ארנסטו סאבטו

ארנסטו סאבטו
Ernesto Roque Sabato

לידה	24 ביוני 1911 רוחאס, ארגנטינה
פטירה	30 באפריל 2011 (בגיל 99) Santos Lugares, ארגנטינה
שם לידה	Ernesto Roque Sábato
מדינה	ארגנטינה
מקום מגורים	Santos Lugares
סוגה	מסה
יצירות בולטות	המנהרה, על קברים וגיבורים, אבדון
שפות היצירה	ספרדית
השכלה	האוניברסיטה הלאומית של לה פלאטה אוניברסיטת הרווארד Rafael Hernández National College
תקופת פעילות	1945 – מרץ 2004 (כ־59 שנים)
תארים	דוקטור לפיזיקה
ילדים	מריו סאבטו, חורחה פדריקו סאבטו
פרסים והוקרה	אביר בלגיון הכבוד (1979) מדליית זהב של החוג לאמנויות היפות (2002) Gran Premio de Honor de la SADE (1974) פרס מיגל דה סרוואנטס (1984) הפרס הבינלאומי ע"ש מננדס אי פלאיו (1997) בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה
חתימה

ארנסטו סאבטו (ספרדית: Ernesto Sabato; 24 ביוני 1911 – 30 באפריל 2011) היה סופר ארגנטינאי, פיזיקאי, צייר, הוגה דעות חתן פרס סרוונטס 1984.

ראשית חייו

ארנסטו סאבטו, בן למהגרים איטלקים, נולד בעיירה רוחאס שבמחוז בואנוס איירס. הוא היה בנם העשירי של פרנצ'סקו וג'ובאנה מריה פרארי, סאבטו. וארנסטו נקרא על שמו של אחיו שנפטר. (סאבטו סיפר שמקור שם משפחתו הוא שבתאי וכפי הנראה שורשיו יהודיים).

סאבטו למד בקולחיו נסיונאל דה לה פלאטה, שם הכיר את פדרו הנריקס אורניה, שהיה ההשראה לקריירה הספרותית שלו. במהלך לימודיו הפך לפעיל קומוניסטי במסגרת "הרפורמה האוניברסיטאית". ב-1933 הפך המזכיר הכללי של "הפדרציה הקומוניסטית הצעירה". סאבטו, אשר היה פעיל קומוניסט נלהב במשך שנים אחדות, עד שהתפכח מהסטליניזם בכנס בריסל בשנת 1935 והתרחק סופית מהמפלגה.

סאבטו סיים לימודי פיזיקה ומתמטיקה באוניברסיטת לה פלאטה שבארגנטינה וקיבל תואר דוקטור בפיזיקה גרעינית. בשנת 1938 נסע לפריז כדי לעבוד כחוקר אטום במעבדת ז'יל-קירי. הוא הוקסם מזרם הסוריאליזם וזנח את החשיבה המדעית הצלולה לטובת ההתמסרות לתיאור תעצומות הנפש ואפלוליותה באמצעות היצירה הספרותית.

בשנת 1940 חזר סאבטו לארגנטינה אחרי שהות קצרה בארצות הברית והתחיל לעסוק במחקר ובהוראה, אולם התקרבותו לכתב-העת "דרום" ועליית הפרוניזם הפופוליסטי לשלטון בארצו הביאו אותו בשנת 1945 לנטוש אחת ולתמיד את פעילותו המדעית ובמקומה להקדיש את רוב עתותיו להגות ולכתיבה.

ספריו

בגיל 34 יצא לאור ספרו הראשון, "אחד והיקום" (1945), קובץ מאמרים שיוצרו מתח בו ביקורת נוקבת על המסורת האידאולוגית שהמאה העשרים ירשה מקודמתה. שני ספרי ההגות שפרסם סאבטו בשנים שלאחר מכן, "גברים וגלגלי שיניים" (1951) ו"הטרודוקסיה" (1951), מקצינים אף יותר את חוד אמירתו של כותבם נגד המדע העקר, אשר לפי תפישת הסופר אינו מסוגל להבטיח שום ידיעה שאינה ארעית, ולכן הוא ממילא מרוחק מעולמו של האדם הסובל ומת. אופי הטרילוגיה הפילוסופית קודר ופסימי ביותר, והוא מביע נחרצה את אמונת יוצרה, כי מקורו של הדחף למחקר המדעי הוא במונח קדמה, העלול להמיט על האנושות תוצאות הרות אסון.

סאבטו כתב ספרי הגות רבים אך קנה את תהילתו בשלוש יצירות ספרותיות אדירות שבהן הנציח את מעמדו כאחד מגדולי הסופרים הארגנטינאים. שלושת הספרים רוויים ייאוש עכור, זעם, דכדוך, דיכאון, חוסר-אונים ואלימות:

• "המנהרה" (1948; עם עובד, פרוזה אחרת, 2003), - סיפורו של חואן פבלו קסטל שהרג את אהובתו מתוך זעם וייאוש נוראים, מתוך אומללות שהופכת את פרשת האהבה שלו עמה לסיוט, לחלום בלהה שאין מוצא ממנו.

• "על קברים וגיבורים" (1961; עם עובד, ספרייה לעם, 1987). סיפורם של מרטין הצעיר בן ה-17 וברונו המבוגר ממנו האוהבים שניהם את אלחנדרה המסתורית (שיש הרואים בה סמל לארגנטינה). סיפור אהבהה טראגי, מרתק ומסעיר, שמשולבת בו דמות היסטורית מתולדות עמם: הסרן סלדוניו אולמוס. בסופו של דבר בורחים גם מרטין גם הסרן ממקומם ובריחתם פורצת את גבולות הזמן והמקום. רומן זה הוגדר כ"מטאפורה המרכזית האפלה של קיומנו" והקנה לסאבטו את מעמדו כאחד מגדולי המספרים של תקופתנו.

• "אבדון" (1974; הקיבוץ המאוחד / כתר, 1986). רומן שהוא מעין אוטוביוגרפיה המשולבת עם בדיה. שני תאריכים חשובים מניעים את הרומן: האחד 1938 בפאריס כאשר האמן דומינגס עוקר את עינו של הצייר האוסטרי בראונר ושנת 1973 בואנוס איירס, כאשר המשטר הצבאי מטיל אימה על אזרחי ארגנטינה. בנוסף כל גיבורי ספריו הקודמים נפגשים בספר זה עם סאבטו עצמו, המופיע ברומן בשמו המלא.

בשנת 1979 הוענק לסאבטו אות לגיון הכבוד בצרפת, ובשנת 1984 זכה בספרד בפרס מיגל דה סרוונטס היוקרתי. בסוף 1983 מונה סבאטו ליושב ראש הוועדה הלאומית על היעלמותם של אנשים, שמונתה כדי לחשוף את פשעי המשטר הצבאי בארגנטינה ולנסות להתחקות על עקבותיהם של האזרחים והאזרחיות שנחטפו ונעלמו במהלך המלחמה המלוכלכת. עבודת הוועדה פורסמה ב-1984 בדו"ח הממלכתי "לעולם לא עוד" (Nunca Más). בשנת 1989 זכה בפרס ירושלים המוענק לסופר המעלה ביצירותיו את הרעיון של חופש הפרט בחברה.

חיים אישיים

סאבטו נישא ב-1936 למטילדה קומינסקי ריצ'טר. הוא נחשב לידיד ישראל, וכבר ב-1960 יצא כנגד גורמים אנטישמיים אשר האשימו את ישראל כפוגעת בריבונות ארגנטינה וזאת בעקבות לכידת אדולף אייכמן. סאבטו פרסם מאמר בשם "ריבונות הקצבים" ובו טען כי לא הישראלים הפרו את הריבונות הארגנטינאית אלא אדולף אייכמן עצמו, ואם הדבר היה תלוי בו הוא לא רק היה מסגיר את אייכמן לישראל אלא הורג אותו במו ידיו. בשנותיו האחרונות איבד את ראייתו ודווקא אז החליט להתמסר לציור. סאבטו נפטר עקב סיבוכים של מחלת הברונכיטיס והוא כמעט בן 100.

דמותו של ארנסטו סבטו מתוארת בספרו של מוחמד מבוגאר סאר "זיכרונם הכמוס ביותר של בני האדם"

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ארנסטו סאבטו בוויקישיתוף

• ארנסטו סאבטו, ברשת החברתית Goodreads
• רמי סערי, פרידה משני קלאסיקונים, באתר הארץ, 6 במאי 2011
• צבי וולובסקי, סאבטו, ישראל והיהודים, באתר הארץ, 20 במאי 2011
• לעולם לא עוד (Nunca más) – דו"ח הוועדה הלאומית של ארגנטינה לחקירת העלמם של בני אדם, ‏1989
• ארנסטו סאבטו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• ארנסטו סבטו (1911-2011), דף שער בספרייה הלאומית