בקר לבשר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בקר לבשר
בקר אוסטרלי מגזע דרוגמאסטר
שימושים בשר בקר
מיון
משפחה פריים
מין בקר הבית

בקר לבשר הוא שם כולל למספר זני פרות המשמשות בשביל אכילת בשרם. האדם החל לגדל פרות שמנות בעלות מבנה מתאים לאכילה, כבר מסביבות 6000 לפני הספירה. כיום ישנם מעל 800 זני בקר לבשר.

הכלאות שנעשו במהלך אלפי שנים הביאו להבחנה בין גזעים שמגדלים לשם הפקת חלב, לגזעים שמגודלים בשל בשרם אך לא תמיד יש הבחנה ברורה בין שימושי הפרה.

זני בקר עיקריים לבשר[עריכת קוד מקור | עריכה]

עגל אנגוס.

גזעים סקוטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אברדין-אנגוס (אנ'), או אנגוס שחור, ולעתים בקיצור "אנגוס" - גזע חסר קרניים שמוצאו מסקוטלנד, ממחוזות אברדינשייר ואנגס. הגזע פותח בתחילת המאה ה-19, והובא לארצות הברית ב-1873. כיום זה המין הנפוץ ביותר בארצות הברית. משמש גם להכלאות של גזעים אחרים.
  • אנגוס אדום - פותח במאה ה-20. נבדל מהאנגוס השחור בעיקר בצבע פרוותו.
  • גאלוביי (אנ') - פרות שחורות וקטנות ממדים, בשר משובח, עמיד לקור. הגזע קרוי על שם מחוז גאלוויי בסקוטלנד, שם פותח הגזע. הפר עשוי להגיע למשקל של 800 ק"ג. הזן מחוסר קרניים, ומתאים מאוד לאזורים קרים.

גזעים אנגליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הרפורד, שמוצאו מהרפורדשייר, אנגליה, שם פותח כנראה במאה השבע עשרה, מגזע בקר ארוך קרניים. חזק ועמיד לשינויי טמפרטורה. עשוי להגיע למשקל של טונה ויותר. למרות שמוצאו באיים הבריטיים, הגזע הסתגל לאזורים אקלימיים מגוונים, וכיום זהו אחד הגזעים הנפוצים ביותר בבקר לבשר, בעיקר באוסטרליה, ארצות הברית ודרום אמריקה, וכן בישראל. אהוב על מגדלים גם בשל אופיו הנוח.
  • סאסקס (אנ') - גזע חסון וזול לגידול, אדום ערמוני בעל זנב וקרניים לבנות. בעבר שימש בעיקר לחרישה.

גזעים צרפתיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שארולה (אנ') - נחשבים לבעלי בשר באיכות גבוהה, ותכופות מוכלאים עם גזעי אנגס והרפורד. הזכר מגיע למשקל של יותר מטון, והנקבה לכ-800 קילוגרם.
  • לימוזין (אנ') - מקורו באזורי לימוזן ומרשה בצרפת. מאופיינים בצבע אדום-זהבהב.

גזעים אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקר לבשר בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל גידול בקר לשם ייצור בשר הוא ענף שהחל להתפתח בשנות החמישים, עת הוחל בהקמת עדרי בקר, בעיקר פרות מזנים מקומיים וכן זנים מארצות הבלקן. בסוף שנות החמישים מנו עדרי הבקר לבשר כמה אלפי פרות, שהתחלקו בין כמאה וארבעים מגדלים (כ-50 פרות לעדר הממוצע).

בשלב הבא הובאו לארץ זנים ידועים כ"הרפורד" ו"ברהמה". מספר העדרים צומצם אך גודלם עלה. מלחמת ששת הימים ב-1967 הוסיפה שטחי מרעה גדולים, וב-1976 נמנו כ-70 מגדלי בקר עם כ-500 פרות לעדר ממוצע. בשנות השבעים הובאו זנים נוספים כ"סימנטל" ו"שרולה" שהשביחו את הזנים הקיימים.עם השנים טופח זן ה"סימפורד" - זן כלאיים ישראלי שהוא הכלאה של זני זימנטל והרפורד. מלבד הסימפורד מגודלים בישראל זני הלימוזין, השרולה, הברהמה והזימנטל.

גידול הבקר לבשר בישראל עדיין מצומצם יחסית, בהשוואה לגידול בקר לחלב. הסיבות העיקריות הן צריכה מועטה יחסית של בשר בקר טרי[2] ושטחי מרעה מצומצמים. רוב הבשר הטרי הנצרך בישראל מגיע משני מקורות: בשר המופק מבקר שמגודל למטרות חליבה, ובשר מעגלים המיובאים ארצה לשם פיטום.

רפת החלב בארץ מונה כ-120,000 פרות, מרביתן מגזע הולשטיין-פריזי, ועשרות אלפי פרות מובלות לשחיטה מדי שנה, בחלקן עגלים הנשחטים בגיל צעיר. נעשים ניסיונות להזריע פרות חולבות בזירמה של פרים המשתייכים לזני בקר לבשר, כדי לשפר את איכות הבשר. הספקה נוספת של בקר לבשר טרי נעשית על ידי יבוא עגלים לפיטום, מרביתם מאוסטרליה ומהמדינות הבלטיות.

טיפוח זנים לבקר נעשה בעידוד משרד החקלאות, שהקים בשנת 2003 את ועדת הטיפוח. בוועדה יושבים נציגי המשרד, אנשי מכון וולקני ונציגי המגדלים. מטרת הוועדה - הגדרת יעדים בטיפוח גזעי בקר לבשר בישראל וקביעת קריטריונים למתן מענקים ממשלתיים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא בקר לבשר בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מורן בלושטיין, זה שולי כל כך שמגוחך לדון בזה, באתר העין השביעית, 13 בפברואר 2017
  2. ^ כ-14 ק"ג לנפש ב-2004, בהשוואה ל-35 ק"ג באירופה על פי נתוני ארגון מגדלי בקר לבשר בישראל