אריקה היימן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אריקה היימן, שנת 1919 לערך

אריקה היימן (אופנבורג, גרמניה 1895 - 6 באפריל 1950, אמסטרדם) הייתה חסידת אומות העולם מגרמניה, הוכרה על ידי מוסד יד ושם לאחר מותה בגין עזרתה ליהודים בהולנד הכבושה.

תחילת חייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אריקה היימן נולדה באופנבורג, גרמניה בשנת 1895. בתם של אדולף ומרי גק, שלישית מבין חמישה ילדים. אביה היה סוציאליסט ואימה נוצריה קתולית. אריקה לא הייתה דתיה והחשיבה את עצמה ל"אוהבת טבע".

בשנת 1921 אריקה גק נישאה לסטפן היימן, חייל גרמני שלחם במלחמת העולם הראשונה וקומוניסט. אריקה וסטפן חיו במנהיים, היו פעילים בארגונים חברתיים ופרסמו מאמרים בכתבי עת קומוניסטיים. לזוג נולדו שני ילדים, סוניה בשנת 1922 ודייטר בשנת 1927.

ברלין[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1930 סטפן התחיל לעבוד בתור עורך של העיתון רוט פחן ("דגל אדום" בהולנדית) בברלין. בשנת 1933 הוא נאסר מאחר שסירב לגלות את זהותו של עיתונאי שמאמרו פורסם בעיתון.

זמן קצר לאחר מכן, אריקה קיבלה צו משר הפנים של פרוסיה, הרמן גרינג, המורה למשפחתה לצאת משטח המדינה. עם הקמתה של רפובליקת ויימאר אריקה הייתה אזרחית של מחוז באדן, ולכן היה ניתן להורות לה לצאת משטח הרפובליקה. אריקה וסטפן הסכימו כי הגיע זמנם לעזוב את גרמניה לחלוטין.

אחותה של אריקה, טרודל, שכנעה את האחראי על התחבורה באמסטרדם להעסיק את אריקה בתור אומנת בתנאי שתלמד את ילדיו גרמנית. ב-14 ביולי 1933 המשפחה עברה לאמסטרדם. הם שכרו שתי דירות בדרום העיר. אריקה עבדה בתור מנקה ומבשלת בשעות היום. היא אף יצרה קשרים עם תנועות סוציאליסטיות באמסטרדם.

במרץ 1936 סטפן סיים לרצות את עונשו, אך הוא נעצר בשנת בשל חברותו במפלגה הקומוניסטית של גרמניה ונשפט למאסר עולם. בשנת 1938 הוא נשלח לדכאו על מנת לבנות בית כלא חדש. לאחר מעצרו אריקה וסטפן נהגו להתכתב ועם התקרבות המלחמה הדבר נעשה קשה יותר ויותר.

המלחמה וכיבוש הולנד[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאי 1940 גרמניה הנאצית כבשה את הולנד. אריקה נשלחה למטה האס דה. היא נחקרה והובהר לה כי אם תעזוב את בעלה היהודי היא תזכה למשרה טובה. על אף כן היא סירבה והשמידה את כל תכתובותיה עם סטפן.

תבוסת הצבא הגרמני בקרב סטלינגרד החישה את רדיפת היהודים באירופה הכבושה. אריקה הכניסה לביתה מספר דיירים למרות שידעה על יהדותם: ארווין גייסמר, אברהם "אפי" קייזר והנדריק ווסטרמנס ששמו האמיתי היה חנן פלוהרשיים.

לאחר המלחמה, מחתרת ההתנגדות ההולנדית הנפיקה תעודה לאות הוקרה לפועלה של אריקה במספר פעילויות מחתרתיות בזמן הכיבוש.

מעצר ושבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-4 בספטמבר 1943, קרוביו של פלוהרשיים, משפחת פולק, הגיעו לדירתה של אריקה כדי להצטרף אליו למסתור, לאחר שגורשו מבתיהם בהוראת החוק הנאצי. ביום שלמחרת המשטרה הגרמנית פשטה על הדירה ועצרה את כל הנוכחים בה לאחר הלשנה של השכנים. הבוגר היחיד שניצל ממעצר היה אפי קייזר שלא נכח בדירה באותה עת. גם ילדיה של אריקה לא נכחו בדירה והם נשארו באותו הרחוב למשך שארית המלחמה.

בני משפחת פולק וארווין גייסמר נעלמו וקרוב לוודאי שנרצחו במחנות הריכוז. אפי קייזר מצא מקום מסתור חלופי וכך שרד את המלחמה. חנן פלוהרשיים נמלט לבלגיה, לצרפת ומשם הגיע לספרד בה שהה עד לשנת 1944 ולאחר מכן עלה ארצה.

אריקה נשפטה למאסר לכל משך המלחמה באשמת סיוע ליהודים (יודנהילף "Judenhilfe"). בפרק זמן קצר מאוד מלכידתה היא נשלחה למחנה ריכוז בעיר ווכט. במחנה היא אולצה למיין ולתפור בגדים גנובים. לאחר מכן היא הועברה למפעל בו האסירים הרכיבו מסכות גז לצבא הגרמני. בעקבות חשיפה לבנזן היא חלתה בסרטן הדם.

אריקה נכחה במחנה ווכט בעת תקרית שארעה בו וכונתה "טרגדיית הבונקר", 74 נשים צוו להיכנס לתא שגודלו היה תשעה מטרים רבועים בלבד, עשר מהן מתו מחנק. היא ניסתה למנוע את ההתמרדות שהובילה לאסון אך מאחר שהיא הייתה גרמנייה ורוב האסירים במחנה היו הולנדים, התעלמו מעצתה. מסיבות שאינן ידועות, אריקה שוחררה ממחנה ווכט ב-20 באפריל 1944.

מותה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אריקה התאחדה עם ילדיה מיד עם תום המלחמה. היא הייתה תשושה מתקופת המעצר שלה במחנה, ובשנה האחרונה של המלחמה היא נשארה לרוב בביתה.

סטפן היימן היה כלוא בבוכנוואלד ושוחרר בשנת 1945. אריקה וסטפן לא התאחדו לאחר המלחמה מאחר שסטפן רצה שהמשפחה תעבור לגרמניה המזרחית אך ילדיהם רצו להישאר בהולנד.

סרטן הדם של אריקה החמיר והיא נכנעה למחלה ב-6 באפריל 1950, ילדיה פיזרו את אפרה בים הצפוני.

חסידת אומות העולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

דייטר היימן וחנן פלוהרשיים נפגשו בשנת 2003. משפחתה של אריקה, בעצתו של פלוהרשיים, פנו ליד ושם על מנת שהיא תוכר כחסידת אומות העולם. בקשתם נענתה בחיוב בשנת 2010. האות הוענק למשפחה במוזיאון השואה ביוסטון שנה לאחר מכן. חנן פלוהרשיים טס לארצות הברית מהארץ כדי להיות נוכח בטקס.