית, מבחינה כלכלית, ורוחנית.
עיקר האמנים מציגים את הניתוק של האנושות מהסביבה ומנסים לתקן זאת דרך ארבעה מניעים עיקריים המובילים לשינוי:

  • העלאת המודעות לשבריריותו של הטבע והצורך להגן עליו.
  • לחקור תופעות טבע שונות לעקוב אחר השינויים ולהביע זאת באמנות.
  • לאסוף חומרים מן הטבע ממקומות שונים בעולם ולהפיצם.
  • למנוע הידרדרות המצב הסביבתי בשטח בשיקום הנוף הפגוע ולחזור למצב הטבעי.

ההיסטוריה של האמנות הסביבתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

היסודות של האמנות הסביבתית החלו מתקופת תנועת האמנות הרומנטית (1800–1850). בעקבות המהפכה התעשייתית, הוקמה תנועה זו שנקראה התנועה "הנאו-רומנטית" שעיקר עבודות האמנות כללו סגידה ליופי הטבע ובין היתר גם תמונות של הרס וזיהום על מנת להדגיש עוול ואי-שוויון סביבתי.

הרומנטיקנים סגדו לגדולתו ויופיו של הטבע והאמינו שהאנושות צריכה להיות מחוברת אליו ולא מנותקת ממנו. האמנים ביקשו לעורר את האנושות לחזור לטבע והתמקדו בעיקר בציור תמונות, מוזיקה ופיסול במטרה לחשוף את העוול בניתוק האנושות מהטבע כדי לזעזע ולעורר את האנושות לפעולה.

עם לידתה של האמנות המינימליסטית, בעיקר בארצות הברית, חשו אמנים רבים כי גבולות התצוגה בגלריה או במוזיאון אינן עונות עוד על דרישותיהם. הפיסול המינימליסטי עסק בבדיקת גבולות התצוגה על ידי מיצבים ופעולות אמנותיות אחרות ויציאה אל מחוץ לגבולות החלל הממוסד הייתה מהלך מתבקש עבור רבים מהם. לקראת סוף שנות השישים החלה מגמה של תיעוד ושל חשיבה אסתטית וביקורתית סביב אמנות האדמה.

הצמיחה של תנועת האמנות הסביבתית החלה בעיקר משנת 1900 עם המגמה החדשה הנקראת "אמנות אדמה" (Land Art). תנועה אמנותית זו צמחה באמריקה בשנת 1960, כאשר מספר פסלים וציירים כגון רוברט סמיתסון (1938–1973) עם היצירה המפורסמת שלו מזח לולייני (1970) שגרם נזק בלתי הפיך ומשמעותי לנוף שבו הוא עבד. היצירה נבנתה מאבני בזלת ואדמה וסמיתסון שהשתמש בדחפור כדי לגרד ולחתוך את הנוף, השפיע ישירות על האגם.

Spiral-jetty-from-rozel-point

אמנות זו נוצרה להגברת מודעות ציבורית למערכת היחסים של האדם עם העולם הטבעי על ידי התערבות בנוף בסדרה של מבנים מעוררי מחשבה. עיקר היצירות היו יצירות אמנות על פני האדמה בשטחים גדולים שכוסו בבדים צבעונים ושינו את הנוף המקומי, בעיצוב ושינוי נתיבי מים והרי געש במטרה ליצור דימויים אמנותיים באמצעות אדמה, סלעים וחומר טבעי אחר לשינוי הנוף להגדלת הרגישות שלנו כלפי הסביבה.

בלט באמנות זו האמן הבולגרי כריסטו (Christo Javacheff) שהשתמש בבדים גדולים לכסות מבני ציבור ושטחים גדולים מאוד בטבע. בין היתר יצר בשנת 1969 במפרץ קטן דרומית לסידני, אוסטרליה יצירה שמבחינה אקולוגית נחשבה כחסרת אחריות והשפיעה על הסביבה המקומית באופן שלילי. התלונות הסלימו כאשר מספר פינגווינים וכלבי הים היו לכודים תחת הבדים בנוסף גם ציפורים המקננות במצוקים נלכדו בבדים, לבסוף נאלצו לגזור אותם על מנת לשחררם. יצירות אלו הדומות לפרויקטים עירוניים שביצע, הם חלק מתהליך אמנותי השם דגש על פעולת התקשורת הבין-אישית שבהכנת הפרויקטים המורכבים.

אמנים אקולוגים מתחו ביקורות משכו את תשומת הלב הבינלאומית לחוגים הסביבתיים והובילו לאמנות עכשווית המבקשת התייחסות וחשיבה מחודשת לאמנות האדמה.

דוגמאות של אמנות סביבתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכתש רודן

האמן ג'יימס טורל (James Turrell) שיצר את אחת מעבודות האדמה השאפתניות ביותר בתוך אתר באריזונה שבארצות הברית עבודה בשם "מכתש רודן" (Roden Crater). בעבודה זו חצב האמן בתוך אדמת ההר והפך את האתר למצפה כוכבים נטול טכנולוגיה. הוא רכש את המכתש בשנת 1979 והפך מכתש וולקני מאפר טבעי למצפה טבעי העוקב אחר כוכבי הלכת. במכתש נבנו חדרים שונים שבכל חלל יש פתח לשמים העוקב אחר תופעות שמימיות בעין בלתי מזוינת. עבודה דומה לזו של טורל בשם "החלל הרואה" (1992) מוצגת בגן הפסלים של מוזיאון ישראל.

בשנת 1982 האמן הגרמני יוזף בויס (Joseph Beuys) שנחשב המדריך והמוביל של האמנות הסביבתית בגרמניה החל להשתמש דרך המדיום האמנותי כביטוי להובלת שינוי חברתי. הוא החל את פעולתו הגדולה ביותר בתחום האמנות הסביבתית בפרויקט הנקרא “7000 Oaks”, כאשר יחד ובעזרת מתנדבים רבים, בויס נטע 7000 עצי אלון במשך מספר שנים ברחבי העיר קאסל אשר בצפון גרמניה, בצירוף אבן בזלת הנלווית לכל עץ שנלקחה ממכתשים ומהרי געש כבויים.

המטרה של בויס ביצירה זו הייתה לבצע פעילות של "תיקון עולם" לתקן סביבה פגועה ולהתחבר אל השלם אשר בטבע שכל עץ ואבן יהיו אנדרטה חיה המשתנה כל הזמן בגודל, בצורה ובמשקל. שני אובייקטים המשתנים זה לצד זה באופן שונה.

7thousand oaks

עבור בויס, עצי האלון ואבני הבזלת הם חומרים פיסולים בעלי איכויות ריפוי. עץ האלון נקשר לעבר הנאצי אותו הגרמנים ביקשו להדחיק (עיטור צלב הברזל שניתן לגיבורי מלחמה הוחיה על ידי היטלר שהוסיף לו סמל של עץ אלון בקדקודו), ואילו הבזלת כחומר המייצג אנרגיה קדמונית ואורגנית הייתה עבורו אלמנט מאחד שיביא לריפוי ולשינוי.

השפעתו ניכרה גם בעבודותיו של האמן הישראלי יצחק דנציגר שניפגש עם יוזף בויס בשנת 1970 בגרמניה והושפע ממנו עד מאוד. דנציגר חזר לארץ והחל ליצור את היצירה "נוף תלוי" - יחידה אקולוגית המתפקדת עצמאית התלויה על גבי משטח מרחף באוויר. בשנת 1971 השתתף דנציגר בתערוכת "מושג+אינפורמציה" במוזיאון ישראל ושם הוצגה היצירה שלצידה הוקרנה סדרת שקופיות שהציגה את הרס הנוף בידי האדם.

כהמשך לפרויקט זה יזם דנציגר בתחילת שנות השבעים שיקום ניסיוני של שלוש מחצבות נטושות של מפעלי "נשר" על הר הכרמל. בראשית 1971, יצא דנציגר אל האתר כדי להתוות לו צורה חדשה - לא שחזור הנוף כי אם שיקומו - "שיקום של ממש, כלומר ליצור באתר המחצבה רצף של חוויות ארכיטקטוניות ומעשיות שתהיינה פונקציות של מוקדים אופטיים".

האמן האוסטרלי אנדרו רוג'רס (Andrew Rogers) שאומר שהאתגר הוא תמיד להשתמש בחומרים בדרך חדשה ושונה ולגרום להם להעביר את המשמעות ולהציג אותם באופן שלא ראו בעבר. על פי מסר זה יצר את הפרויקט "המקצבים של החיים", שנחשב כפרויקט הגדול ביותר של האמנות הסביבתית העכשווית בעולם. הוא יצר שרשרת של אלפי פסלי אבן סביב כדור הארץ.

You Yangs Bunjil geoglyph

עד כה בפרויקט מעורבים יותר מ -7,000 אנשים שיצרו עמו 51 מבני אבן מסיביים ופסלים סביב כדור הארץ. הפרויקט מתפרס על פני 17 מדינות על פני שבע יבשות כמו: ישראל, צ'ילה, בוליביה, סרי לנקה, אוסטרליה, איסלנד, סין, הודו, טורקיה, אנטארקטיקה, קניה, נמביה, נפאל, סלובקיה, טורקיה, ארצות הברית ובעתיד הם יבנו במדינות נוספות. המבנים נבנו במקומות נידחים ואקזוטיים בגבהים שונים מתחת לפני הים ומעל לפני הים.

האמנות הסביבתית שלו הותאמה למקצבים של התרבות המקומית ולצורת המבנה הגאוגרפי של המקום כמו המבנה שיצר בנפאל שהוקם בהרי ההימליה והמבנה במדבר גובי שבסין. זהו ללא ספק פרויקט חיים חסר תקדים בכל קנה מידה עולמי.

לדברי האמן אנדרו רוג'רס הפרויקט "המקצבים של החיים" הם מטפורות אופטימיות למעגל הנצחי של חיים והתחדשות, מביעים ומרמזים על שאיפה והתבוננות פנימית של האדם. הגאוגליפים מאמצים חזון תרבותי רחב המקשר את הזיכרון וסמלים שונים הנגזרים מגילופים, ציורים עתיקים ואגדות בכל אזור. הם מפוסלים להאריך את ההיסטוריה לעתיד הרחוק ולהתעמק בעמקי המורשת שלנו במרדף אחר הרוחני בכל מדינה.

Elena Paroucheva Source Flamme

דוגמה נוספת לאמנות סביבתית מקורית היא של האמנית הבולגרית המתגוררת בצרפת אלנה פרויוסחבה (Elena Paroucheva) היוצרת מגדלי נוף בפסלי מתח גבוה באינטגרציה עם עמודי חשמל בשילוב כבלים וצינורות מפלדה אל חלד מוארים. אמנית זו יצרה תנועה חדשה באמנות בשם "אמנות חשמלית" שבעקבותיה החלו אמנים רבים ליצור מבנים ופסלים מוארים כחלק מהנוף הסביבתי בשטח.

האמן הברזילאי הנודע ויק מוניז (vik muniz) הושפע מאוד מעבודתו של האומן רוברט סמיתסון שיצר את היצירה מזח לולייני, הוא יצר מספר דגמים של עבודות אדמה של סמיתסון וצילם אותם באופן שמקשה על ההבחנה בינם לבין היצירה המקורית. הוא קרא לסדרה זו "בברוקלין".

בשנת 2002 יצר ויק מוניז שתי סדרות אחרות של עבודות אדמה שכללו רישומי קווים באורך מאה עד מאתיים מטרים של חפצים ביתיים כמו צורת מפתח, מעטפה וקולב שנחרטו באמצעות דחפור באדמה במכרה ברזל בברזיל ולאחר חריטת הרישומים באדמה הוא צילם אותם ממבט על ממסוק לצורך הנצחת היצירות והצגתם בתערוכות.

בשנת 2005 יצר ויק מוניז רישומים ענקיים בצורת "יד מצביעה" באורך מאות מטרים חריטה באדמה באמצעות דחפור כעוד יצירה מסדרת "תמונות מעבודות אדמה" שאותן הציג במספר תערוכות ברחבי העולם, כולל בתערוכה "תמונות מכל דבר" שהוצגה במוזיאון תל אביב.

ההגות היהודית והמודעות הסביבתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיומו ורווחתו של האדם תלויים ביחס הגומלין בינו לבין סביבתו. אפילו אופיו המוסרי מושפע מיחסו ליפי הטבע:

"צורות הנוי המצוירות בבריאה וחוש האדם ליהנות בהן מונעים את האדם מהידרדר לדרגת הבהמה. השמחה ביפי הטבע ובנוי הצמחים תביאו לשמוח גם ביופי מוסרי.
חברה שאינה חסה על היפה - גם האדם יגדל בה פרא. שמחת האדם בהרמוניה אסתטית קרובה לשמחתו בהרמוניה מוסרית"

ביהדות מתבטא נושא שימור הסביבה במיוחד באיסור "בל תשחית" המחנך את האדם לרגישות לסביבתו.

המקור לאיסור ההשחתה נמצא בספר דברים, פרק כ', פסוק י"ט: בתקופות קדומות היה נהוג לכרות עצים בזמן מלחמה. ("וְהִכִּיתֶם כָּל עִיר מִבְצָר וְכָל עִיר מִבְחוֹר וְכָל עֵץ טוֹב תַּפִּילוּ וְכָל מַעְיְנֵי מַיִם תִּסְתֹּמוּ וְכֹל הַחֶלְקָה הַטּוֹבָה תַּכְאִבוּ בָּאֲבָנִים", מלכים ב', ג', י"ט). החוק בספר דברים יוצא כנגד מנהג זה ואוסר עליו. ("כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצור". ציווי זה משמש מקור לפסיקה מאוחרת בדבר האיסור להשחית גם אילנות סרק וחומרים אחרים, כלשונו של הרמב"ם בהלכות מלכים פרק ו', הלכה י: "ולא האילנות בלבד, אלא כל המשבר כלים וקורע בגדים והורס בניין וסותם מעיין ומאבד מאכלות דרך השחתה עובר בלא תשחית". "אמר רבי יהודה: מי שיוצא בימי ניסן ורואה אילנות כשהם מלבלבים, אומר " 'ברוך שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובים להתנאות בהם בני אדם" (ברכות מג/ב).

התיקון היהודי לתמונות-האדם מתחיל בכך שהוא כולל את תמונת-האדם-מול-הטבע, כי האדם הוא גם חלק מן הטבע, אין הטבע עומד בפני עצמו, אלא הוא קשור לחיי האנושות אשר חייבת לשמור עליו לטובתה. ויתרה מזאת: האדם היחיד אינו במרכזו של הטבע. גם הוא מחויב לכלל הברואים, אשר הנאתם מן הטבע יש בה משום הכרה בטוב שהעניק הקב"ה למין האנושי להנאתו.

לדוגמה בפרקים א'-ב' בספר בראשית מספרים בפשטות נפלאה: האדם מופיע בפרק א' כחלק משרשרת הבריאה, כיצור שנברא במחצית השנייה של יום השישי. אפילו יום מיוחד לא הוקצה לו. הוא שותף ליום השישי עם החיות והבהמות. מאידך, מופיעה באותו פרק א' עצמו יצירת האדם כמאמר חגיגי מיוחד, ("ויאמר א-לוהים: נעשה אדם בצלמנו כדמותנו...").

כיוון שבא האדם לעולם שהוא יצור מיוחד במינו "בצלם א-לוהים", המקבל ברכה מיוחדת, סגולה מיוחדת, פוטנציאל מיוחד: "...מלאו את הארץ וכבשוה, ורדו בדגת הים ובעוף בשמיים ובכל הרמש הרומש על הארץ". מבחינת סגולתו המיוחדת של האדם כאילו הוא חופשי לעשות בטבע כטוב בעיניו - אך הוא אינו חפשי לגמרי.
זאת נראה בספר בראשית בפרק ב': האדם אחראי על מעשיו אלה בפני הישות המוחלטת שמעבר לו (לעבדה ולשמרה... מכל עץ הגן אכול תאכל, ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכלון ממנו...).
וייקח ה' אלוקים את האדם וינחהו בגן עדן לעובדה ולשומרה", (בראשית, ב', ט"ו).
"בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את האדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן, ואמר לו: ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי.
"תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם תקלקל אין מי שיתקן אחריך".
במובנים רבים גן העדן ואוצרות כדור הארץ נמצאים סביבנו, אך עלינו לעשות מעשים כגון: "לעובדה" – המשמעות לעבוד, ליצור, לטפח, ליזום ולעשות מעשים טובים. "לשומרה" – המשמעות לא לקלקל, לא לזהם ולשמור על יופי הבריאה והטבע גם למען הדורות הבאים.

מקורות מידע ואזכור[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מאמר מתוך הספר "Land-Environmental-Art" של ג'פרי קסטנר (2010)
  • מאמר מתוך הספר "שקיעה של הנפש" (1968) של רוברט סמיתסון - "פרויקטים בכדור הארץ".
  • מאמר מתוך הספר "תמונות מכל דבר" של ויק מוניס (2004).
  • ציטוטים מתוך: ספרי בראשית, דברים והלכות מלכים של הרמב"ם.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אמנות סביבתית בוויקישיתוף