אנה היילמן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אנה היילמן
אין תמונה חופשית
לידה 1 בדצמבר 1928
ורשה, הרפובליקה הפולנית השנייה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 1 במאי 2011 (בגיל 82)
אוטווה, קנדה עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה פולין עריכת הנתון בוויקינתונים
מקצוע לוחמת מחתרת עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

אנה היילמן (נולדה בוורשה, פולין ב-1 בדצמבר 1928 ונפטרה באוטווה, קנדה ב-1 במאי 2011) שהוזכרה ממקורות אחרים כחנקה או חנה וייסמן, הייתה אחת האסירות ששרדו את מחנה אושוויץ, למרות היותה אחת מחברי הזונדרקומנדו שזימנו לפוצץ את המשרפות של אושוויץ.

חיי המשפחה של אנה היילמן[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוריה של אנה, יעקב ורבקה ויקבלום, היו חירשים. משפחת היילמן הייתה משפחה יהודית מתבוללת מהמעמד הבינוני בוורשה שבפולין. היו לה שתי אחיות גדולות, סבינה ואסתר (סטושיה). אביה של אנה, יעקב נולד בוורשה בשנת 1887 והיה לו מפעל בוורשה שהעסיק עובדים חרשים כדי ליצור עבודות יד מעץ. ב -1936 הציג את חפצי המפעל בתערוכת פריז העולמית וב -1939 עשה זאת ביריד העולמי בניו יורק. אמה, רבקה, נולדה ב -1898 בפוזנן שבפולין למשפחה עשירה[1].

במלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנה, אסתר והוריהם התגוררו באזור שלבסוף הפך לגטו ורשה. הם שוכנו ברחוב מילא, ממש לא רחוק ממטה הארגון "איגוד" (הארגון היהודי הלוחם), בהנהגת מרדכי אנילביץ. סבינה הצליחה להימלט מן השואה יחד עם מורה לשעבר ובעלה לעתיד. הם נסעו לברית-המועצות והתיישבו בשוודיה.

אנה הייתה חלק מתנועת נוער בשם "השומר הצעיר". עם פרוץ המרד בגטו ורשה היא לא הייתה בטוחה אם להילחם או להישאר עם הוריה; בסופו של דבר היא בחרה להישאר עם הוריה. אנה, אסתר והוריהם היו בין המגורשים האחרונים מגטו ורשה, כאשר נלקחו למיידאנק במאי 1943. הוריה של אנה נרצחו מיד כשהגיעו למיידאנק . אסתר ואנה נשלחו לאושוויץ בספטמבר 1943.[1]

התנגדות במהלך המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביחד עם אחותה אסתר (אסטושיה), ונשים אחרות הבריחה היילמן אבק שריפה ממפעל חימוש סמוך. לאחר מכן הן העבירו אותו לאנשי הזונדרקומנדו. הנשים המעורבות בשרשרת ההברחות של אבק השריפה כוללות את רוזה רובוטה (שהייתה בקשר ישיר עם אנשי הזונדרקומנדו), אלה גרטנר, רגינה שפירזטיין, רוז גרונפלמת, הדסה זלוטניצקה, מרתה בינדיגר, גניה פישר, אינגה פרנק  ואילזה ואנטיצ'קה. מדי שנה, התאריך 5 בינואר החזיר את אנה למלחמת העולם השנייה שראתה את אחותה אסתר (אסטושיה) וייסבלום מעמדת לתלייה, לאחר שהואשמה בהברחת אבק שריפה ששימש את אנשי הזונדרקומנדו במרידתם. בזיכרונה כתבה אנה: ’’היה זה רעיון משלה להבריח את האבקה לזונדרקומנדו. מתוך ידידות זו התפתחו רעיונות ההתנגדות. אני לא יכולה להגיד לך מי יזם את זה ... הרעיון היה מה נוכל לעשות, כל אחד מאיתנו, להתנגד? חשבתי, אתה עובד בפולבראום, מה דעתך לקחת אבק שריפה? שאלתי. התחלנו לדבר על הרעיון. אבק השריפה היה בהישג ידנו. חשבנו, 'אנחנו יכולים להשתמש בו!' מישהו בקבוצה ידע שהזונדרקומנדו מכין התנגדות. אמרנו 'תן לנו לתת להם את אבק השריפה!'".

הם מצאו דרכים רבות להבריח אבקת שריפה החוצה. למען המשימה החבורה השתמשה בשקיות על החלק הפנימי של שמלותיהם, קשרים בצעיפים, ולפעמים אפילו אבקה מתחת לציפורניהם. החיילים הגרמנים ערכו חיפושים שוטפים והיילמן סיפרה שכשראו מרחוק שהחיפוש מתקרב, הם הניחו את האבקה על הקרקע, והחדירו אותה באדמה כדי שלא ייראה.

אחותה של היילמן, אסתר, נבגדה כאשר אלה גרטנר סיפרה לקצין אס-אס שהתיידדה איתו על הדבר. היא, רוזה רובוטה, רגינה שפירזטיין ואלה גרטנר נלקחו ל"בונקר" בתוך המחנה הראשי ועונו במשך חודשים. אבל במשך כל הזמן הזה, הן מעולם לא סיפרו להם על מעורבותה של אנה. אלא רק סיפרו להם על שמות של אנשי זונדרקומנדו שכבר לא היו בין החיים.

ב-5 בינואר 1945 נתלו אסתר, רגינה, אלה ורוזה. היה זה ​​שבועיים לפני התקדמותו של הצבא האדום הסובייטי מתקדם לאושוויץ. כל מחנה הנשים נאלץ לצפות בהוצאות להורג. בפקודות ישירות מברלין הוצאו הנשים להורג כלוחמים יהודים. אושוויץ פונה ב -18 בינואר 1945, כאשר הצבא הסובייטי התקדם לכיוון גרמניה.

חייה לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שהות ממושכת בבלגיה, אנה היגרה בחודש מאי שנת 1946 לישראל, שבאותה תקופה הייתה תחת שליטת המנדט הבריטי. אנה התאחדה עם אחותה סבינה ופגשה את משפחתה המורחבת, היא סיימה את לימודיה בתיכון. אנה התחתנה עם יהושוע היילמן ב-7 לחודש מרץ, שנת 1947, יהושוע גם הוא עזב את פולין לטובת הגירה לארץ ישראל, על מנת לסיים שמה את לימודיו שבוע אחד לפני תחילת מלחמת העולם השנייה. כל משפחתו נרצחה במהלך המלחמה מלבד אחותו הקטנה, רוז. גם היא שהתה באושוויץ ושרדה את המלחמה.

במהלך חייה בישראל, אנה הרוויחה תואר בעבודה סוציאלית וילדה 2 בנות עם בעלה יהושוע, יהושוע עבר לארצות הברית על מנת להיות מורה לעברית ולבסוף העביר לשמה את אנה ו-2 בנותיהם לגור עימו בעיר בוסטון בשנת 1958. לאחר מכן בשנת 1960 כל המשפחה היגרה לעיר אוטווה שבקנדה בגלל הזדמנות לעבוד שמה כמנהל של בית ספר עברי. אנה עבדה עם עמותת הסיוע לילדים באוטווה כעובדת סוציאלית דו לשונית (אנגלית-צרפתית). היא הפכה למפקחת של מחלקת האנגלית-עברית ויצאה לגמלאות בשנת 1990, יהושוע היילמן נפטר בחודש אוקטובר של שנת 2005.

הדרך לכתיבת ספר זכרונותיה הייתה דרך ארוכה. בשנת 1991 לאחר טקס ביד ושם להנצחת הזיכרון של אחותה והנספות הנוספות, רג'ינה, אלה, ורוזה, אנה אמרה לבעלה של אחת מבנותיה, שלדון שוורץ, שהיא כתבה יומן בפולנית באושוויץ, ושהיומן נתפס, הוחרם והושמד בזמן מסוים לאחר חיפוש בחפציה על ידי הנאצים. ושהיא שחזרה את כולו מתוך זכרונה בזמן שהותה במחנה אבודים בשנת 1945,  שלדון שכנע אותה לתרגם את יומנה לאנגלית וביחד, השניים עבדו במשך עשר שנים; היא כתבה והוא ערך. ספר זכרונותיה "never far away :The Auschwitz Chronicles of Anna Heilman", פורסם בשנת 2001. הספר זכה בשנת 2002 בתחרות פרסי אוטווה לספרות.

אנה היילמן גולמה אחת מן הדמויות בסרט " Unlikely Heroes" בשנת 2003, הסרט סיפר על תנועת ההתנגדות היהודית במהלך מלחמת העולם השנייה.[2]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 anna heilman, jewish virtual library
  2. ^ Unlikely Heroes, IMDb