טיפול פסיכיאטרי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף אשפוז פסיכיאטרי)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
סמל הפסיכיאטריה

טיפול פסיכיאטרי הוא טיפול בהפרעה נפשית או במחלת נפש המתבצע על ידי רופא מומחה לפסיכיאטריה, לעתים בשילוב עם פסיכולוג, עובד סוציאלי, מטפל אמנויות או מומחה לריפוי בעיסוק.

הטיפול הפסיכיאטרי בנוי בדרך כלל מאיבחון, טיפול תרופתי או פסיכותרפי ושיקום. טיפול פסיכיאטרי ניתן במסגרת בית חולים מתמחה, במסגרת קהילתית או בבית החולה בהתאם לחומרת ההפרעה.

רוב ההפרעות הנפשיות אינן ניתנות לריפוי מוחלט, והטיפול הפסיכיאטרי מתמקד באיזון ביוכימי של הגוף, ריסון התסמינים, הקלת מצוקת החולה ושיקומו.

בשונה מענפי רפואה אחרים ובשל ההשפעה של מחלות נפש על כושר השיפוט של החולה, נתונה בחוק ברוב המדינות סמכות לטיפול פסיכיאטרי שלא בהסכמת החולה, במקרים בהם המחלה מסכנת את שלומו של החולה או של הסובבים אותו. גבולותיה של סמכות זו הם נושא שנוי במחלוקת.

עקרונות הטיפול הפסיכיאטרי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטיפול הפסיכיאטרי השתנה מהותית בעשורים האחרונים. בעבר נהוג היה לאשפז חולים לתקופות ארוכות במוסדות, לעתים לשנים ארוכות. כיום רוב החולים מטופלים במסגרת מרפאות חוץ ומחלקות יום. במקרים בהם נדרש אשפוז הוא נמשך שבועות ספורים, ורק אחוז קטן של החולים מאושפז לתקופות ארוכות.

רוב הטיפולים הפסיכיאטריים נעשים ביוזמת המטופלים ובהסכמתם, בשל מצוקה אישית על רקע נפשי. חלק מהמטופלים פונים באופן אישי וחלקם מופנים על ידי רופאי משפחה או בתי החולים הכלליים. ישנם מטופלים שמופנים בפסיקת בית משפט לאחר איבחון, כתחליף לעונש מאסר וישנם מקרים נדירים של אשפוז כפוי על פי חוק במידה וקיים סיכון ממשי לחולה או לסביבתו. פחות מאחוז מהפונים לטיפול פסיכיאטרי בישראל מופנים דרך רשויות החוק[1].

טיפול פסיכיאטרי יכול להינתן לכל דורש במרפאות הציבוריות בישראל. כל אדם הסובל ממצוקה נפשית או מסימפטומים הקשורים להפרעת התנהגות או הפרעה נפשית יכול לפנות באופן עצמאי לבדיקה או להיות מופנה משירותי הבריאות הכלליים.

אבחון פסיכיאטרי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הליך האבחון הפסיכיאטרי זהה לכל המטופלים, ללא קשר לסיבת הגעתם למרפאה או לגורם שהפנה אותם. השלב הראשון באבחון הוא הערכה של מצבו הגופני והנפשי של המטופל. הוא כולל ראיון מקיף שמטרתו זיהוי תסמינים התנהגותיים, הכרת אישיותו, התנהגותו ותפקודו היומיומי, ההיסטוריה הרפואית והנפשית שלו ויחסיו עם הסביבה.

במקביל לבדיקה מתבצע לעתים איסוף מידע מגורמים נוספים, כגון עובדי סעד ורווחה, קרובים ומכרים ושוטרים או סגל רפואת חירום שהיו במגע קרוב עם המטופל ויכולים להעיד על מאפייני התנהגותו. בחלק מהמקרים מופנה המטופל לבדיקות רפואיות כגון בדיקות דם או סי.טי. שמטרתן שלילת בעיות רפואיות ונוירולוגיות המשליכות על מצב נפשי, או המצאות המטופל תחת השפעת סמים. בדיקות רפואיות מוסברות למטופל ומתבצעות בהסכמתו, למעט במקרים נדירים של אשפוז כפוי או בצו בית משפט.

במידה וזוהו תסמינים של מצוקה או הפרעה נפשית ונשללו בעיות רפואיות ונוירולוגיות או השפעת סמים, משתמש הפסיכיאטר במדריכי DSM ו-ICD על מנת לסווג במדויק את ההפרעה הנפשית או מחלת הנפש ממנה סובל החולה. על סמך זיהויה המוחלט של ההפרעה מחליט הפסיכיאטר על הטיפול המומלץ - תרופתי, פסיכואנליטי או אחר. במקרים מסוימים ממליץ הפסיכיאטר על אשפוז קצר במחלקה או במוסד שיקומי עד לאיזון ההפרעה.

טיפול פסיכיאטרי[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוב הטיפולים הפסיכיאטריים מתבצעים במתכונת של מפגשים תקופתיים, בדומה לטיפול בכל מחלה אצל רופא מומחה. המטופל מגיע לפגישות קבועות מראש עם הפסיכיאטר בהן מתבצעת הערכה של מצבו ולעתים טיפול פסיכותרפי. תדירות הפגישות יכולה להיות אחת למספר ימים עד לאחת למספר חודשים, בהתאם לסוג ההפרעה והשלב בו היא נמצאת. אצל מטופלים רבים שמצבם יציב ומאוזן הפגישות מתבצעות לעתים רחוקות מאוד. ממוצע המפגשים למטופל בישראל הוא כעשרה, כשברוב המקרים הטיפול נמשך 2-5 מפגשים[1].

אשפוז יום פסיכיאטרי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אשפוז יום הוא טיפול במקרים בהם נדרש טיפול אינטנסיבי או אצל מטופלים שנמצאים בראשית הטיפול עד שיתיצב מצבם. בשיטה זו המטופל מגיע מדי יום למחלקה ייעודית בבית החולים לכחצי יום וחוזר לביתו בכל ערב. במחלקה הוא משתתף בפעילויות קבוצתיות של ריפוי בעיסוק או דיונים קבוצתיים, ושיחות עם מטפל אישי, רופא או פסיכותרפיסט.

אשפוז פסיכיאטרי[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקרים של הפרעות נפשיות חריפות ומתמשכות בהן מאובחנים כושר תפקוד עצמאי לקוי או סכנה לחולה או לסביבתו נשקלת אפשרות אשפוז פסיכיאטרי מלא. באשפוז מלא החולה נמצא כל שעות היממה בבית החולים במחלקה פתוחה (רמת השגחה נמוכה והיתר לצאת ולהיכנס כרצונו) או סגורה (השגחה צמודה מתמדת). ישנן מחלקות ייעודיות לנוער ולמטופלים כרוניים.

עם זאת, קיימת גם ביקורת על האשפוז, ויש הטוענים כי במקרים מסוימים האשפוז הפסיכיאטרי עצמו עשוי להחוות כטראומטי ולהחריף את מצב החולה.[2] ביקורת נוספת גורסת כי באופי האשפוז כפי שמתקיים כיום, חווה פגוע הנפש איבוד של אוטונומיות רבות ובסיסיות הנדרשות לניהול חיים מיטביים ושמקשות עליו את תהליך ההחלמה לאחר שחרורו. כיום נטיית הממסד הפסיכיאטרי היא למעט באשפוז מלא של חולים ולקצר את תקופת האשפוז במידת האפשר. רוב המטופלים משוחררים אחרי מספר שבועות למסגרת של אשפוז יום או שיקום בביתם. משכו הממוצע של האשפוז המלא בישראל הולך ופוחת משנה לשנה.[3].

אם החולה אינו מעוניין באשפוז מלא ואבחנת הפסיכיאטר היא שהוא אינו כשיר לנקוט בשיקול דעת נאות עקב מחלתו, הפסיכיאטר מחויב להיוועץ בבני משפחתו וכן לעתים ביועץ משפטי[4].

במחלקות עוברים המטופלים טיפול דומה למקובל אצל מקרים קלים יותר במחלקת יום, אם כי ההשגחה עליהם קרובה יותר. במחלקות הסגורות ננקטים לעתים נגד מטופלים אלימים או כאלו המהווים סכנה לעצמם או לסביבתם צעדים של ריסון (קשירה) או כפיית טיפול תרופתי מרגיע.

בדרך כלל נהוגה הסתכלות פסיכיאטרית בשעות או בימים הראשונים לאשפוז. במהלך ההסתכלות שוהה החולה בחדר בו מותקנות מצלמות לצורך הערכת מצבו וביצוע אבחנה או הערכה פסיכיאטרית למחלה ממנה הוא סובל, ולצורך קביעת סוג ומהות הטיפול אותו יקבל. בכל מקרה בו מאושפז אדם שביצע פשע וטוען לאי שפיות, תבוצע הסתכלות לצורך הערכת מצבו הנפשי.

אשפוז פסיכיאטרי בעבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעבר אופן הטיפול הפסיכיאטרי היה טיפול באמצעי שוקר חשמלי, הזרקת תרופות, חלוקת כדורים ותרופות. במקרה של אנשים אלימים: בידודם בחדר מוגן עם כריות דבוקות לקירות (על-מנת למנוע פגיעה עצמית ומקרי התאבדות) לעתים גם לתקופות של שנים. וקשירת הידיים, לעתים גם הרגליים, של האדם עד לרגיעתו. באמצעים אלו נעשים גם לעתים שימוש בבתי הכלא והסוהר.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.