אניירין בוואן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

אניירין, "ניי", בוואן (Aneurin "Nye" Bevan;‏ 15 בנובמבר 1897 - 6 ביולי 1960) היה מדינאי בריטי ממוצא ולשי, שפעל במסגרת מפלגת הלייבור. בוואן שירת בממשלתו של קלמנט אטלי כשר הבריאות, ובמידה רבה הוא אחראי להקמת שירותי הבריאות הלאומיים בבריטניה, מרכיב חשוב במדינת הרווחה הבריטית. בוואן הנהיג את האגף השמאלי בלייבור בשנים בהן היה הלייבור באופוזיציה, לאחר נפילת ממשלתו של אטלי, עד מותו בשנת 1960.

מוצא ונעורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בוואן נולד בעיירה טרדגר שבמחוז מונמות'שייר בדרום ויילס, אזור העשיר בפחם. אביו, דייוויד בוואן, היה כורה פחם, שנתפס לאמונה בסוציאליזם. אניירין בוואן החל אף הוא לעבוד במכרות כנער. בגיל 19 כבר גילה את כשרונותיו הארגוניים, היה לפעיל באיגודים המקצועיים, והוביל את האיגוד המקומי. הוא התגלה כמארגן מוכשר, ונתפס על ידי מעבידיו, חברת הברזל והפחם של טרדגר, כמהפכן. מנהל המכרה מצא תירוץ לפטרו, אך בסיוע פדרציית הכורים, הוחזר בוואן לעבודתו.

ב-1919 זכה בוואן למלגה ל"סנטרל לייבור קולג'", מוסד להשכלה גבוהה שהפעילו האיגודים המקצועיים. שם קיבל את השכלתו הכלכלית, ואת אמונתו רבת השנים בכתבי קרל מרקס. בקולג' למד כיצד להתגבר על הגמגום שליווה אותו מילדותו.

כששב לטרדגר ב-1921 מצא כי חברת הברזל והפחם של טרדגר אינה רוצה לשוב ולהעסיקו. הוא חיפש עבודה ככורה, ובמשך תקופה ארוכה היה מובטל.

ב-1926 מצא עבודה כשכיר בתשלום של האיגוד המקצועי. בשנה זו פרצה שביתת הכורים, שהפכה לאחר מכן לשביתה כללית. בוואן התבלט עד מהרה כאחד ממנהיגי הכורים. הכורים נותרו בשביתה במשך שש שנים, ובוואן היה אחראי להעברת תשלומים לכורים השובתים מקרנות שהוכנו לכך, וליצירת מועצות פעולה שגייסו את הכסף, והעבירו לכורים סיוע כספי ומזון. בין 1928 ל-1930 היה גם חבר הנהלת בית החולים של טרדגר.

בפרלמנט[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1928 נבחר בוואן למועצת מחוז מונמות'שייר. הוא הצליח להיבחר לפרלמנט בשנה זו מטעם מפלגת הלייבור במחוז איבוו ווייל (Ebbw Vale), ובבחירות הכלליות בשנת 1929 הצליח להיבחר מחדש. הוא היה בין הדמויות הבולטות בפרלמנט, בביקורתו הקשה על אלו שחש שהם פוגעים באזרח העובד. הוא מתח ביקורת על וינסטון צ'רצ'יל השמרני, ועל דייוויד לויד ג'ורג' הליברל, כמו על מנהיגי מפלגתו רמזי מקדונלד ומרגרט בונפילד. התמיכה לה זכה במחוז מושבו הביאה לכך שגם בבחירות ב-1931 בהם איבדו רוב חברי הפרלמנט המכהנים של הלייבור את מושבם, שמר בוואן על כיסאו. השפל הגדול והשפעותיו על בריטניה אך הביאו לחיזוק מעמדו.

כחבר פרלמנט חדש נמשך באופן שטחי לטיעוניו של אוסוואלד מוסלי, שנחשב אז לאיש שמאל, והיה חבר במפלגת הלייבור. מוסלי השמיע ביקורת על טיפולה הכושל באבטלה של ממשלת מקדונלד שהלכה והתרחקה מעמדות הלייבור, עד כדי פיצול בבחירות של 1931. עם זאת, כאשר פרש מוסלי מן הלייבור, ניתק עמו בוואן מגע.

ב-1934 נישא לחברת פרלמנט סוציאליסטית בשם ג'ני לי. הוא היה מן התומכים המוקדמים בסוציאליסטים בספרד, וביקר שם עוד ב-1930. החל מ-1932 היה בין אנשי "הליגה הסוציאליסטית" שהקים סטפורד קריפס במטרה ליישם רעיונות סוציאליסטיים וליצור חזית שמאלית כנגד הפאשיזם העולמי. ב-1937 הצטרף לצוות השבועון הסוציאליסטי "טריביון" שהקים קריפס, על מנת לקדם את רעיון החזית העממית כנגד הפאשיזם. מפלגת הלייבור התנגדה לתנועה זו, ובמרץ 1939 גורשו קריפס, בוואן וצ'ארלס טרווליאן מן המפלגה. בנובמבר 1939 הותר לבוואן לשוב ולהצטרף אל המפלגה, והוא הסכים כי "יימנע מכל יוזמה או מסע תעמולה המנוגד לעמדה המוצהרת של המפלגה".

בשנים אלו היה בוואן יריב מושבע של נוויל צ'מברליין וטען כי וינסטון צ'רצ'יל צריך להיות לראש הממשלה. אך כאשר עלה צ'רצ'יל לשלטון, והקים ממשלת אחדות לאומית בה שיתף את הלייבור, היה בוואן אחד מאנשי האופוזיציה השמאלית לממשלה. הוא הביע התנגדות לצנזורה הצבאית על הרדיו והעיתונים, ולתקנות שעת חירום שהעניקו לשר הפנים סמכות לעצור אנשים במעצר מנהלי. הוא קרא להלאמה של תעשיית הפחם, והביע תמיכה בפתיחת חזית שנייה במערב אירופה על מנת לסייע לברית המועצות.

בוואן האמין כי המלחמה תעניק לבריטניה את ההזדמנות ליצור "חברה חדשה". הוא סבר כי על המדינה לעבור שינוי חברתי מהותי לאחר המלחמה. כאשר ניצח קלמנט אטלי שעמד בראש מפלגת הלייבור את הבחירות בשנת 1945, ומינה את בוואן לשר הבריאות בממשלתו, ניתנה לבוואן ההזדמנות לקדם שינוי חברתי על פי דרכו.

בממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניצחונה הגדול של מפלגת הלייבור בשנת 1945 איפשר לה את הרוב הדרוש ליישום תוכנית רפורמות מקיפות בתחומי הרווחה, שקיבלו את השם הקולקטיבי מדינת רווחה. רפורמות אלו הושגו אל מול מצב כלכלי קשה שנוצר על ידי המלחמה. ראש הממשלה החדש, אטלי, מינה את בוואן לשר הבריאות, והעניק לו גם את האחריות על נושא הדיור. כך שבמשרתו המיניסטריאלית הראשונה היה על בוואן להתמודד עם שני נושאים - לפתור את בעיות הדיור הקשות שנוצרו על ידי המלחמה, ולהקים את שירותי הבריאות הלאומיים של בריטניה, להם התחייב הלייבור במצעו, ולהם היה מחויב מבחינה רעיונית. את שירותי הבריאות החדשים היה צורך לממן ישירות מכספי הציבור, שלא כמו תוכניות אחרות כדו"ח בוורידג', הבסיס למערכת הקיצבאות במדינת הרווחה החדשה, והתבסס ברובו על תשלומי האזרח. התשלומים הללו התאפשרו בהעלאת המס השולי לבעלי עסקים אמידים, במדיניות שנראתה על ידי הלייבור כחלוקה מחדש של העושר מהתעשיינים למעמד הפועלים.

בוואן עצמו כתב, בספרו "מקום לחשש" (שנכתב לאחר מעשה, ב-1952): "מהעקרון הקולקטיבי עולה שאף חברה אינה יכולה לקרוא לעצמה באופן לגיטימי תרבותית אם נמנע טיפול רפואי מאדם הזקוק לו בגלל מחסור באמצעים"

תוכניתו של בוואן ליצירת שירותי הבריאות הלאומיים נתקלה בהתנגדות מגורמים שונים, בתוך מפלגת הלייבור, ממי שראה בה הצעה מתונה מדי, מן השמרנים, שהתנגדו לרעיון הרפואה הציבורית, אך במיוחד מן האגודה הרפואית הבריטית, שהתנגדה לה בכל כוחה. במאי 1946 עברה הצעתו של בוואן בפרלמנט ברוב גדול. עיקריה היו - הלאמת בתי החולים, ניהולם באמצעות ועדות המקומיות, יצירת מרכזי בריאות מקומיים החדשים, פיזור גדול יותר של שירותי הרפואה בפריפריה, איסור מכירת שירותים רפואיים, ומימון התוכנית כולה מאוצר המדינה. אך האגודה איימה שחבריה ימנעו את יישום החוק, שנועד ליישום ב-5 ביולי 1948. בסופו של דבר הצליח בוואן לסחוף לצידו את מרבית הרופאים חברי הוועדה, במספר ויתורים מינוריים שערך בחוק, ועיקרם מתן אפשרות לרופאים לתת שירותי רפואה בתשלום למי שמעוניין בכך, והבטחה כי לא יכפה על רופאים לעבוד בשכר במשרה מלאה, ויתור שלא פגע בעיקרי ההצעה. בתאריך המיועד הולאמו 2,688 בתי חולים בבריטניה, ועברו לשליטת משרד הבריאות של בוואן.

הישגיו של בוואן בתחום הדיור היו פחותים. נזק ההפצצות, ומשכנות העוני מלפני המלחמה היו קשים מאוד לשיקום. לכך תרם המחסור בחומרי בנייה שיצרה המלחמה, והמחסור בכוח האדם עקב השיעור הגדול של המגויסים שטרם שוחררו. הלייבור הבטיח במצעו כי יבנה 300,000 בתים מדי שנה. בפועל נבנו 55,600 ב-1946, 139,600 ב-1947 ו-227,600 ב-1948. שיעור זה היה נמוך מהדרוש, ונמוך מהציפיות. יורשו של בוואן בתפקיד, השמרן הרולד מקמילן הצליח לעמוד בשיעור של 300,000 בתים בשנה בתחילת שנות החמישים, אך מבקריו טוענים שבנייה מהירה זו, בסטנדרטים נמוכים, יצרה בדיוק את אותם משכנות עוני שניסה בוואן להרוס.

בינואר 1951 עזב בוואן את משרד הבריאות והיה לשר העבודה, אך עד מהרה התפטר עקב החלטתו של שר האוצר, יו גייטסקל לחייב בתשלום עבור מרשמים מסוימים, עבור טיפולי שיניים ומשקפיים, וזאת על מנת לעמוד בנטל הכספי שנוצר עקב מעורבות בריטניה במלחמת קוריאה. יחד עמו התפטרו עוד שני שרים - הרולד וילסון וג'ון פרימן. הייתה זו התחלה של קרע בשורות המפלגה בין תומכיו של בוואן, אנשי האגף הימני, ותומכיו של גייטסקל, אנשי האגף השמאלי, שנמשך עד למותם של בוואן וגייטקסל בתחילת שנות השישים. כאשר חזרה הממשלה לאופוזיציה, בשנת 1951, סומנה תחילת המירוץ לירושתו של קלמנט אטלי בבחירות לתפקיד גזבר המפלגה, שהתקיימו ב-1954, בהן גבר גייטסקל על בוואן.

ב-1952 פרסם בוואן את ספרו "מקום לחשש", שהיה מניפסט פוליטי מנומק, משולב בביוגרפיה מרתקת. הספר מתחיל במילים" "ככורה צעיר במכרות בדרום וולס, עיקר דאגתי הייתה לבעיה המעשית: היכן נמצא הכוח במדינה זו, בבריטניה הגדולה, וכיצד יוכלו העובדים להשיג אותו".

באופוזיציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחוץ לממשלה הפך בוואן למנהיג האגף השמאלי של מפלגת הלייבור, שנודע בכינוי "הבוואניסטים". הבוואניסטים מתחו ביקורת חריפה על הוצאות ההגנה הגבוהות ועל החימוש הגרעיני, אל מול עמדתו המתונה יותר של אטלי. כאשר עשתה בריטניה ניסוי בפצצת מימן ב-1955 הוביל בוואן מרידה של 57 חברי פרלמנט מטעם הלייבור שנמנעו בהצבעה חשובה.

לאחר כישלון הלייבור בבחירות בשנת 1955 פרש אטלי מהנהגת המפלגה. בוואן התמודד על התפקיד אל מול יו גייטסקל, והרברט מוריסון. גייטסקל, שייצג את האגף הימני במפלגה, ניצח. עם זאת גייטסקל פעל לקירובו של בוואן, מינה אותו לחבר בממשלת הצללים שלו, בתחילה כ"שר הצללים לענייני המושבות" ולאחר מכן ל"שר הצללים לענייני החוץ". בתפקידו זה, ב-1956 הוביל בוואן ביקורת חריפה על מעשיו של ראש הממשלה השמרן, אנתוני אידן במשבר סואץ. בדצמבר 1956 נבחר לבסוף לתפקיד גזבר המפלגה, עליו התמודד בעבר מול גייטסקל.

ב-1957 הצטרף לריצ'רד קרוסמן ומורגן פיליפס בתביעת דיבה שנויה במחלוקת נגד המגזין ספקטייטור, על כתבה שתיארה אותו כמי שהשתכר במהלך ועידה סוציאליסטית באיטליה. בוואן זכה בפיצויים לאחר שכל שלושת התובעים נשבעו בבית המשפט כי אין אמת בדברים. לאחר מותו של קרוסמן, פורסמו זכרונותיו, בהם אישר את התיאור שתיאר המגזין את שכרותו של בוואן.

ב-1957 אכזב בוואן רבים מתומכיו כאשר נאם בוועידת הלייבור נגד התפרקות חד צדדית של בריטניה מנשקה הגרעיני.

ב-1959 נבחר לסגן מנהיג המפלגה. אך בשלב זה כבר פשתה מחלת הסרטן בגופו, והוא לא כיהן זמן רב בתפקידו החדש. בשנת 1960 הכריעה אותו מחלתו.

בוואן הותיר אחריו מורשת בדמות שירותי הבריאות הלאומיים בבריטניה, שהיוו בסיס למדינת הרווחה הבריטית. גם היום נחשב בוואן לדמות מוערכת, הוא נושא למחקרים ולביוגרפיות, שמו מונצח בדרכים שונות. בסקר שערך ה-BBC בשנת 2004, מיהם "מאה הגיבורים הוולשים" זכה בוואן במקום הראשון, לפני דמויות כטום ג'ונס, דילן תומס, ריצ'רד ברטון ודייוויד לויד ג'ורג'.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]