אנטוניו אסקרי
 | |
| אסקרי, 1925 | |
| לידה |
15 בספטמבר 1888 סורגה, איטליה  |
|---|---|
| פטירה |
26 ביולי 1925 (בגיל 36) פריז, צרפת |
| לאום |
 איטליה |
| מקום קבורה |
בית הקברות הגדול במילאנו |
| תקופת הפעילות |
? – 26 ביולי 1925 |
  | |
אנטוניו אסקרי (באיטלקית: Antonio Ascari; 15 בספטמבר 1888 – 26 ביולי 1925) הוא נהג מרוצים איטלקי שהתחרה במרוצי גרנד פרי. הוא ניצח ארבעה מרוצים לפני שמצא את מותו במהלך גרנד פרי צרפת. בנו, אלברטו אסקרי, זכה פעמיים באליפות הפורמולה 1.
קריירת מרוצים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אסקרי נולד בבונפררו די סורגה, ליד מנטובה, כבנו של מוכר חיטה. הוא עזב את בית הספר בגיל צעיר ועבד זמן מה בנפחייה. לאחר שעבר למילאנו עם משפחתו, הוא עבד כמכונאי ביצרנית האיטקליה "די וצ'י" (Di Vecchi). בעבודה זאת קיבל את ההזדמנות הראשונה להשתתף באירוע מכוניות טורינג שהתקיים במודנה ב-1911. שירת בצבא איטליה כמכונאי מטוסים במהלך מלחמת העולם הראשונה. לאחר המלחמה הקים סוכנות של "אלפא רומיאו במילאנו[1].
הוא החל להתחרות במרוצי מכוניות בשנת 1919. פיאט פרשה ממרוץ טיפוס הגבעה של פארמה-פוג'ו די ברצטו. אסקרי רכש את אחת ממכוניות הקבוצה, פיאט גרנד פרי 4500. הוא התחרה במרוץ, שהיה גם מרוץ הבכורה בקריירה של אנצו פרארי, וניצח. ניצחון נוסף הושג במרוץ הטיפוס של קונסומה. מרוץ טארגה פלוריו, באותה שנה, נפתח בצורה טובה אך לאחר כ-48 ק"מ החליק מהכביש ונפל עם המכונית לתוך נקיק צר[2]. ביצועיו הרשימו את מנהלי קבוצת אלפא רומיאו והוא הוחתם בקבוצה. בנוסף העניקה לו החברה זיכיון למכירת מכוניות בכל מחוז לומברדיה. הוא היה מעורב בפיתוח וייצור דגם האלפא רומיאו ES ספורט. בשנת 1920 ו-1921 התחרה בטארגה פלוריו עבור אלפא רומיאו, ללא הצלחה גדולה. בשנת 1922 סיים במקום הרביעי[3]. הוא הוביל את המרוץ בשנת 1923 והיה קרוב לניצחון עד שהמכונית התקלקלה לא הרחק מקו הסיום. הוא הצליח לתקן את התקלה ולשוב לתחרות, אך אוגו סיבוקצ'י, חברו לקבוצה, חלף על פניו בדרך לניצחון. אסקרי סיים את המרוץ במקום השני. חודש לאחר מכן השיג את הניצחון הראשון במרוץ גרנד פרי כשניצח את המרוץ שנערך בקרמונה, כשהוא נוהג באלפא רומיאו RL TF. הוא נרשם לגרנד פרי איטליה בשנת 1923, אך הקבוצה פרשה לאחר שסיבוקצ'י נהרג במהלך האימון המקדים.
ב-1924 ניצח שוב בקרמונה, במירוץ הראשון של דגם ה-P2 החדש. הוא סבל שוב מתסכול בטארגה פלוריו כאשר המכונית שלו נעצרה כמה מאות מטרים לפני שניצח את המרוץ; אסקרי, המכונאי שלו, ג'וליו רמפוני, וכמה צופים דחפו את המכונית מעבר לקו הסיום, אך הוא נפסל בשל קבלת סיוע חיצוני. גורל דומה היה גם בגרנד פרי צרפת, אך בגרנד פרי האיטלקי הוביל את המירוץ מתחילתו ועד סופו והשיג ניצחון.
אליפות העולם ליצרנים נוסדה על ידי האיגוד הבינלאומי של מועדוני הרכב המוכרים (הגוף שקדם ל-FIA) בשנת 1925. אלפא רומיאו לא לקחה חלק במרוץ הראשון של העונה, האינדי 500, שהתקיים בארצות הברית, והצטרפה לאליפות בגרנד פרי בלגיה. 12 נהגים מארבע קבוצות נרשמו לתחרות, אך רק שבעה מתוכם הגיעו בסופו של דבר. במחצית הדרך ארבעה מתוך השבעה כבר פרשו. אחרי שני שלישים המהרוץ נשארו על המסלול רק שני נהגים: אסקרי ובן קבוצתו ג'וזפה קמפרי. אסקרי ניצח את המרוץ בפער של 21 דקות ו-58 שניות. קמפרי היה צריך להשלים עוד שתי הקפות של המסלול כשהוא מתחרה לבדו על מנת לסיים את המרוץ.
מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-26 ביולי 1925, השתתף בגרנד פרי צרפת שנערך במונטלהרי, דרומית לפריז. הוא הוביל את המירוץ עד שבהקפה ה-23 סטתה המכונית לצד שמאל של המסלול, נתקעה בגדר עץ והתהפכה. אחת מרגליו כמעט נקטעה. העזרה הרפואית הגיעה לאט, ואסקרי מת באמבולנס בדרכו לבית החולים[4]. קבוצת אלפא רומיאו הוציאה את המכוניות האחרות שלהם מהמירוץ. מנצחי המירוץ, רוברט בנואיסט ואלברט דיבו, הגיעו לאחר הסיום למקום התאונה והניחו שם את זרי המנצחים בהם זכו.
מותו של אסקרי עורר צער רב, הן בצרפת והן באיטליה. גופתו הוצגה במונטלהרי, שם חלפו על פניה מקומיים. במהלך נסיעת הגופה למילאנו ברכבת, הונחו פרחים בכל תחנה ליד הקרון שהכיל את ארונו. במילאנו הוצג הארון בבניין אלפא רומיאו, שם חלפו על פניו המוני אנשים. אלפים עמדו על תוואי מסע הלוויה אל בית הקברות הגדול במילאנו, שם נקבר.
בנו של אסקרי, אלברטו, שהיה בן שבע בזמן מותו של אנטוניו, הפך גם הוא לנהג מרוצים, והיה פעמיים אלוף פורמולה 1 בשנים 1952-1953. גם הוא מצא את מותו בתאונה במהלך מרוץ בגיל 36.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אנטוניו אסקרי, באתר DriverDB לנהגי מרוצים
- אנטוניו אסקרי, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Newman, Robert (2014), Motor Racing Heroes: The Stories of 100 Greats, Veloce Publishing Ltd. p. 36
- ^ Antonio Ascari, Motor Sport Magazine
- ^ The History of the Targa Florio - Part 3, Grand Prix History
- ^ Kirk, Connie Ann (2017). Taken by Speed: Fallen Heroes of Motor Sport and Their Legacies, Rowman & Littleton. pp. 3–4