בתיה חורגין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אין תמונה חופשית

בתיה חורגין (נולדה ב-9 באוקטובר 1928) היא פרופסור אמריטה במחלקה למוזיקה באוניברסיטת בר-אילן וחברה ו-Corresponding Member (תואר של כבר למפעל חיים) של הארגון המוזיקולוגי האמריקני (Musicological Society of America),‏ 2007.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתיה חורגין נולדה וגדלה בבית שומר מצוות בעיר ניו יורק. אביה, פנחס חורגין (1957-1894), היה פעיל ציוני, נשיא ארגון "המזרחי" האמריקאי, היה פרופסור בישיבה יוניברסיטי ובאמצע שנות החמישים ייסד את אוניברסיטת בר-אילן וכיהן כנשיאה הראשון. אמה, שושנה חורגין לבית זליגסון (1954-1900), הייתה ילידת לודז', שנמלטה ממנה מפני הפוגרום, הייתה כנרת תלמידתו של הכנר הנודע ג'וזף יואכים ולמדה בברלין ב-Berliner Hochschule fur Musik, היא היגרה לעיר ניו יורק בשנת 1920. בן דודה, יעקב חורגין, היה סופר ידוע. אחותה, נעמי חורגין-מילר, היא פרופסור אמריטה להיסטוריה של האנגלית במכללת האנטר, האוניברסיטה העירונית של ניו יורק.

בתיה חורגין החלה ללמוד לנגן על כינור מאמה בהיותה בת חמש, אחרי כן למדה לנגן על פסנתר, למדה בבית הספר התיכון למוזיקה ואמנויות בעיר ניו יורק בשנים 1946-1942, למדה לתואר ראשון בחוג ראשי מוזיקה במכללת האנטר וסיימה בהצטיינות יתרה בשנת 1950, למדה תאוריה מוזיקלית אצל נדיה בולאנז'ה וכן נגינה על כינור וויולה בפונטנבלו (Fontainebleau) שבצרפת בחודשי הקיץ של 1951-1950. למדה לתואר שני בראדקליף קולג', אוניברסיטת הרווארד וסיימה ב-1952. עשתה את הדוקטורט באוניברסיטת הרווארד וסיימה ב-1963, נושא הדיסרטציה היה: "הסימפוניות של ג'ובאני בטיסטה סמרטיני." [1] העבודה נעשתה בהדרכתם של הפרופסורים נינו פירוטה ו-LaRue Jan.

החלה ללמד בואסאר קולג' (Vassar College), המצוי מצפון לעיר ניו יורק, ב-1952 והגיעה לדרגת פרופסור מן המניין ב-1969, בשנת 1970 עלתה לישראל ולבקשת הרולד פיש, רקטור האוניברסיטה הקימה את המחלקה למוזיקולוגיה באוניברסיטת בר-אילן, בראשה עמדה עד לשנת 1984; בשנה הראשונה היו במחלקה שני מרצים: פרופסור צבי קרן שהגיע מארצות הברית והמלחין אנדרה היידו ולמדו בה כ-18-16 סטודנטים. חורגין ארגנה את המחלקה לפי מודל של מחלקות דומות בארצות הברית והקימה בה היסטוריה של המוזיקה, בכלל זה מוזיקה יהודית, תאוריה של המוזיקה וגם ביצוע, כשבמשך מספר שנים הייתה למחלקה תזמורת. חורגין פרשה לגמלאות כפרופסור אמריטה בשנת 1996. היא הייתה האישה הראשונה שהייתה חברה בוועדת הסנאט המרכזת של אוניברסיטת בר-אילן, ועדה העוסקת בהעלאות בדרגה ובתוכניות לאוניברסיטה. שימשה כפרופסור אורח בסאמר סקול שבאוניברסיטת הרווארד (1963), באוניברסיטת תל אביב (1972), באוניברסיטה העברית (1973), באוניברסיטת נורת'ווסטרן (1976), באקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים (1977), באוניברסיטת קרוליינה הצפונית בצ'אפל היל, (1977), בקווינס קולג', המשתייך לאוניברסיטה העירונית של ניו יורק (1981); ובאוניברסיטת אינדיאנה (2001).

חורגין חברה בארגון המוזיקולוגי הישראלי והייתה יו"ר שלו בשנים 1995-1994, ישבה שנים רבות במערכת כתב העת שלו Israel Studies in Musicology וערכה אותו בשנים 1981, 1996. כמו כן הייתה חברת the Editorial Board of the Journal of the American Musicological Society בשנים 1969-1971.

הפיקה וערכה CD עם תלמידיה על מוזיקה כלית לא ידועה של סמרטיני, בוקריני וואשו. [2]

מחקריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקריה של בתיה חורגין עוסקים במוזיקה של התקופה הקלאסית, במאה ה-18 וחלק מהמאה ה-19, היא חוקרת את הסימפוניה הקלאסית ותולדותיה ומתמקדת במלחינים סמרטיני ובטהובן.

The Early Symphonies[עריכת קוד מקור | עריכה]

זהו ספרה הראשון של חורגין, שראה אור על ידי המחלקה למוזיקולוגיה של אוניברסיטת הרווארד ב-1968. זהו הרפרטואר השלם היחידי של סמרטיני שפורסם עד היום והוא הוצאה ביקורתית (critical edition) והיא התבססה על כל המקורות שנתגלו לסימפוניות שלו.

Thematic Catalogue of the Works of Giovanni Battista Sammartini: Orchestral and Vocal Music[עריכת קוד מקור | עריכה]

זהו קטלוג של כל יצירותיו של סמרטיני אותו הכינה חורגין ביחד עם המנצח ניואל ג'נקינס (Newell Jenkins) ויצא לאור בהוצאת אוניברסיטת הרווארד, 1976. הקטלוג מחולק לקטגוריות שכוללות 67 סימפוניות, וכן קונצ'רטות, אופרות ומוזיקה דתית. בשביל כל יצירה יש ההתחלה של התמות של כל פרק ביצירה, התאריכים, וכל המקורות.

במאה ה-18 התעוררה בעיה גדולה לגבי האותנטיות של היצירות, מכיוון שחיברו יצירות רבות, אולם היו כתבי יד מקוריים מעטים. היו 67 סימפוניות של סמרטיני שהצליחו להוכיח שחיבר אותן ועוד 82 סימפוניות שיוחסו לו, אולם הוא לא כתב אותן, חורגין וג'נקינס גילו זאת מכיוון שהן לא היו כתובות בסגנון המייחד אותו.

Giovanni Battista Sammartini: Sonate a tre stromenti (Six Noturnos for String Trio, Op. 7)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספר זה יצא לאור בהוצאת אוניברסיטת צפון קליפורניה ב-1981. בנוסף ליצירותיו הסימפוניות סמרטיני היה גם מלחין חשוב של מוזיקה קאמרית, חורגין מצאה מהדורה זו של טריו שחיבר סמרטיני למצנט, דוכס פארמה עליו לא היה ידוע עד אותה עת. היא הכינה מהדורה של היצירה, plural עם רקע היסטורי וניתוח שלה

Giovanni Battista Sammartini: Ten Symphonies[עריכת קוד מקור | עריכה]

אסופה של הסימפוניות הטובות ביותר של סמרטיני משלוש תקופות של התפתחותו: המוקדמת, הבוגרת והמאוחרת, בשנים 1772-1732. נעשה ניתוח מפורט של הסימפוניות. הן פורסמו בסדרה הקרויה The Symphony, 1720-1840 New York and London: Garland, 1984

Editions of two Symphonies by Antonio Brioschi, with analysis of a third Brioschi Symphony[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרה זה של חורגין הוא מהדורה של שתי סימפוניות של אנטוניו בריוקי (Brioshi), עם ניתוח של סימפוניה שלישית.

Beethoven: Symphony No. 4, Bb Major, Op. 60[עריכת קוד מקור | עריכה]

זוהי מהדורה חדשה של הסימפוניה הרביעית של בטהובן.

Transcendent Mastery: Studies in the Music of Beethoven[עריכת קוד מקור | עריכה]

זהו ספרה של חורגין שראה אור בשנת 2008. לספר ארבעה פרקים, כשכל פרק עוסק בסוגה אחרת ביצירתו, אותה הלחין בתקופה אחרת: 1. סונטה לפסנתר בתקופה המוקדמת. 2. קונצרטו לכינור. 3. סונטה לכינור ופסנתר. 4. רביעיית מיתרים. חורגין סוקרת מיצירותיו של בטהובן, מתארת את ההיסטוריה של היצירה ונותנת לה ניתוח סגנוני ומעמיק. בספרה השתמשה חורגין בשיטתו של פרופסור יאן לארו (Jan LaRue) מאוניברסיטת ניו יורק. של שימוש בסמלים, גישה למרכיבים המוזיקליים העיקריים, ניתוח הצלילים, הדינמיקה, המרקם, ההרמוניה, המקצב, המלודיה וכן הצורה. חורגין ניסתה להסביר כיצד בטהובן עבד ואם השתמש בגישה סיסטמטית. בספר היא כתבה על דרכי ההבעה השונות של המוזיקה של בטהובן, התהליך היצירתי, איך בטהובן כתב את המוזיקה, הסקיצות של המוזיקה, השינויים באוטוגרף שלו.

Francesco Galeazzi's Description (1796) of Sonata Form[עריכת קוד מקור | עריכה]

Galeazzi היה תאורטיקן איטלקי וחורגין גילתה בכתביו תיאור של the themes של צורת הסונטה. עד מחקרה הדעה המקובלת במחקר הייתה שתיאור כזה לא היה קיים במאה ה-18. [3]

Exploring the Eroica: Aspects of the New Critical Edition[עריכת קוד מקור | עריכה]

זהו מאמרה של חורגין החוקר את בעיות העריכה של סימפוניה ארואיקה של בטהובן. [4]

Beethoven and Mozart's Requeim: A New Connection[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאמרה חורגין כותבת על אוטוגרף של בטהובן וגילתה כשבטהובן עבד על המיסה המפורסמת שלו משנת 1819 הוא למד פוגה מהרקוויאם המפורסם של מוצרט, בנוסף לכך היא כותבת גם על מלחינים נוספים שבטהובן העתיק את יצירתם ולמד מהם כמו באך, הנדל ומלחינים אחרים שלא היו ידועים. [5]

עבודתה העכשווית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיום (2012) חורגין עובדת על הוצאת הסימפוניות ה-3 וה-4 של בטהובן, עם דו"ח ביקורתי על המקורות של הסימפוניות הללו, זאת במסגרת סדרת The Collected Works: Beethoven Werk Abteilung I ,e של כל יצירותיו של בטהובן, [6]

ספר יובל לכבודה[עריכת קוד מקור | עריכה]

8 Festschrift in Honor of Bathia Churgin, Published in the Journal of Musicology, Vol. XVIII, No. 1, Winter, 2001. בספר היובל ישנה גם רשימה ביבליוגרפית מלאה של כתביה עד לשנת 2001 ועשרה מאמרים.

ספריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Churgin, Bathia. The Symphonies of G. B. Sammartini. Volume 1: The Early Symphonies. Harvard Publications in Music, 2, Cambridge, MA: Harvard University Press, 1968.
  • Jenkins, Newell and Bathia Churgin. Thematic Catalogue of the Works of Giovanni Battista Sammartini: Orchestral and Vocal Music. Cambridge, MA: Harvard University Press, 1976, Published for the American Musicological Society.
  • Churgin, Bathia, and Joachim Braun. "A Report Concerning the Authentic Performance of Beethoven's Fourth Symphony, Op. 60." Ramt Gan: Bar-Illan University, 1977 (informal publication by the Departmaent of Musicology, Bar-Illan University). A revision of Chapter III. "A New Edition of the Fourth Symphony. Editorial Report," was published in Israel Studies of Musicology,I (1978, 9-53).
  • Churgin, Bathia, Editor of Israel Studies in Musicology, Vol. II (1980) and Vol. VI (1996).
  • Churgin, Bathia, ed. Giovanni Battista Sammartini: Sonate a tre stromenti (Six Noturnos for String Trio, Op. 7), A New Edition with Historical and Analytical Essays. Early Musical Masterworks, 5 (Chapel Hill, North Carolina University Press, 1981).
  • Churgin, Bathia, ed. Giovanni Battista Sammartini: Ten Symphonies, The Symphony, 1720-1840. Ed. Barry S. Brook. New York and London; Garland Publishing, Inc., 1984, Series A, Vol. II.
  • Churgin, Bathia, ed. Editions of two Symphonies by Antonio Brioschi, with analysis of a third Brioschi Symphony, ed. Tilden A. Russell: edition of a Symphony by Fortunato Chelleri, with the assistance of Martha Frohlich. The Symphony 1720-1840, Series A, Vol. III (New York and London, 1985), xi-xxxii, 1-42, 61-74.
  • Churgin, Bathia, ed. Beethoven: Symphony No. 4, Bb Major, Op. 60. London, Mainz: Eulenburg, No. 414/EE. 6820,. Bonn, 1998.
  • Churgin, Bathia, ed. Beethoven, Symphonies Nos. 3 and 4. Beethoven Werke, Abteilung I. Band 2, general editor, Sieghard Brandenburg. Sponsored by the Beethoven-Haus, Bonn. Munich, Henle, 2012.
  • Churgin, Bathia. Transcendent Mastery: Studies in the Music of Beethoven. Hillsdale, New York, Pendragon Press, 2008. Corrected reprint, 2011.
  • .Morrow, Mary Sue, and Bathia Churgin, eds. The Symphonic Repertoire, Volume.1. The Eighteenth-Century Symphony. Bloomington: Indiana University Press, 2012.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • The New Grove Dictionary of Music and Musicians, 1st and 2nd editons, 1980; 2001.
  • Die Musik in Geschichte und Gegenwart, 2nd ed.
  • Who's Who in the World.
  • Internationl Who's Who in Classical Music.
  • Who's Who in Israel.
  • Encyclopedia of the Keter Publishing House (Israel)
  • Encyclopedia Judaica 2nd ed.2007.
  • עלון שליווה את התערוכה Exhibition: Bathia Churgin: A Life in Music,Bar-Ilan University, July 2009.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Churgin, Bathia. "The Symphonies of G. B. Sammartini," 2 Vols. (Ph.D. dissertation, Harvard University, 1963), UM 26-74, ,282, 873 pp.)
  2. ^ Buried Treasure. CD Recording organized by Bathia Churgin on the occasion of the 25th anniversary of the Musicology Department. Performances of music by Brioschi Sammartini, Boccherini, and Vachon. Music edited by Professor Churgin and her students of the department, 1995.
  3. ^ "Francesco Galeazzi's Description (1796) of Sonata Form," Journal of the American Musicological Society 21 (1968): 181-99.
  4. ^ "Exploring the Eroica: Aspects of the New Critical Edition": Haydn, Mozart and Beethoven: Studies in the Music of the Classical period. Essays in Honour of Alan Tyson, ed. Sieghard Brandenburg (Oxford: Clarendon Press, 1998), 181-211
  5. ^ "Beethoven and Mozart's Requeim: A New Connection," Journal of Musicology, 5 (1987): 457-77. Reprinted in the electronic journal, Min-Ad, 2006, Vol. 2, with addenda of additions and corrections.
  6. ^ Mary Sue ,Morrow 1 Volume ,The Symphonic Repertoire .2012, Henle Munich