בית הכנסת הישן (ברלין)
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג |
בית כנסת  |
| כתובת |
מִיטֶה |
| מיקום |
מיטה |
| מדינה |
גרמניה |
| מייסדים |
מרקוס מגנוס |
| הקמה ובנייה | |
| תקופת הבנייה | ? – 14 בספטמבר 1714 |
| תאריך פתיחה רשמי |
14 בספטמבר 1714 |
| תאריך פירוק |
1945 |
| קואורדינטות | 52°31′16″N 13°24′17″E / 52.5211°N 13.4048°E |
|
(למפת ברלין רגילה)   בית הכנסת הישן | |
  | |
בית הכנסת הישן בברלין (בגרמנית: Die Alte Synagoge) היה בית הכנסת העתיק ביותר בברלין. הוא נבנה בשנים 1712–1714 והיה בשימוש עד 1942.
מיקום[עריכת קוד מקור | עריכה]
בית הכנסת שכן בהיידרויטרגאסה (Heidereutergasse), לשעבר היידרייטרגאסה (Heidereitergasse) 4, ליד רוזנשטראסה (Rosenstraße) ושפנדאוארשטראסה (Spandauer Straße), ממערב לנויר מארקט (Neuer Markt) במריינפירטל (Marienviertel). כיום יש במקום זה שטחי גינה.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
_Alte_Synagoge_(Berlin).jpg)
האזכור המתועד הראשון של יהודים בברלין מתוארך לשנת 1295. לאחר מספר גירושים, ביניהם בעת גירוש יהודי וינה על ידי לאופולד הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה ב-1670, נוצרה התיישבות קבע יהודית בברלין. לפי צו של הנסיך פרידריך וילהלם מ-1671 הורשו 50 משפחות יהודיות שגורשו מווינה להתיישב במרקיזות ברנדנבורג, בתחילה לעשרים שנה.[1] רובם הגיעו לברלין, שם גם ניהלו בית כנסת פרטי. בשנת 1684 קיבל פקיד החצר יוסט ליבמן את הפריבילגיה לקיים רק שם שירותי דת יהודיים.
תחילה נאסר על הקהילה היהודית בברלין לבנות בתי כנסת. בשנת 1712 רכשו היהודים בעיר גן מנשיא בית הדין לערעורים פון שטורם ואת הבית בהיידראוטרגאסה 4 מבנאי מומחה, וחתמו על חוזה עם האחראי על הבנייה בעירייה, מלכר (Melcher). הנגר הראשי מיכאל קמטר, שהיה בעל ניסיון בבנייה בעיר, היה אחראי על בניית הגג.[2] לא ברור מי היה האדריכל – אולי אחד משני הבנאים. אבן הפינה הונחה ב-1712. חנוכת הבניין התקיימה ב-1714. עלות הבנייה אינה ידועה, ולא הייתה תמיכה כספית מהממשלה.
בית הכנסת נקרא "בית הכנסת הגדול" מכיוון שעד אז היו רק בתי כנסת פרטיים קטנים בעיר. הוא היה אולם מלבני עם תקרה מקומרת גבוהה, ללא המגדל האופייני לכנסיות נוצריות, עם חלונות גבוהים, קשתות עגולות וגג מפותל. הוא דמה לבניינים שהקים המלך פרידריך וילהלם הראשון: מבני כנסייה פשוטים כמו כנסיית המצבה (Garnisonkirche) בברלין-מיטה, שנבנתה ב-1720 על ידי פיליפ גרלאך ללא מגדל.
בשנים 1854/1855 נבנה בית הכנסת מחדש על ידי אדוארד קנובלאוך שהוסיף גלריית נשים עם ארבע הרחבות של מדרגות. בנוסף, המבנה הורחב מזרחה והבימה הועברה לאפסיס חדש.
במאה ה-19, הקהילה היהודית בברלין גדלה במהירות ומנתה בסביבות 28,000 בשנת 1860. בית הכנסת היחיד באותה תקופה כבר לא הציע מספיק מקום, ובית כנסת חדש נבנה ברחוב אורניינבורגר. באותה תקופה ניתן לבית הכנסת בהיידראוטרגאסה השם Alte Synagoge.
בליל הבדולח של 9 בנובמבר 1938 הוא לא נהרס. אחת הסיבות לכך הייתה כנראה המיקום המוגן – באמצע חצר מוקפת בתים מכל ארבעת הצדדים. התפילה האחרונה בבית הכנסת התקיימה בנובמבר 1942. במהלך מלחמת העולם השנייה הוא נהרס כליל.
מאז 14 בספטמבר 2000, יש במקום עומדו לשעבר של בית הכנסת, לוח הנצחה ותיאור קווי המתאר של בית הכנסת, מסומן באבנים בשטח ירוק המזכירות את מקום התפילה הזה. שרידי קירות היסוד נמצאים במעמד של אנדרטה מוגנת, או אתר תרבות מוגן (Denkmalschutz) מאז 2011.
ספרות[עריכת קוד מקור | עריכה]
אודות המחלוקת על בנין בית המדרש, ראו: יצחק דוב פעלד, קונטרס חלקי אבנים, נספח לשו"ת נשאל דוד, חלק ג', ירושלים תשל"ה, עמ' ריד, באתר היברובוקס.
- Die Chronik Berlins. Chronik Verlag, Dortmund 1986, [[:de:Special:BookSources/3883790826|ISBN 3-88379-082-6]].
- Synagogen in Berlin, Zur Geschichte einer zerstörten Architektur. Verlag Willmuth Arenhövel, Berlin, [[:de:Special:BookSources/3922912044|ISBN 3-922912-04-4]].
- Moritz Stern – Geschichte der Alten Synagoge zu Berlin. Verlag Hentrich & Hentrich, [[:de:Special:BookSources/9783938485668|ISBN 978-3-938485-66-8]].
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Pläne zum Umbau der Alten Synagoge, Architekturmuseum der Technischen Universität Berlin
- Bibliothek Digital, Jüdische Friedhöfe in Berlin (PDF; 2,74 MB)
- Förderverein Berliner-Historische-Mitte e. V. zur Wiedergewinnung des alten Stadtkerns
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Britta L. Behm: Moses Mendelssohn und die Transformation der jüdischen Erziehung in Berlin – Eine bildungsgeschichtliche Analyse zur jüdischen Aufklärung im 18. Jahrhundert. Waxmann Verlag, Münster 2002, ISBN 3-8309-1135-1, S. 49
- ^ Carol Herselle Krinsky: Synagogues of Europe – Architecture, History, Meaning, Dover Publications, 1996, ISBN 0-486-29078-6, S. 261