ברנרדו או'היגינס

ברנרדו או'היגינס
Bernardo O'Higgins Riquelme

לידה	20 באוגוסט 1778 צ'ילאן, צ'ילה
פטירה	24 באוקטובר 1842 (בגיל 64) לימה, פרו
מדינה	צ'ילה, פרו, הקונפדרציה הפרו-בוליביאנית
השכלה	Colegio San Buenaventura האוניברסיטה הלאומית סן מרקוס
בן או בת זוג	María del Rosario Melchora Puga y Vidaurre Patricia Rodríguez
חתימה

ברנרדו או'היגינס ריקלמה (בספרדית: Bernardo O'Higgins Riquelme;‏ 20 באוגוסט 1778 – 24 באוקטובר 1842) היה פוליטיקאי ואיש צבא צ'יליאני. הוא נחשב לאחד מאבותיה של צ'ילה העצמאית ולאחד מהאישים החשובים בעצמאות מדינות אמריקה הלטינית בכלל. או'היגינס היה ראש המדינה הצ'יליאנית הראשון, בין השנים 1817–1823, וב-1818 הכריז רשמית על עצמאותה. ב-1823 הודח, ואחרי הדחתו גלה לפרו למשך שארית חייו.

ביוגרפיה

ראשית חייו

ברנרדו או'היגינס נולד בצ'ייאן (Chillán), צ'ילה, הממוקמת כ-400 ק"מ מדרום לסנטיאגו דה צ'ילה. הוא היה בנם הבלתי חוקי של איסבל ריקלמה, בתו של חבר מועצת העיר, ושל אמברוסיו או'היגינס, אירי בשירות האימפריה הספרדית שהיה בזמן הלידה קצין בדרג לא גבוה, קודם לימים לתפקידים בכירים, כמו האינטנדנט הראשון של האינטנדנסיה של קונספסיון, מושל צ'ילה והמשנה למלך של מלכות המשנה של פרו. אביו מעולם לא הכיר באופן רשמי בברנרדו כבנו, אשר נשא לפיכך, עד מותו של אביו בשנת 1801, את שם משפחתה של אמו, ואף לא פגש בו מעולם פנים אל פנים. עם זאת, אביו בכל זאת תמך בו כספית, והיה מעורב בחינוכו. ברנרדו גודל בשנותיו הראשונות על ידי משפחת אמו, אשר נישאה כשנתיים לאחר לידתו לדון פליקס רודריגס (Rodriguez), חבר של אביו. לאחר מכן, עבר לטלקה, כ-250 ק"מ מדרום לסנטיאגו דה צ'ילה, שם גודל על ידי משפחת סנדקו, הסוחר הפורטוגלי ז'ואן אלבנו פריירה מרקס (Albano). בגיל 15, או'היגינס נשלח ללימה על ידי אביו, ובהמשך, בגיל 17, נשלח ללונדון, כדי להשלים את השכלתו. בלונדון, שם למד היסטוריה ואומנויות, ברנרדו התוודע אל פרנסיסקו דה מירנדה, אשר בהשפעתו הצטרף אל הבונים החופשיים, וכן פיתח גאווה לאומית ומחויבות לעצמאות אמריקה הלטינית. בשנת 1798 ברנרדו או'היגינס עשה דרכו לספרד, והתמהמה זמן מה בטרם חזר לדרום אמריקה, עקב מלחמות המהפכה הצרפתית. כך, או'היגינס חזר לצ'ילה ב-1802. אביו, שהלך בינתיים לעולמו, הוריש לברנרדו, אשר כאמור אימץ אז את שם משפחתו, אסיינדה (hacienda, נחלה במושבות ספרד הקולוניאלית) באזור לוס אנחלס, אשר באותה תקופה, עידן מלחמת האראוקו, נחשב כאזור ספר, שם חי או'היגינס כאציל כפרי. בשנת 1806, או'היגינס נתמנה כחבר מטעם לאחה (Laja) שבסמוך ללוס אנחלס, בקבילדו המקומי.

דיוקנו של ברנרדו או'היגינס בספריית הקונגרס הלאומי של צ'ילה.

המאבק לעצמאות צ'ילה

הצטרפות או'היגינס

בשנת 1808 עברה ספרד לשליטת נפוליאון, אשר המליך עליה את אחיו. האליטה הצ'יליאנית, אשר נותרה נאמנה לפרננדו השביעי, מלך ספרד בטרם נפוליאון השתלט עליה, הקימה ממשלה (חונטה), בעלת אוטונומיה ככל הקשור לשלטונות באירופה, כל עוד מצב זה נמשך. ב-18 בספטמבר 1810 (כיום יום העצמאות הצ'יליאני), או'היגינס הצטרף לאותה התארגנות, בה הלך וגדל המחנה אשר דגל בעצמאות מלאה, דעה בה דגל או'היגינס, בהשוואה לזה הדוגל בנאמנות למלך הספרדי. לאחר שהצטרף, לחץ להקמת קונגרס לאומי צ'יליאני, ועם כינונו של זה, נבחר אליו כנציג מטעם מחוז לאחה. המחנה אשר דגל בעצמאות מלאה היה מפולג אף הוא, הן על רקע גאוגרפי, בעיקר סנטיאגו דה צ'ילה לעומת קונספסיון, הן על רקע נאמנויות אישיות ומשפחתיות, והן בין הדוגלים במיקוד המאמץ בעצמאות צ'ילה לבדה, לעומת עצמאות לאמריקה הלטינית כולה. עם האחרונים נמנה או'היגינס, אולם הדוגלים במאבק למען עצמאות צ'ילה הם הם אשר ריכזו בידם את מירב הכוח. בשלב זה, או'היגינס אייש עמדת פיקוד נמוכה יחסית בקרב המורדים, ואף ממנה פרש חזרה לאחוזתו, ב-1812, בשל בריאותו הלקויה.

לחימה כנגד המלוכנים

ב-1813, הספרדים, אשר השתחררו בינתיים מעולו של נפוליאון, שיגרו לצ'ילה חיל משלוח על מנת לחזור וליטול לידיהם את השלטון במקום. או'היגינס, לשמע הידיעות, גייס כוח מקומי ועל פי הוראות פיקוד צבא המורדים, נשלח אל לינארס (Linares, יישוב אשר נוסד על ידי אמברוסיו אביו), כ-300 ק"מ מדרום לסנטיאגו, על מנת לנתק שם את הצבא הספרדי. בקרב אשר התחולל במקום, נחל הכוח בפיקודו של או'היגינס ניצחון, ובעקבות הצלחה זו, או'היגינס קודם לדרגת קולונל. באוגוסט 1813, או'היגינס והכוח אשר תחת פיקודו נטלו חלק במצור הבלתי מוצלח על צ'ייאן. ב-17 באוקטובר, הותקף כוח של צבא המורדים באל רובלה (El Roble), כ-40 ק"מ דרומה מערבה לצ'ייאן. מפקד הצבא, חוסה מיגל קאררה (Carrera), נס מן המקום. או'היגינס, לעומת זאת, קיבץ כ-200 לוחמים, ואלה עמדו בפרץ, ואף גרמו לנסיגת המלוכנים. בהמשך, על אף שנפצע ברגלו, פיקד על רדיפה אחר הנסוגים. בעקבות קרב זה, החליף או'היגינס את קאררה בפיקוד על הצבא. בחודשים הבאים, שני הצדדים היריבים הותשו, ולפיכך, ב-3 במאי 1814, חתמו על הסכם ולפיו המורדים בצ'ילה הכירו פורמלית בכפיפותם לכתר הספרדי, ומאידך, הספרדים הכירו בממשלה הזמנית של צ'ילה, אך לא בדגל הצ'יליאני אשר זו קבעה, והבטיחו להסיג את כוחותיהם. בפועל, שני הצדדים לא מילאו חלקים רבים בהסכם, אשר אף לא כלל חילופי שבויים, אחד מהם קאררה, והוא שימש עבורם אך כאמתלה להפוגה. קאררה, אשר התנגד הן להסכם הן לאו'היגנס, נמלט מן השבי, וב-23 ביולי ערך הפיכה אשר העלתה אותו לשלטון. ב-26 בחודש הבא התנגשו כוחותיו של קאררה, בפיקוד אחיו לואיס, והכו את כוחותיו של או'היגינס, אם כי אלה האחרונים שימרו את כושר לחימתם. זמן קצר לאחר סיום אותו קרב, הגיעו ידיעות אודות כוח מלוכני העושה דרכו לעבר קונספסיון, דבר שהניע הן את או'היגינס הן את קאררה, להניח לעת עתה ליריבותם, ולאחד כוחות כנגד האויב המשותף. בקרב רנקגואה, ב-1 וב-2 באוקטובר, הובסו המורדים, ואו'היגינס, וכן חלק קטן מן החיילים שבפיקודו, נחלצו בעור שיניהם. הספרדים (פורמלית: כוחות מלכות המשנה של פרו), אשר המשיכו וכבשו את סנטיאגו, חזרו והשתלטו על צ'ילה.

או'היגינס גולה מצ'ילה

עם הכיבוש מחדש של "המולדת הישנה" (Patria Vieja), כפי שכונתה צ'ילה בין שלבי עצמאותה הראשונים ב-1810, לקרב רנגקואה, בידי כוחות מלכות המשנה של פרו, או'היגינס חצה את הרי האנדים מזרחה, עם שארית הכוח שבפיקודו. אלה מצאו מקלט, יחד עם גולים רבים, בפרובינציות המאוחדות של ריו דה לה פלטה (ארגנטינה של ימינו, בקירוב), שם הצטרף לצבא האנדים, שירת תחת פיקודו של חוסה דה סן מרטין, ונתמנה לאחד מן המפקדים הבכירים בצבא זה. או'היגינס שהה מחוץ לצ'ילה במשך כשנתיים וחצי, ובתחילת 1817, חצה מחדש את הגבול לכיוון צ'ילה, עם צבא האנדים. המסע לחציית הרי האנדים החל ב-19 בינואר, ונמשך כשלושה שבועות, כאשר או'היגינס משמש כמפקד אחד מכוחות המשנה.

מנהיגה של צ'ילה

ב-12 בפברואר, צבא האנדים, בו או'היגינס כאמור פיקד על אחד מכוחות המשנה, ניצח בקרב צ'קבוקו (Chacabuco), אשר נערך לא הרחק מסנטיאגו, את המלוכנים. ב-16 בפברואר, ימים אחדים לאחר אותו קרב, התמנה או'היגינס לראש המדינה הצעירה (אם כי טרם הוכרזה רשמית ככזאת), בתור "דירקטור" (Director Supremo), התואר עבור המנהיג אשר היה מקובל בפרובינציות המאוחדות של ריו דה לה פלטה. סן מרטין, אשר לו הוצע התפקיד לראשונה, העדיף במקום זאת להמשיך ולשחרר חלקים נוספים מדרום אמריקה משלטון הספרדים. המלוכנים, מצדם, התבססו לזמן מה בשטח בדרומה של צ'ילה, אולם עיקרה של צ'ילה הפך, כתוצאה של אותו ניצחון, למדינה עצמאית, וזו אף הכריזה רשמית על עצמאותה ב-12 בפברואר 1818. עם זאת, עדיין נדרש זמן ונערכו כמה קרבות על מנת לעקור את האחיזה המלוכנית בצ'ילה. ב-16 במרץ 1818, בקרב קאנצ'ה ראיאדה (Cancha Rayada), ליד טאלקה, הביסו המלוכנים את הצבא שבפיקודו של סן מרטין. בקרב זה או'היגינס, אשר פיקד על אחד מכוחות המשנה, נפצע, וסוסו נהרג. עם זאת, הכוחות הצ'יליאנים התאוששו במהירות, לא מעט עקב פעילות נמרצת של או'היגינס, קיבלו תגבורות ניכרות, התאמנו, ובסופו של דבר, ב-5 באפריל, בקרב מאיפו, אשר נערך ליד סנטיאגו, נוצחו המלוכנים באופן סופי, פרט למאחזים מספר (ר' להלן). קאררה, אשר בראש כוח צבאי של תומכיו ניסה לערער על שלטונו של או'היגינס, נתפס במנדוסה שבארגנטינה סמוך לגבול צ'ילה. לקאררה נערך משפט ראווה, והוא הוצא להורג ב-1821. אף על פי שהתהליך המשפטי לא נערך על ידי שלטונות צ'ילה, יוחסה לפסק הדין השראתו של או'היגינס.

שש שנותיו של או'היגינס בשלטון קידמו את צ'ילה לא מעט, מבחינה ארגונית, כלכלית ותרבותית. אלה ניכרו בשיפור תשתיות וכן ברפורמות בצבא, כאשר בין היתר, ב-1817, ייסד אקדמיה צבאית. בימים בהם או'היגינס עמד בראש המדינה, הוא שיגר צבא צ'יליאני לסייע לפרו בהשגת עצמאותה מספרד. בנוסף לרפורמה אשר נערכה בהנהגתו בצבא, ומתוך מודעות לכך שלצ'ילה אחד החופים הארוכים בעולם, ולכך שכמעט כל נקודה בה קרובה למדי לים, או'היגינס ייסד את הצי הצ'יליאני, ולמפקדו מינה את האדמירל הסקוטי תומאס קוקרן, אשר קודם לכן עשה לו שם במלחמות הנפוליאוניות. הצי בהנהגתו של קוקרן כבש את ואלדיביה מידי נאמני המלך הספרדי, ואלה האחרונים קיימו בידם מובלעת בצ'ילואה אשר שרדה עד 1826.

עם זאת, שלטונו של או'היגינס עורר ביקורת הולכת וגוברת. כך למשל, כוונתו להנהיג יתר דמוקרטיזציה בחיים הפוליטיים של צ'ילה, אשר אחד הצעדים שערך או'היגינס לקראתה היה ביטול של תוארי האצולה, נתקלה בביקורת עזה של בעלי האחוזות הגדולות. גורם מקומי אחר אשר התנגד לאו'היגינס הייתה הכנסייה הקתולית. כן איבד או'היגינס את תמיכת אנשי העסקים, כל זאת בעוד ממשלת צ'ילה פושטת את הרגל, דבר שאילץ את או'היגינס לבקש הלוואה בארצות הברית. לכך נוספו צעדים נוספים אשר או'היגינס נקט, כמו חוקה שנויה במחלוקת אשר הנהיג ב-1822, והגברת כוח הממשל המרכזי, אשר נתקלה בהתנגדות בפרובינציות. גם הוצאתו להורג של קאררה, האמורה לעיל, עוררה או הגבירה ביקורת כלפי שלטונו.

או'היגינס בגלות בפרו

ב-28 בינואר 1823 או'היגינס הודח בהפיכה אשר בוצעה על ידי גורמים שמרניים בפוליטיקה הצ'יליאנית. החונטה השלטת החדשה הצהירה כי אין לה דבר נגד או'היגינס עצמו, והוא מונה למושל קונספסיון, משרה בה החזיק זמן קצר. ביולי הוא יצא לגלות אשר כפי שהעלה מהלך המאורעות, הייתה לבלי שוב, באוניית מלחמה בריטית אשר יעד הפלגתה היה אירלנד. בעת שעברה בפרו, סימון בוליבר שכנע את או'היגינס להפסיק את נסיעתו ולסייע לו במאבק לעצמאותה, אשר טרם הסתיים באותו שלב. עם זאת, בעת שהותו בפרו, או'היגינס לא השתתף בפועל בלחימה. ב-1842, הותר לאו'היגינס לחזור לצ'ילה, ואף הוחזרה לו דרגתו הצבאית. אולם, אף כי או'היגינס החל בהכנות לחזור, מצב בריאותו מנע זאת ממנו. עקב בעיות בליבו, או'היגינס נפטר בלימה בשנת 1842, כעשרים שנה לאחר שעזב את צ'ילה.

אמברוסיו או'היגינס, אביו של ברנרדו או'היגינס, עמו הוא לא נפגש מעולם

הנצחה

פרוטומה של ברנרדו או'היגינס בדבלין.

על שמו קרויים מחוז ליברטדור חנרל ברנרדו או'היגינס והפארק הלאומי ברנרדו או'היגינס שבדרום צ'ילה.

לקריאה נוספת

(באנגלית אם לא צוין אחרת)

• Arana, Diego Barros, Historia General de Chile 16 vol. Santiago: Imprenta Cervantes. (בספרדית)
• Archivo de don Bernardo O'Higgins Santiago: Nascimento, 1946–, 36 v. {בספרדית)
• Ávila, A. "The Latin American revolutions seen from the XXI century". Journal of Ibero-American History Vol. 1, No. 1, (2008) pp. 9–39
• Clissold, Stephen. "The O'Higgins of Chile" History Today (June 1957) 7#6 pp. 396–403; father and son.
• Crow, John A. The Epic of Latin America (Fourth Edition); University of California Press, 1992.
• Cruz, J.L. "The Army of the Andes: Chilean and Rioplatense Politics in an Age of Military Organisation, 1814–1817." Journal of Latin American Studies. 2014 Feb 1:29–58.

• "O'Higgins, Bernardo", Encyclopædia Britannica. 2008. Encyclopædia Britannica Online; accessed 13 October 2008. (אנציקלופדיה בריטניקה המקוונת)
• Harvey, Robert (2000). Liberators: Latin America's Struggle for Independence. New York: The Overlook Press. ISBN 1-58567-284-X.
• Lynch J. "Spanish American Independence in Recent Historiography". In: McFarlane A. – Posada Carbó E. (eds.) Independence and Revolution in Spanish America (London: Institute of Latin American Studies, 1999)
• "Ambrose Bernard O'Higgins". Catholic Encyclopedia. New York: Robert Appleton Company. 1913.
• Ossa, Juan Luis Armies, politics and revolution. Chile, 1808–1826 (Liverpool University Press, 2014).
• Ossa-Santa-Cruz, Juan Luis. "Bernardo O'Higgins' government through the eyes of five North American agents, 1817–1823." Co-herencia 13, no. 25 (2016): 139–66. online
• Ruiz Moreno, Isidoro, Campañas militares argentinas. La política y la guerra (Buenos Aires: Emecé, 2005) (בספרדית)
• Valencia, Avaria Luis, O'Higgins, el buen genio de América (Santiago de Chile: Universitaria, 1980) (בספרדית)

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ברנרדו או'היגינס בוויקישיתוף

• ברנרדו או'היגינס, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• ברנרדו או'היגינס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• online (מאמר אודות צבא האנדים באנגלית)