יו גייטסקל
 | |||||||||||||||||||||||||
| לידה |
9 באפריל 1906 לונדון, הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד  | ||||||||||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
18 בינואר 1963 (בגיל 56) לונדון, הממלכה המאוחדת | ||||||||||||||||||||||||
| מדינה |
הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד, הממלכה המאוחדת | ||||||||||||||||||||||||
| מקום קבורה |
St John-at-Hampstead | ||||||||||||||||||||||||
| השכלה |
| ||||||||||||||||||||||||
| מפלגה |
מפלגת הלייבור | ||||||||||||||||||||||||
| בן או בת זוג |
Dora Gaitskell, Baroness Gaitskell (1937–?) | ||||||||||||||||||||||||
| |||||||||||||||||||||||||
| פרסים והוקרה | |||||||||||||||||||||||||
|
מפקד במסדר האימפריה הבריטית | |||||||||||||||||||||||||
  | |||||||||||||||||||||||||
יו טוד ניילור גייטסקל (באנגלית: Hugh Todd Naylor Gaitskell; 9 באפריל 1906 – 18 בינואר 1963) היה פוליטיקאי בריטי, איש מפלגת הלייבור הבריטית, ששימש במספר תפקידים בקבינט הבריטי, ובין היתר היה שר האוצר של בריטניה בין השנים 1950–1951. גייטסקל שימש כמנהיג מפלגתו, וכראש האופוזיציה בבריטניה, בין שנת 1955 לשנת 1963 בה מת באופן פתאומי.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
שנותיו הראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]
גייטסקל נולד בלונדון, בן לעובד מדינה בכיר בממשל הבריטי בלונדון, מהמעמד הבינוני העליון[1]. גייטסקל חונך בבית הספר הפרטי "וינצ'סטר קולג'", ולאחר מכן למד פילוסופיה, מדע המדינה וכלכלה בניו קולג' השייך לאוניברסיטת אוקספורד. בתקופה זו למד כלכלה מפיו של ג'ורג' דאגלס הווארד קול, ונמשך אל הסוציאליזם לו הטיף קול. בשנת 1926 היה עד, כסטודנט, לשביתה הכללית, ואירועיה חיזקו את הכרתו הסוציאליסטית. עם סיום חוק לימודיו יצא לאזור המכרות בנוטינגהאמשייר, והרצה שם על כלכלה בלימודי ערב למבוגרים. לאחר מכן, במהלך שנות ה-30 הרצה בקולג' אוניברסיטת לונדון, ועמד שם בראש המחלקה לכלכלה פוליטית[1]. כן עבד בבירקבק, אוניברסיטת לונדון, מוסד המעניק השכלה למבוגרים מועסקים הרוצים ללמוד בשעות הערב.
בשנת 1934 שהה לתקופה קצרה בווינה ונתקל בדיכוי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית האוסטרית, ותנועת הפועלים האוסטרית על ידי משטרו של אנגלברט דולפוס. האירוע הותיר עליו רושם רב, ועיצב אותו כמתנגד חריף לשמרנות, אך גם מסתייג מהאורתודוקסיה המרקסיסטית של רבים מהסוציאל-דמוקרטים האירופים.
קריירה פוליטית מוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]
במהלך מלחמת העולם השנייה עבד גייטסקל כעובד מדינה במשרד ללוחמה כלכלית, משרד שהוקם בתקופת המלחמה, ולא שרד לאחריה. בבחירות הכלליות של שנת 1945 התמודד גייטסקל לפרלמנט מטעם מפלגת הלייבור במחוז לידס דרום, שהיה מחוז עוני שמצביעיו היו מבני מעמד הפועלים. הנהגת המפלגה היססה אם לאשר את התמודדות במחוז זה בגלל היותו מרקע של מעמד בינוני גבוה, אך לבסוף ההתמודדות אושרה וגייטסקל זכה במושב בפרלמנט[1] והלייבור זכה לניצחון היסטורי, ומנהיגו קלמנט אטלי היה לראש ממשלת בריטניה.
עלייתו של גייטסקל בשורות המפלגה הייתה מהירה, והוא נחשב לנאמן של ראשי המפלגה[2] ובן טיפוחיו של שר האוצר, ואחד האנשים החזקים במפלגה, יו דאלטון. בשנת 1946 מונה גייטסקל לסגן שר הדלק[1], ובאוקטובר 1947 מונה לשר הדלק והאנרגיה[3]. בתפקידו זה התנגד לדרישות השכר של כורי הפחם[4] ותבע מהם להגביר את התפוקה כדי לספק את דרישות האנרגיה של הממלכה[5]. הגברת היעילות של כריית הפחם בתקופת כהונתו נזקפה לזכותו[6]. בעת הרכבת הממשלה החדשה בעקבות הבחירות לפרלמנט בתחילת 1950, מונה גייטסקל לשר הכלכלה.
שר האוצר[עריכת קוד מקור | עריכה]
באוקטובר 1950 פרש שר האוצר סטפורד קריפס בשל בריאות לקויה, וגייטסקל תפס את מקומו[7].
בתקופה זו היה הנושא העיקרי הנטל התקציבי שהוטל על המדינה בשל ההשתתפות במלחמת קוריאה. היה ברור שהשתתפות זו יש לממן מתקציבי המשרדים השונים. אך הייתה זו גם התקופה בה נבנה המסד למדינת הרווחה הבריטית, לה היה הלייבור מחויב אידאולוגית, מדינה שכללה תשלום גמלאות ביטוח לאומי, ושירותי בריאות בחינם. גייטסקל נאלץ להציג בתקציב 1951 תשלום על ידי האזרח של מספר תרופות במרשם.
הצגת התקציב הביאה לקרע בשורות הממשלה. שר הבריאות אניירין בוואן, שהיה מקים שירותי הבריאות הממלכתיים, והיה מחויב לפעולתם, פרש מהממשלה לאחר הצגת התקציב. השרים הרולד וילסון וג'ון פרימן הצטרפו אליו במחאה. בבחירות של 1951 איבד הלייבור את השלטון. גייטסקל הוחלף בתפקיד שר האוצר על ידי ראב בטלר, השמרן, שהמשיך במידה רבה את מדיניותו של גייטסקל.
מנהיג האופוזיציה[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם נפילת ממשלת הלייבור, נראה היה כי הלייבור מחולק לאגף ימני בראשות גייטסקל ואגף שמאלי בראשות בוואן. השניים התמודדו, ב-1954 על תפקיד גזבר המפלגה, תפקיד ששימש כמקפצה לראשות המפלגה, וגייטסקל ניצח וזכה בתפקיד. לאחר פרישתו של אטלי מתפקיד מנהיג המפלגה בדצמבר 1955, התמודדו על מקומו גייטסקל, בוואן והרברט מוריסון. גייטסקל זכה בתפקיד, ברוב של כשישים אחוזים מן הקולות, וב-14 בדצמבר 1955 היה לראש הלייבור וראש האופוזיציה[1].
תקופתו של גייטסקל כמנהיג המפלגה נחשבת לתקופה קשה במפלגת הלייבור, וניתן לייחס את קשיי המפלגה לשגשוג שלאחר המלחמה, שהובל במידה רבה על ידי השמרנים. המפלגה הייתה מחולקת לשתי סיעות ברורות "בוואניסטים" ו"גייטסקליסטים". המחלוקת בין הצדדים נסבה בעיקר על נושא פירוק הנשק הגרעיני, בו תמכו הבוואניסטים, ולו התנגדו הגייטסקליסטים. מנושא זה נגזרו עמדות מנוגדות בנושאים שונים כגון מעורבותה של בריטניה בנאט"ו והיחס לברית המועצות ולארצות הברית. בתחילה היו חילוקי הדעות ברמה שאיפשרה שיתוף פעולה. גייטסקל מינה את בוואן לממשלת הצללים שהקים, כשר הצללים לענייני המושבות, ולאחר מכן כשר הצללים לענייני החוץ. בתקופת מלחמת סיני היה זה בוואן שניסח את עמדת המפלגה כלפי פעולותיו של ראש הממשלה אנתוני אידן, אך היה זה גייטסקל שהוביל כלפי חוץ את ההתנגדות לפעולותיו של אידן, ונאומיו בעניין זה נחשבים לשיא של הקריירה שלו כמנהיג אופוזיציה. ב-1956 שב בוואן והתמודד על תפקיד גזבר המפלגה, אל מול המועמד הגייטסקליסטי ג'ורג' בראון, וניצח. באופן אירוני נאלץ בוואן לפרוש מהנהגת ה"בוואניסטים" לאחר שבנאום פומבי בוועידת הלייבור, ב-1957 הביע התנגדות לפירוק הנשק הגרעיני.
גייטסקל היה מועמד הלייבור לראשות הממשלה בבחירות בשנת 1959. הוא נחשב למועמד המוביל בשל חוסר הפופולריות של פעולות השמרנים בעניין משבר סואץ. אך מסע תעמולה מבריק של הרולד מקמילן, המועמד השמרני, שהעלה חששות מכך שגייטסקל יעלה את המיסים על מנת לממש את מדיניותו להעלות את שיעור הקצבאות, והשתמש בסיסמה "החיים יפים עם השמרנים, אל תתנו ללייבור להרוס אותם", הביא לתבוסה נוספת של המפלגה. גייטסקל, שהתחייב בפומבי לפני הבחירות שלא להעלות את המיסים, האשים את האגף השמאלי, הבוואניסטי, של המפלגה, בתבוסה. גייטסקל יצא למסע פומבי להתאים את מצע המפלגה לרוח הזמן, ובמיוחד יצא כנגד סעיף 4 לאמנת המפלגה, שקרא להלאמה של התעשייה. הבוואניסטים הצליחו להותיר את הסעיף. במאבקים דומים הצליחו הבוואניסטים לחייב את המפלגה לפירוק הנשק הגרעיני ב-1960 ואילו הגייטסקליסטים הפכו החלטה זו ב-1961. הפיצול במפלגה הביא רבים לערער על מנהיגותו של גייטסקל, אך בבחירות פנימיות בשנת 1960 ושוב בשנת 1961 שמר גייטסקל על תפקידו, וניצח את המתמודדים כנגדו הרולד וילסון ואנתוני גרינווד.
תומכיו של גייטסקל בראשית שנות השישים, יצרו קבוצת לחץ שנקראה "הסוציאליזם הדמוקרטי". בקבוצה זו היו צעירים כביל רודג'רס, דיק טאוורן, אנתוני קרוסלנד, דאגלס ג'יי ורוי ג'נקינס. רבים מהם היו שותפים לאחר מכן, בתחילת שנות ה-80 למהלך פרישה ממפלגת הלייבור, שיצר את המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, שהתמזגה לאחר מכן למפלגה הליברל דמוקרטית. גייטסקל עצמו ניכר כמה מתומכיו אלו כאשר הוביל את ההתנגדות במפלגתו לצירופה של בריטניה אל השוק האירופי המשותף. בנאום בוועידת המפלגה באוקטובר 1962 טען גייטסקל כי השתתפותה של בריטניה בשוק המשותף תסיים את עצמאותה של בריטניה.
מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]
גייטסקל מת במפתיע בינואר 1963, בגיל 56, לאחר התלקחות פתאומית של מחלת הזאבת, מחלה אוטואימונית רב מערכתית. לאחר מותו היה הרולד וילסון למנהיג המפלגה.
הפתאומיות של מותו הובילה לשמועות כי המדובר במעשה מכוון. תאוריית הקשר הנפוצה ביותר טענה כי ה-ק.ג.ב. רצה להבטיח את קידומו של וילסון[8], שלפי תאוריה זו היה בעצמו סוכן ק.ג.ב. ב-1987 נטענה טענה זו בספרו של פיטר רייט, "לוכד המרגלים"[9]. רייט, בעברו סוכן MI5, הביא בספר את גרסתו של העריק הסובייטי אנטולי גוליצין. גוליצין היה דמות שנויה במחלוקת, שהעלה טענות סנסציוניות, כגון הטענה שהפיצול הסיני-סובייטי היה הונאה שנועדה להטעות את המערב. טענותיו באשר לווילסון נבדקו פעמים רבות, ומעולם לא הוכחו[10].
משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1937 נישא לאנה דורה קרדיטור, הבת הבכירה במשפחה יהודית דתית ציונית[11], שנתפסה לסוציאליזם ועזבה את הדת. גייטסקל השתלב במשפחת אשתו, הכיר בה מנהגים יהודיים ולמד יידיש. הוא נחשב לידיד ישראל. אנה גייטסקל הייתה אף היא פעילה במפלגת הלייבור, והמשיכה בכך גם שנים לאחר מותו, אולם בניגוד לבעלה התרחקה מכל קשר עם ישראל[1].
גייטסקל נחשב לאדם צנוע השונא כבוד והדר. גם בבהיותו שר האוצר התגורר בדירה צנועה, בהמפסטד. גם בהיותו שר היה נוסע לעבודה בתחבורה ציבורית וכשקנה מכונית, הייתה זאת מכונית קטנה וזולה. על ביתו דווח שהו "מרוהט בפשטות רבה ומתנהל בחסכנות ובתבונה"[1].
מורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשל כך שגייטסקל מעולם לא שימש כראש ממשלה, ובשל כך שרבים סבורים כי התאים לתפקיד, הותיר גייטסקל אחריו מורשת של הערכה הן במפלגתו והן מחוצה לה. הוא נחשב ל"ראש הממשלה הטוב ביותר שלא כיהן בתפקיד". עמידתו אל מול אנתוני אידן בתקופת משבר סואץ משמשת כיום דוגמה, כאשר טוני בן השווה אותה להתנהגותו של טוני בלייר שהצטרף לארצות הברית במלחמת עיראק. מרגרט תאצ'ר השוותה את בלייר לגייטסקל במובן אחר, שכאשר קיבל בלייר את מנהיגות מפלגתו טענה כי הוא מנהיג הלייבור המסוכן ביותר מאז יו גייטסקל.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- יו גייטסקל, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- יו גייטסקל, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 מ. ברור, יו גייטסקל - מנהיגה החדש של מפלגת הלייבור, הצופה, 16 בדצמבר 1955; המשך
- ^ חיזוק מעמדם של 5 הגדולים, קול העם, 9 באוקטובר 1947
- ^ שנויים נוספים בקבינט הבריטי, קול העם, 8 באוקטובר 1947
- ^ יורשו של קריפס, על המשמר, 23 באוקטובר 1950
- ^ גייטסקל תובע מכורי אנגליה מאמץ נוסף, הארץ, 24 באוקטובר 1948
- ^ השבועות הראשונים של ממשלת ה"לייבור", קול העם, 3 באפריל 1950
- ^ גייטסקל במקום קריפס, הארץ, 20 באוקטובר 1950
- ^ הריגול הסובייטי בבריטניה, דבר, 15 בדצמבר 1981
- ^ ספר אסור פורסם: רה״מ היה סוכן סובייטי, מעריב, 16 ביולי 1987
- ^ הביון הבריטי בדק אם וילסון הופעל בידי קג"ב, מעריב, 22 ביולי 1984
- ^ גב' גייטסקל, הארץ, 5 בנובמבר 1950
- שרי האוצר של בריטניה
- חברי הפרלמנט של הממלכה המאוחדת (1945–1950)
- מנהיגי מפלגת הלייבור (הממלכה המאוחדת)
- חברי הפרלמנט של הממלכה המאוחדת (1950–1951)
- חברי הפרלמנט של הממלכה המאוחדת (1951–1955)
- חברי הפרלמנט של הממלכה המאוחדת (1955–1959)
- חברי הפרלמנט של הממלכה המאוחדת (1959–1964)
- בריטים שנולדו ב-1906
- בריטים שנפטרו ב-1963
- מונצחים בשלט כחול של ארגון המורשת האנגלית