אני נושא עמי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יעקב אורלנד לבוש מדים, בקפה מאור בתל אביב, קיץ 1948
אני נושא עמי

אֲנִי נוֹשֵׂא עִמִּי אֶת צַעַר הַשְּׁתִיקָה,
אֶת נוֹף הָאֵלֶם שֶׁשָּׂרַפְנוּ אַז מִפַּחַד,
הֲלֹא אָמַרְתְּ אֵלַי: "הָעִיר כָּל כָּךְ רֵיקָה"
הֲלֹא אָמַרְתְּ אֵלַי: "נִשְׁתֹּק מְעַט בְּיַחַד".

הבית הראשון

אני נושא עמי הוא שיר עברי מאת המשורר יעקב אורלנד, שפורסם בשנת 1939. השיר הולחן על ידי דוד זהבי בשנת 1951, ונעשה אהוד בתרבות העברית הישראלית, ועל כן, זכה לביצועים רבים. מקובל להשמיעו באמצעי התקשורת בישראל בימי זיכרון, בחגים ובמועדים.

תולדות השיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בערב פסח של שנת 1919, כשהיה אורלנד בן 5, היה עד לטבח שהתחולל בבית הכנסת של העיירה האוקראינית טטייב, כחלק מגל הפוגרומים בניצוחו של סימון פטליורה.[1] אירוע זה ליווה את אורלנד בהמשך חייו וניכר בכתיבתו, בין השאר בשיר "אני נושא עמי".[2]

השיר "אני נושא עמי" התפרסם בשנת 1939 בספר השירים הראשון של אורלנד, "אילן ברוח". לאחר כ-12 שנה, ב-1951, הולחן השיר על ידי המלחין דוד זהבי. השיר הושר על ידי השחקנית חנה רובינא ואחרים. ביצועו של שלמה ארצי לשיר, בשנות ה-70, החזיר את השיר לתודעה הציבורית, והפעם גם כשיר אהבה כואב. את השיר ביצעו במהלך השנים גם להקת חלב ודבש, גלי עטרי, יזהר כהן, יהורם גאון, ואחרים.[3]

תוכן[עריכת קוד מקור | עריכה]

נושא השיר הוא מערך הזיכרונות האישי והקולקטיבי ותנודות הנפש באשר אליו, ובצדו הכמיהה לתקשורת הכנה והזורמת ולשמירה ולטיפוח הזיכרונות שבין רֵעים או בני משפחה, אשר נקשרים אל המרחב הציבורי ולאירועי הזמן. מבעי השיר, שנכתבו בשפה מכונסת ומרמזת, הם ביטוי צורני לעצם המאבק על שימור הזיכרון; הן קושרות בין היחד הזוגי לבין רשות הרבים ואירועיה.

בשיר ארבעה בתים בני ארבע שורות כל אחד, בחריזה מסורגת (א–ב–א–ב).

הבית הראשון מציג את הזעזוע שהדובר חש ואת המציאות הקשה. הצירוף "צַעַר הַשְּׁתִיקָה" מתייחס, כפי הנראה, לשתיקה שהצילה אותו כשהסתתר בזמן שהפורעים רצחו את קרוביו. אף המשפט "נוֹף הָאֵלֶם שֶׁשָּׂרַפְנוּ אַז מִפַּחַד" מצמרר בעוצמתו.

הבית השני, נפתח במילים "בְּחַלּוֹנִי קָמְלוּ כְּבָר שׁוֹשַׁנֵּי הַנֹּחַם / בְּחַלּוֹנִי נִסְתַּם חֲזוֹן הַמֶּרְחָבִים". בעולמו של אורלנד הבוגר, מוכה האימה, השושנים קמלו, והחיוך הוא מנת חלקם של הרחובות בלבד, לא של האנשים. בניגוד לתפקידו הצפוי של החלון, ממנו היה אמור להיראות נוף למרחקים, לא נראה ממנו אפילו חזון. בהמשך הבית, במילים "רַק הָרְחוֹבוֹת עוֹד מְחַיְּכִים בִּמְלוֹא הָרֹחַב" נראה רמז לקיומה של תקווה ולשיקום. אולם תקווה זו היא ברחובות הזרים, ואל אשנבים אחרים, לא אל חלונו האישי.

הבית השלישי נפתח במילים "בּוֹאִי נֵצֵא שׁוּב לַחוּצוֹת אוֹתָם הָלַכְנוּ / אֶל סַפְסְלֵי הָאֲהוּבִים בְּגַן הָעִיר." אמנם ייתכן שהוא מדבר גם אל אישה אהובה, ואולי כהַמְשָלָה לאוּמה שסועה, בהצעה לצאת שוב למקומות המוכרים, לנסות לשקם את העבר. יש תקווה מהוססת להתחדשותה של חוויית היחד המרפאת והמעצימה, או לחוויה של שיקום האומה והקהילה שנכחדה, במילים "אוּלַי נִפְגֹּשׁ עוֹד בַּפָּנִים אֲשֶׁר שָׁכַחְנוּ / אוּלַי נִשְׁמַע עוֹד מֵחָדָשׁ אוֹתוֹ הַשִּׁיר".

בבית הרביעי, באמירתו "בַּחֲלוֹמוֹת הָהֵם עַל הַסַּפְסָל הַקַּר, בַּחֲלוֹמוֹת הָהֵם נַרְדִּים אֶת עֲבָרֵנוּ" בא לידי ביטוי הרצון להדחיק את העבר, להותיר את הזיכרונות והסיוטים מאחור. מילות הסיום, "עַד שֶׁיּוֹם אֶחָד, גָּבוֹהַּ וּמֻכָּר, יִפֹּל שׁוּב בִּנְשִׁיקוֹת עַל צַוָּארֵינוּ" מקוות להופעתו של ניצול נוסף, קרוב משפחה או אדם מהקהילה, "גבוה ומוכר". בשנת 1945, מספר שנים לאחר כתיבת השיר ולאחר השואה, הוקם על ידי הסוכנות היהודית המדור לחיפוש קרובים, שנועד לסייע לניצולי השואה לאתר קרובים ומכרים שאבדו בזוועות השואה. מילים אלה, ייתכן ומקדימות את זמנן בתקווה לכך.

בחירת המילים "יפול בנשיקות על צווארינו", המסיימות את השיר, אינה מקרית. כמו יעקב אורלנד, גם יעקב אבינו ברח. לאחר שהתחזה לאחיו עשיו וקיבל במרמה את ברכת אביו, נשבע עשיו להרוג אותו. אמו רבקה הזהירה אותו והוא ברח אל קרובי משפחתה, השתקע אצלם וחי עמם שנים רבות. בבראשית ל"ג מסופר על פגישת האיחוד בין האחים. יעקב חושש מהפגישה עם עשיו ולא יודע את כוונותיו, אך הוא מופתע לטובה: "וירץ עשיו לקראתו ויחבקהו וייפול על צוואריו ויישקהו ויבכו" (בראשית, ל"ג, 4). השימוש שעושה אורלנד בצירוף מילים דומה הוא הבעת תקווה שגם הוא יוכל להפסיק לברוח ביום מן הימים.[4]

פרשנות נוספת

פרשנות אחרת לשיר רואה בו שיר אהבה שבו האהוב מנסה להחזיר את הרומנטיקה לקשר עם בת זוגו. בבית הראשון הם חווים את האלם ואת חוסר היכולת לתקשר. הבית השני מבטא את העובדה שהשהייה בבית והעדר צוהר החוצה הם המקור לקמילה של היחסים. בבית השלישי משדל האהוב את אהובתו לצאת אל העיר ולהתחקות אחר ספסלי האהובים והאהבה. בבית הרביעי מביע האוהב את תקוותו לשכוח את העבר הלא טוב ביניהם ושיום אחד האהבה תלבלב שוב (יפול שוב בנשיקות על צוארנו).[5]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]