מעצר מנהלי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מעצר מִנהלי הוא הליך שבו אדם המהווה איום על הציבור על פי הערכת מערכת האכיפה מושם במעצר ללא משפט מעבר לתשאול חקירתי ושלא לצורך הגנה עליו. מעצר מנהלי נעשה לרוב מסיבות ביטחוניות. מעצר מנהלי מוגדר בחוק ברבות מהמדינות הדמוקרטיות, אולם בדרך כלל לא נעשה בו שימוש וארגוני זכויות אדם מבקרים אותו תכופות.

על השימוש במעצר מנהלי בישראל במסגרת הסכסוך הישראלי פלסטיני ניטש ויכוח, והנושא עלה פעמים רבות לדיונים בעצרת האו"ם נוכח השימוש החוזר בו במדינות שונות כדרום אפריקה ומדינות ערב. לאחר פיגועי 11 בספטמבר נחקק בארצות הברית חוק הפטריוט המאפשר מעצר מנהלי של מי שמעורב בפעילות טרור או הלבנת כספים.

מעצר מנהלי במדינת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

יסוד חוקי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחוק הישראלי, המעצר המנהלי ינק בעבר את סמכותו מתוקף תקנות ההגנה (שעת חירום) משנת 1945 שתקפות מאז שלטון המנדט הבריטי בישראל. בשנת 1979 חוקק בישראל חוק סמכויות שעת חירום אשר מאפשר מעצרים מנהליים רק בזמן מצב חירום לפי חוק-יסוד: הממשלה, אך מכיוון שמצב החירום לא בוטל מעולם תוקפו של חוק זה לא פג מעולם והוא מאפשר את המעצרים המנהליים.

בחוק סמכויות שעת חירום שנחקק ב-1979 נקבעו הקריטריונים למעצרים מנהליים:

  • לשר הביטחון סמכות לעצור אדם לתקופה של עד שישה חודשים במידה וקיימת סבירות שהאדם פוגע בביטחון המדינה.
  • לשר הביטחון סמכות להאריך את צו המעצר המנהלי.
  • לרמטכ"ל סמכות לעצור אדם ל-48 שעות.
  • על מערכת האכיפה להביא את העצור למשפט תוך 48 שעות, אחרת ישוחרר העצור.
  • דיון בהליכי המעצר בבית המשפט יהיו בדלתיים סגורות.
  • ניתן לערער על המעצר בפני בית המשפט העליון.
  • לשופט מחוזי סמכות לבטל את צו המעצר אם הוכח שהמעצר לא היה מטעמים ביטחוניים.
  • סמכויות שר הביטחון לפי חוק זה אינן ניתנות לאצילה.
  • שר המשפטים ממונה על ביצוע החוק.

מעצר מנהלי בשטחי יש"ע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנם הבדלים בין מעצר מנהלי בשטחי מדינת ישראל או ביש"ע: בתוך שטחי ישראל יכול רק שר הביטחון להוציא צו מעצר מנהלי, והעציר חייב להיות מובא בפני שופט לאחר 48 שעות ואחת לשלושה חודשים עליו להיות מובא בפני נשיא בית המשפט המחוזי.

בשטחי יש"ע יכול כל מפקד צבאי להוציא צו כזה. לאחר קבלת הצו המנהלי נערכת ביקורת שיפוטית על ידי שופט של בית משפט צבאי. העציר רשאי גם לערער על החלטת השופט בביקורת השיפוטית בפני שופט בית הדין הצבאי לערעורים. החלטת בית הדין הצבאי לערעורים בעניין זה כפופה לביקורת בית המשפט הגבוה לצדק. בשני המקרים הצו תקף לתקופה של עד שישה חודשי מעצר כשלאחר תקופה זו נדרש חידוש הצו על ידי הסמכות המתאימה.

היקף השימוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביוני 1973 הודיע שר הביטחון משה דיין בכנסת שאין בישראל אף אדם הנתון במעצר מנהלי‏[1]. לפי נתוני ארגון בצלם, נכון לאפריל 2014 יש בישראל 191 עצורים מנהליים פלסטיניים מיהודה ושומרון, לעומת 307 בדצמבר 2011, 189 באוגוסט 2010 ו־870 בינואר 2005‏[2].

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארגונים בינלאומיים להגנה על זכויות אדם, כמו גם ארגוני זכויות אדם ישראלים כדוגמת האגודה לזכויות האזרח, בצלם והמוקד להגנת הפרט, טוענים מזה שנים כי ישראל פועלת בשיטתיות בניגוד להגבלות המוגדרות במשפט הבינלאומי בהתייחס למעצר המנהלי ותוך הפרה בוטה של זכויות אדם. בהתאם לכך, זוכה מדינת ישראל לביקורת חריפה על מדיניותה בנושא. בין היתר טוענים אותם גורמים, כי צה"ל משתמש בהליך כתחליף מהיר ופשוט להליך החוקי הרגיל, ולא כיוון שאין דרך אחרת. כמו כן נטען כי במרבית המקרים לא מוצגות לעצירים הראיות כנגדם, ושייתכן שאלה אינן קיימות. הם טוענים גם שעבור עצירים רבים תקופת המעצר מורחבת הרבה מעבר לחצי שנה המעוגנת בחוק. כמו כן, כל מתקני הכליאה של האסירים הפלסטינים שנלקחים מהשטחים, נמצאים בתוך שטח ישראל, וזאת, כך גורסים הארגונים, בניגוד לחוק בינלאומי שלא מתיר העברת עצירים מחוץ לשטח כבוש‏‏.

יחד עם זאת, עמדתם של אותם ארגונים נדחתה בשורה ארוכה של פסקי דין של בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ. פסיקת בג"ץ קובעת באופן עקבי כי אין בפעולות מדינת ישראל או צה"ל חריגה מהדין הבינלאומי או חוקי היסוד של מדינת ישראל.

מעצר מנהלי במשפט הבינלאומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

המעצר המנהלי הינו חוקי על פי המשפט הבינלאומי, בכפוף למגבלות הבאות:

  • המעצר יתבצע רק כאמצעי מניעתי ולא ענישתי ורק במקרה של סכנה לביטחון.
  • על העצירים לקבל תנאים ראויים.
  • יש לאפשר לעציר לערער על המעצר בפני שופט.
  • עצירים מנהליים בשטח כבוש יעצרו רק בשטח השנוי במחלוקת.

מעצר מנהלי תחת כיבוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמנת ז'נבה הרביעית המתייחסת בין השאר לניהולו של שטח כבוש על ידי המדינה הכובשת קובעת בסעיף 78 כי: "הייתה המעצמה הכובשת סבורה שיש צורך, מטעמי הכרח של ביטחון, לנקוט אמצעי ביטחון כלפי מוגנים, רשאית היא, לכל היותר, לייחד להם מקום מגורים או לעצרם."

הפרשנות המקובלת לסעיף זה היא שהוא מתיר מעצר מנהלי.

סעיף 6 באמנה קובע: "בשטח כבוש תיפסק תחולת האמנה הזאת שנה לאחר סיומן הכללי של הפעולות הצבאיות", ולכן, לכאורה, קיימת טענה משפטית לפיה מעצר מנהלי בשטחי יהודה ושומרון אינו חוקי. יחד עם זאת, טענה זו לא נשמעת ממספר סיבות. אחת הסיבות היא כי הסמכות להחזיק אדם במעצר מנהלי איננה נובעת מאמנת ז'נבה הרביעית. האמנה איננה מעניקה את הסמכות להפעלת סנקציות, אלא מגבילה את הסמכות. סיבה נוספת היא כי מדינת ישראל סבורה כי אין לאמנת ז'נבה הרביעית כל תחולה בשטחים המוחזקים על ידי צה"ל, ועל כן לא ניתן כלל לטעון שהמפקד הצבאי שואב את סמכויותיו מכוח האמנה או מפר את תנאיה. סיבה אחרת להימנעות מלהעלות את הטענה היא שמאחר והאמנה איננה מעניקה סמכויות אלא רק מגבילה את סמכויותיו של הכובש ומעניקה זכויות לאוכלוסיית האזור הנמצא תחת שלטון צבאי, העלאת טענה לפיה אין תחולה לאמנה רק תפגע באוכלוסיית האזור המצוי תחת שלטון צבאי. יחד עם זאת, צה"ל מצהיר כי אימץ את ההוראות ההומניטריות של האמנה, ופועל על-פיהן הלכה למעשה. כמו כן, מקובל שבג"ץ יראה באמנה אמת מידה לבדיקת סבירות פעולותיו של המפקד הצבאי.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]