הפרובינציות המאוחדות של ריו דה לה פלטה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הפרובינציות המאוחדות של ריו דה לה פלטה
Provincias Unidas del Río de la Plata
Flag of Argentina (1818).svg Sello asamblea soberana - Argentina 1813.png
דגל סמל
Mapa rio de la plata 1816.jpg
יבשת דרום אמריקה
שפה נפוצה ספרדית
עיר בירה בואנוס איירס
34°36′13″S 58°22′54″W / 34.60361°S 58.38167°W / -34.60361; -58.38167
הקמה
תאריך
מהפכת מאי
1810
פירוק
תאריך
חתימת הברית הפדרלית
1831
ישות קודמת Flag of Spain (1785–1873, 1875–1931).svg מלכות המשנה של ריו דה לה פלטה
ישות יורשת Flag of the Argentine Confederation.svg הקונפדרציה הארגנטינאית
Flag of Bolivia (state, 1825-1826).svg בוליביה
Flag of Brazil (1870–1889).svg האימפריה הברזילאית

הפרובינציות המאוחדות של ריו דה לה פלטהספרדית: Provincias Unidas del Río de la Plata) הייתה מדינה בשטחי ארגנטינה של ימינו, אשר התקיימה בין השנים 18101831.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלכות המשנה של ריו דה לה פלטה שהיוותה חלק מהאימפריה הספרדית נוסדה בשנת 1776 בשטחים שהיו שייכים עד אז למלכות המשנה של פרו, שחולקו מייד לאחר מכן ל-12 יחידות שונות, ובירת תת-הממלכה נקבעה בבואנוס איירס.

עד 1806 תת-הממלכה נהנתה משקט פנימי וחיצוני יחסי למעט כיבוש מזרח מיסיונס (Misiones) בידי פורטוגל בשנת 1801, צעד שנענה בתגובה רפה של ספרד. באותה שנה התחוללו הפלישות האנגליות (1806-1807) בהן כוחות בריטיים כבשו לזמן קצר את בואנוס איירס, מונטווידאו ומקומות נוספים בבנדה אוריינטל (La banda oriental - אורוגוואי של היום), כחלק מהמלחמות הנפוליאוניות. הפולשים גורשו על ידי המיליציות שהתארגנו על בסיס התושבים המקומיים ומנו כמה אלפי אזרחים - מהגרים אירופאים וקריאולים (צאצאים של מהגרים אירופאים).

באותה תקופה החלו להישמע קולות שדרשו עצמאות - בהתחלה כלכלית ולאחר מכן מדינית - בהשראת רעיונות עידן הנאורות, המהפכה הצרפתית והיווסדה של הרפובליקה המודרנית הראשונה, והכרזת העצמאות של ארצות הברית. הדרישות האלו קיבלו משנה תוקף לאחר הפלישות האנגליות שנהדפו ללא כל עזרה חיצונית מספרד, ויצרו גם תחושת ניכור כלפי ספרד שבמציאות של אז הייתה ארץ רחוקה במרחק נסיעה של שבועות (מבואנוס איירס) וחודשים (מהפרובינציות הפנימיות) וגם מודעות פוליטית ותחושות פטריוטיות מקומיות; אך הן (הדרישות) לא זכו לאוזן קשבת בממלכה הספרדית.

אם לא די בכך - ב-1808 צרפת תחת שלטונו של נפוליאון בונפרטה פלשה לספרד, פרננדו השביעי, מלך ספרד הושם במעצר, וז'וזף בונפרטה - אחיו הבכור של נפוליאון - הוכתר במקומו. תת הממלכה של ריו דה לה פלטה נשארה נאמנה למלך ולמי שייצג את הנאמנים לו - החונטה המרכזית העליונה שפעלה באזורים בדרום ספרד שלא נכבשו על ידי הצרפתים.

כתוצאה מכך החלו לקום חונטות דומות בדרום אמריקה שקראו תיגר על השלטון הספרדי המקומי שאיבד לכאורה את תוקפו וסמכותו עם הדחת המלך, אך הן דוכאו במהירות על ידי הספרדים. כך גם בבואנוס איירס בה נעשה ניסיון להדיח את המשנה למלך - סנטיאגו דה ליניירס (Santiago de Liniers) - ב-1 בינואר 1809 על ידי מרטין דה אלסגה (Martín de Álzaga); שניהם אלו שהובילו את גירוש הבריטים מבואנוס איירס שנתיים קודם לכן. ניסיון זה גרם לעימות בין היחידות הספרדיות למיליציות הקריאוליות שקודם לכן לחמו שכם אחד. זמן קצר לאחר מכן הגיע המשנה למלך החדש (ובדיעבד - האחרון) - בלטאסר הידאלגו דה סיסנרוס (Baltasar Hidalgo de Cisneros), שארגן מחדש את הכוחות. סיסנרוס, בניגוד לליניירס, לא התמנה לתפקידו על ידי המלך - שהיה נתון אז במעצר, אלא על ידי החונטה בסביליה שייצגה את הנאמנים לו, ועובדה זו היוותה אמתלה מתאימה להפנות לו עורף באצטלה של נאמנות לפרננדו השביעי. שנים לאחר מכן, משישוב פרננדו השביעי לכסאו, ארגנטינה תזדרז להכריז על עצמאותה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת העצמאות של ארגנטינה

באמצע חודש מאי 1810 הגיעו מספרד הידיעות על כך שנפוליאון השלים את כיבוש רוב ספרד ושם קץ לפעילות של החונטה המרכזית העליונה - והיא זו שהובילה למהפכת מאי: ההחלטה על בחירת חונטה על ידי מועצת העיר (El Cabildo) ב-22 במאי, ובחירת החונטה הראשונה ב-25 במאי. בעקבות המהפכה פרצה מלחמת העצמאות של ארגנטינה, אשר נמשכה עד לשנת 1825, ובסיומה זכתה ארגנטינה בעצמאות.

בין השנים 1814 ל-1817 הוביל הגנרל חוסה דה סן מרטין מסעות צבאיים כנגד כוחות מצב ספרדיים והשתלט על אזורים הולכים וגדלים עד לשחרור מלא של ארגנטינה ואז חצה את האנדים באזור העיר מנדוסה, פלש אל צ'ילה השכנה, שחרר גם אותה וממנה המשיך אל מחוזות אחרים. הארגנטינאים רואים בסן מרטין, שלחם בארגנטינה, צ'ילה, אקוודור ופרו, את המשחרר הלאומי שלהם. ב-9 ביולי 1816 הכריז הקונגרס שהתכנס בעיר טוקומן שבצפון ארגנטינה באופן רשמי על עצמאות מהספרדים.

ביוני 1819 הקונגרס בחר כדירקטור בגנרל חוסה רונדו (José Rondeau) שביקש עזרה מהפורטוגלים במלחמתו נגד הפדרלים. בנוסף הוא הורה לסן מרטין לשוב עם צבאו מצ'ילה - שם הוא התכונן לפלוש לפרו - כדי להילחם בסנטה פה, אך סן מרטין סירב. גם צבא הצפון בפיקודו של פרנסיסקו פרננדס דה לה קרוס (Francisco Fernández de la Cruz) סירב ליטול חלק במלחמת האזרחים והתקומם בארקיטו (Arequito) שבסנטה פה ב-8 בינואר 1820. התקוממות זו מסמלת את סיום מעורבותו של הצבא במלחמת האזרחים.

זמן מה לאחר מכן, חואן באוטיסטה בוסטוס (Juan Bautista Bustos), סגנו של דה לה קרוס, נבחר כמושל קורדובה.

מעט לפני כן, ב-11 בנובמבר 1819, מושל טוקומן הודח והוחלף בידי הגנרל ברנאבה אראוס (Bernabé Aráoz). במקביל להתקוממות בארקיטו, פרצה בסן חואן התקוממות של צבא האנדים שגרם לכאוס פוליטי שהוביל להתפרקותה של הפרובינציה של קוז'ו (Cuyo).

בסוף ינואר 1820, פרנסיסקו רמירס (אנטרה ריוס) ואסטניסלאו לופס (סנטה פה) הפדרלים פלשו לפרובינציה של בואנוס איירס והביס את רונדו בקרב ספדה (Cepeda), ובעקבות כך קונגרס טוקומן (ששכן אז בבואנוס איירס) התפזר ורונדו התפטר.

מנואל דה סרטאה

במקום רונדו נבחר מנואל דה סרטאה (Manuel de Sarratea) בתור מושל הפרובינציה והפרובינציות נותרו ללא הנהגה ראשית. סרטאה חתם עם הפדרלים על הסכם פילאר (Tratado del Pilar) שהכיר בניצחונם וגיבש עקרונות לרפובליקה פדרלית, סיום שיתוף הפעולה של בואנוס איירס עם הפורטוגלים, חימושן של הפרובינציות, הקמת קונגרס חדש וחוקה חדשה וכו'.

הגנרל בלקרסה הדיח את סרטאה מתפקידו כמושל בואנוס איירס בהפיכה אנטי פדרלית, אך לופס ורמירס - מנהיגי הפדרלים - הדיחו אותו מיד לאחר מכן.

ארטיגס לא קיבל את הסכם פילאר שהותיר אותו בצד, הוא האשים את רמירס בבגידה, פתח במלחמה נגדו ואף נחל מספר ניצחונות, אך לבסוף הובס, גלה לפרגוואי ופרש מהפוליטיקה. ב-29 בספטמבר 1820 רמירס יסד את הרפובליקה של אנטרה ריוס מתוך שאיפה להקים פדרציה של פרובינציות. מלחמות האזרחים נמשכה עד לשנת 1824, ובאותה שנה התכנס בבואנוס איירס הקונגרס תחת השפעתה הדומיננטית. תפקידו היה לפרסם חוקה, אך התקוממות בראשות חואן אנטוניו לבאז'חה (Juan Antonio Lavalleja)ומנואל אוריבה (Manuel Oribe) שהתחילה בליטורל כלפי ברזיל ששלטה אז בבנדה אוריינטל - הובילה לפרוץ מלחמת ארגנטינה-ברזיל[1], וחייבה הקמת צבא לאומי. לשם כך נוצר התפקיד של נשיא ארגנטינה שאליו נבחר נציג המפלגה האוניטרית - ברנדינו ריוודוויה[2], ושבנוסף לניהול המלחמה - לא היסס להתערב בענייניהם הפנימיים של הפרובינציות.

בוליביה הכריזה על עצמאותה ב-1825, ולאחר מלחמת ארגנטינה-ברזיל, שהתקיימה בין השנים 1825–1826, עשתה זאת גם אורוגוואי. ב-2 בפברואר 1825, חתמה הממלכה המאוחדת ברית ידידות וקשרי מסחר ושיט עם ארגנטינה ובכך הייתה למדינה הראשונה שהכירה בה כמדינה עצמאית.

לאחר תבוסת הספרדים, הופיעו שתי מגמות באוכלוסייה הארגנטינאית בנוגע לדרך שבה יש לקיים את העצמאות, כאשר מצד אחד ניצבים המאחדים (unitarios) השואפים להקים מדינה מאוחדת יחידה בעלת שליטה מלאה על כל אזוריה, ומן העבר השני הפדרליסטים השואפים לראות מדינה שבה יש עצמאות רבה לפרובינציות בתחומים רבים ושליטה חלקית בלבד של השלטון המרכזי, ומלחמות אזרחים אשר פרצו בין שתי מגמות אלה הפילו את המדינה לחוסר סדר מדי פעם לאורך המאה ה-19.

למעשה במחצית הראשונה של המאה ה-19 כמעט ולא התקיים שלטון מרכזי בארגנטינה, והיא התקיימה במתכונת של אוסף של פרובינציות. הדמות הדומיננטית בתקופה זאת היה הפדרליסט חואן מנואל דה רוסאס, דיקטטור אשר שלט בפרובינציית בואנוס איירס מ-1829 עד 1852, תוך שפעל כאחראי על יחסי החוץ של המדינה כולה, בהיעדר שלטון פדרלי אחר; מנע את איחודן של הפרובינציות, והביא בשנת 1831 לחתימה על הברית הפדרלית ולהקמת הקונפדרציה הארגנטינאית.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ידועה כמערכת 33 המזרחיים (los Treinta y Tres Orientales)
  2. ^ הוא עדיין נחשב אז לנשיא (יו"ר) הפרובינציות המאוחדות של ריו דה לה פלטה.