בלשנות מודרנית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

בלשנות מודרנית הוא כינוי להתפתחויות שחלו במדע הבלשנות (חקר שפות טבעיות) מראשית המאה ה-20 ועד ימינו, ולאסכולות השליטות היום בתחום הבלשנות. הבלשנות המודרנית, שרואה באפיון היכולת הלשונית האנושית את נושא המחקר העיקרי שלה, היא ענף מרכזי במדעים הקוגניטיביים.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד המאה ה-19 היה המניע העיקרי לחקר השפה - שימור ופירוש של טקסטים קאנוניים. לדוגמה, החקירה הבלשנית היסודית שערכו חכמי טבריה במאה ה-9 לספה"נ, שהניבה את פיתוח הניקוד הטברני וטעמי המקרא, נעשתה כדי לשמר את הקריאה והפרשנות הנכונות של המקרא, כפי שהיו ידועות להם באותה תקופה. גם המחקר הבלשני הערבי של ימי הביניים נעשה בעיקר כדי לשמר את הנוסח המקורי של הקוראן וכדי למנוע פרשנות שגויה או לא-ראויה. באירופה נחקרה במיוחד השפה הלטינית, שנחשבה לאם הלשונות האירופיות. התחביר הלטיני הקלאסי נחשב כמודל ליתר השפות האירופיות, וסטייה ממנו נחשבה לסגנון לא-ראוי. עם התפתחות ההומניזם באירופה והשפעתו הגוברת והולכת על הפילוסופיה והמדע, החל המחקר הבלשני לפנות לכיוון חדש - טקסטים חדשים, לאו דווקא קאנוניים, החלו להיחקר, ותרבויות לא-אירופיות היו לתחום התעניינות לגיטימי. גילוי הקשר בין סנסקריט ליוונית וללטינית נתן דחיפה לתחום המכונה בלשנות היסטורית (או "בלשנות השוואתית"). אוגוסט שלייכר, בלשן גרמני שפעל במאה ה-19, פיתח תאוריה ששפה היא מעין אורגניזם שנולד, מתפתח ומת. הוא גם פיתח תיאור שיטתי של הקשר בין שפות שונות.

בראשית המאה ה-20 החלה להתפתח גישה חדשה במחקר הבלשני, גישה שהושפעה מההתפתחויות בתחום הפסיכולוגיה. השאלה שהועמדה במרכז המחקר הבלשני הייתה: מהו הידע הלשוני? או במילים אחרות: מה אנחנו יודעים כשאנחנו יודעים לדבר בשפה? אחד המובילים בתחום זה הוא פרופ' אברם דה-סוואן מאוניברסיטת אמסטרדם בספרו החלוצי "עולם של מילים".

דה סוסיר והסטרוקטורליזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרדינן דה סוסיר (Ferdinand de Saussure) נחשב לבלשן המודרני הראשון. הוא עסק גם בבלשנות היסטורית, אבל החל לפתח גישה שרואה בשפה כלשהי, בזמן נתון, מערכת העומדת בפני עצמה. גישה זו כונתה על ידו מחקר סינכרוני של השפה (המחקר ההיסטורי כונה לפיכך מחקר דיאכרוני). בתאוריה שלו על סמלים ואופן השימוש בהם, הוא יצר תשתית להבנת האופן שבו בני אדם משתמשים בשפה, בלא תלות בשפה הספציפית שבה הם משתמשים, או בתרבות הספציפית שממנה הם באים. האסכולות שממשיכות באופן ישיר את דרכו של דה סוסיר מכונות סטרוקטורליזם (Structuralism).

מחקר סינכרוני לעומת מחקר דיאכרוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחקר הסינכרוני של השפה מניח כי לדובר אין בהכרח גישה להיסטוריה של שפתו. לדוגמה, דובר עברית אינו יודע בהכרח שהפעלים "נפל" ו"התנפל" היו בעבר קשורים בקשר סמנטי (כלומר שהמשמעות של הפועל "התנפל" נגזרה בעבר מהמשמעות של הפועל "נפל"). עם זאת, הוא משתמש בכללי השפה באופן אינטואיטיבי ויצירתי, והוא אף מסוגל להתגבר על פערים ואי-סדירויות שנוצרו בכללים האלה במשך הזמן. לדוגמה, דוברי עברית מתמודדים עם העובדה שאין קשר סמנטי בין "נפל" לבין "התנפל" או בין "פסל" לבין "פיסל", ואף על-פי כן הם עשויים ליצור את הפועל "התפקסס" מן הפועל (החדש יחסית) "פקסס", ודוברים אחרים יודעים לעמוד על הקשר הסמנטי בין הפעלים החדשים האלה. זאת אומרת, הקשר בין התבנית "פעל" לבין התבנית "התפעל" אינו סדיר בעברית בת זמננו, ובכל זאת הוא משמעותי. המחקר הסינכרוני ינסה, בדוגמה זו, לנסח את מהות הקשר הזה, ולהסביר איך הדוברים מצליחים להתמודד עם חוסר הסדירות שבו. המחקר הדיאכרוני, לעומת זאת, ינסה למצוא את הכלל המקורי ברבדים מוקדמים של השפה, ואת הסיבות ההיסטוריות להתערערות הכלל וליצירת חוסר הסדירות. בהיבטים רבים המחקר הסינכרוני והמחקר הדיאכרוני משלימים זה את זה. פיתוח השיטה הסינכרונית לחקר השפה הניחה את התשתית לתחומי מחקר נוספים כגון רכישת שפה. המחקר הסינכרוני הוא היחיד הרלוונטי לרכישת שפה, שכן תינוק השומע שפה מקבל אותה כיחידה מגובשת אחת, ואין לו גישה להיסטוריה שלה. כדי להתחיל לדבר בשפת אמו הוא צריך לפענח את מערכת הכללים שמפעילה את השפה בזמן הנתון.

סקינר - גישה ביהביוריסטית לשפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בצד המשך המחקר בבלשנות היסטורית, ובשיטות בלשניות מסורתיות, התחזקה המגמה של חקר השפה ואופן השימוש בה בגישה פסיכולוגית. פרדריק סקינר, שנחשב לאחד החוקרים הבולטים ביותר באסכולה הביהביוריסטית של הפסיכולוגיה, עסק באופן השימוש בשפה ובאופן שבו ילדים רוכשים שפה. סקינר היה אמון על גישה קיצונית של התאוריה הביהביוריסטית, ולפיכך האמין שהיכולת לדבר בשפה היא לא יותר מסוג של התנהגות, שנרכשת, כמו כל התנהגות אחרת, בתהליך של גירוי-תגובה-חיזוק (חיובי או שלילי). את רעיונותיו בנוגע לשפה פרסם סקינר בספר "Verbal Behavior" (התנהגות מילולית) בשנת 1957. לפי סקינר, הילד נחשף למבעים לשוניים ומגיב עליהם כראות עיניו. תגובה לא ראויה למבע הלשוני תגרור חיזוק שלילי (למשל עונש), ותגובה ראויה תגרור חיזוק חיובי. גם המבעים הלשוניים שהילד מנסה להשתמש בהם יזכו לחיזוק חיובי או שלילי, למשל אם הילד יבקש תפוח באמצעות המילה "ציפור" הוא לא יקבל את מבוקשו (חיזוק שלילי). כך גם אם לא יבטא את המילה "תפוח" בצורה מובנת. לעומת זאת אם הילד יאמר "תפוח" בצורה מובנת ויקבל תפוח, הוא יזכה לחיזוק חיובי, וכך ירכוש עוד מבע תקין בשפת אמו. מגישתו של סקינר נובע שמספר המבעים בשפה הוא סופי, זאת כיוון שהזמן שבו הילד רוכש שפה הוא מוגבל, וכיוון שמבעים חדשים לא-מוכרים יגררו בסבירות גבוהה חיזוקים שליליים. הנחה זאת סותרת את העובדה שבשפה טבעית, ובפרט אצל ילדים, נוצרים כל הזמן מבעים חדשים לא-מוכרים. סקינר טען שמבעים כאלה נוצרים על דרך האנלוגיה. למשל, ילד שלמד את המשפטים "אבא נסע לחיפה", "אבא נסע לבאר שבע" יוכל ליצור מהם את המשפט "אבא נסע לתל אביב" - כל שעליו לעשות הוא ליצור מהמשפטים שלמד את הנוסחה "אבא נסע ל-X" או "Y נסע ל-X".

חומסקי והבלשנות הגנרטיבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הביקורת החריפה והמשמעותית ביותר על סקינר באה במאמרו של נועם חומסקי "סקירה על התנהגות מילולית מאת סקינר" (A Review of B. F. Skinner's Verbal Behavior) שפורסם ב-1959. חומסקי ביקר כמה מהטיעונים הבסיסיים של סקינר, ואת ההנחות המשתמעות מהם, והראה שסקינר סותר למעשה חלק מהנחות היסוד שלו עצמו. בין השאר הוא טען שהשימוש שסקינר עושה במונחים טכניים לכאורה, כמו "גירוי", "תגובה" ו"חיזוק", הוא כה חופשי, עד שהם מאבדים את כל המשמעות שאמורה להיות להם. בנוסף, סקינר כלל אינו מבסס את טענותיו על עובדות, כך שאין כל עדות לכך שטענותיו לגבי שפה הן יותר מאשר היפותזה שכלל לא נבדקה באופן אמפירי. פרט לכך, השימוש של סקינר במונח "התנהגות מילולית" שונה במידה ניכרת מהמובן המקובל ל"שפה", ולמעשה קשה לראות באיזה אופן ניתן להחיל את ניתוחו של סקינר על מבנים תחביריים בני יותר ממילה או שתיים.

הביקורת של חומסקי על הגישה הביהיביוריסטית התקשרה גם לאבחנותיו של חומסקי בדבר מבנה השפה האנושית. למשל, חומסקי טען שמספר המבעים בשפה הוא אינסופי. כדי להוכיח זאת, הוא הראה שעבור כל משפט בשפה אפשר ליצור משפט מורכב ממנו. לדוגמה: "אבא נסע לחיפה">>"דני אמר שאבא נסע לחיפה">>"דינה אמרה שדני אמר שאבא נסע לחיפה">>"רינה אמרה שדינה אמרה שדני אמר שאבא נסע לחיפה" וכו'. במילים אחרות, כשם שעל כל מספר טבעי אפשר למצוא מספר טבעי גדול יותר (X+1), ולפיכך יש אינסוף מספרים טבעיים, כך על כל משפט בשפה אפשר ליצור משפט מורכב יותר, ולפיכך יש אינסוף משפטים בשפה. חומסקי טען שבהתחשב בעובדה שיש אינסוף מבעים בשפה, ושרוב הילדים לומדים לדבר בצורה מובנת עד גיל 3, לא ייתכן שכל המבעים שהם משתמשים בהם או מבינים אותם נרכשו בדרך של גירוי-תגובה-חיזוק. לכל הפחות, יש להניח שילד לומד מערכת כללים (או חוקיות), שממנה ניתן לייצר עוד ועוד משפטים; אלא שבגישתו של סקינר, לא ברור איך נרכשת מערכת מופשטת מסוג זה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • World of words (Cambridge: Polity, 2001) Abram de- Swaan
  • פרדינן דה סוסיר, קורס בבלשנות כללית. מצרפתית: אבנר להב (על פי המהדורה של שארל באיי ואלבר סשהיי, 1916). הוצאת רסלינג, תל אביב 2005.
  • בנג'מין לי וורף, שפה, מחשבה, מציאות. מאנגלית: איתמר אוסטרייכר, דניאלה אייזנברג, מורן טבת ועמרי פולק. עריכה: יאיר אור. הוצאת אוב - ז.ע.פ., תל אביב 2004.
  • חיים רוזן, העברית שלנו - דמותה באור שיטות הבלשנות. הוצאת עם עובד, תל אביב, תשט"ז.
  • גיא דויטשר, גלגולי לשון. חרגול הוצאה לאור.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]