אנדרה היידו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אנדרה היידו, 2012

אנדרה הַיידוּהונגרית: Hajdu Andre; 5 במרץ 1932 - 1 באוגוסט 2016) היה מלחין ואתנומוזיקולוג ישראלי, פרופסור באוניברסיטת בר-אילן ובאוניברסיטת תל אביב, חתן פרס ישראל למוזיקה (1997).

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנדרה (מרדכי) היידו נולד בבודפשט בירת הונגריה בשנת 1932. אביו, משה, ניהל סניף של חנות גדולה, ואמו, שרה, הייתה נגנית פסנתר ובעלת סטודיו לצילום. הוריו נפרדו ב-1940 והתגרשו ב-1945, אך המשיכו לעבוד יחד בחנותו של האב. אנדרה העביר את ילדותו בבודפשט ושרד עם אמו את ימי השמדת יהודי הונגריה.

בשנת 1956, לאחר המרד ההונגרי, היגר עם אמו לפריז. בתחילת שנות השישים שהה בתוניס והחל להתקרב לדת. לאחר שובו לפריז, חזר בתשובה בהשפעת הרב יהודא ליאון אשכנזי.

בשנת 1966 עלה לישראל והתיישב בירושלים. בשנת 1969 התחתן עם רות.

לאנדרה ולרות היידו נולדו שישה בנים: יאיר היידו, יועץ יין, עזרא היידו, מרצה במכללות לחינוך בנושאי אימון, גישור והנחיית קבוצות, גבריאל היידו, איש תקשורת ספורט, דוד היידו העוסק בניהול מכירות, דניאל היידו מורה ומחנך, וצעיר הבנים שוקי הוא מורה דרך ומדריך טיולים בירושלים.

היידו נפטר בגיל 84 ונקבר בבית הקברות היהודי בהר הזיתים.

קריירה מוזיקלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

היידו החל ללמוד פסנתר בגיל 12, ומעט אחרי שלמד לנגן החל לכתוב מוזיקה בעצמו. בגיל 14 כתב אופרה בשם "ליאנדרה". לאחר מלחמת העולם השנייה למד באקדמיה למוזיקה ע"ש פרנץ ליסט לצד ג׳רג׳ קורטג וג'רג' ליגטי. מוריו היו סרוונסקי וסבו (הלחנה) וסגדי (פסנתר). בהדרכתו של ד"ר זולטן קודאי, שהיה מרצה בכיר באקדמיה, עסק באתנומוזיקולוגיה, ובילה זמן רב בקרב הצוענים ואף למד את שפתם. מגיל 18 עבד בליווי מקהלות ולהקות ריקודים ובתזמור. בשנת 1955 זכה בפרס ראשון על יצירתו "קנטטה צוענית".

למרות ההצלחה בהונגריה, עבר היידו לפריז בשנת 1956. בפריז למד ב"קונסרבטואר הלאומי של פריז" אצל דריוס מיו ואוליביה מסייאן. עם חבריו לספסל הלימודים נמנו המלחינים ויליאם בולקום, פול מפנו(אנ') והמחזאי סמואל בקט.

בשנים 1960 - 1961 שהה בתוניס, שם לימד פסנתר, קומפוזיציה ותולדות המוזיקה בקונסרבטוריון ועסק במוזיקולוגיה.[1]

בשנת 1967 החל ללמד קומפוזיציה באקדמיה למוזיקה בתל אביב ובשנת 1970 הקים באוניברסיטת בר-אילן את המחלקה למוזיקולוגיה ועמד בראשה. בשנת 1978 התמנה לפרופסור באוניברסיטה זו. בתחילת שנות התשעים ייסד את המגמה למוזיקה בבית הספר התיכון למדעים ולאמנויות בירושלים. בהמשך פרש כפרופסור אמריטוס.

בשנת 1997 הוענק לו פרס ישראל למוזיקה יחד עם אבל ארליך ובן ציון אורגד.

ב-2001 הקים יחד עם קבוצה מתלמידיו מהתיכון למדעים ולאמנויות את אנסמבל האומן ח"י. האנסמבל העלה שני מופעים המבוססים על לחניו של היידו למשניות ועל ניגוני חב"ד. "קולמוס הנפש" (2004) ו"מגדל פורח באוויר" (2006).

בין תלמידיו של היידו: גדעון לבינסון, יוני רכטר, גיל שוחט, אורית וולף, אבי ברמן, מתי קובלר(אנ'), נורי יעקובי, יונתן ניב, איתן קירש, מתן פורת, דניאל שליט, יונתן רזאל, אהרן רזאל, נטע אלוני, יאיר הראל, אוריאל זוהר, רונן שפירא, משה שלגי.

היידו השתתף בסרט תעודה על יצירתו מאת דני אור-סתיו ונתן ליפשיץ, שנעשה במסגרת סדרת "צלילים כחול־לבן" שתיעדה מלחינים ישראלים אחדים וכן בסרט ביוגרפי מקיף אודותיו בשם "הקוביה ההונגרית" בבימויו של גלעד ענבר ובהפקתו של ערוץ 8.

יצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחדות מיצירותיו המוזיקליות:

  • "פלסמות" (1957) ששה קטעים לפסנתר.
  • "פלזמה ב'" (1969) לעשרה כלים.
  • "סיפורים על ילדים שובבים" (1976).
  • "סרנדות ביישניות" (1979).
  • "על האור ועל העומק" (1984).
  • "חליל ותוף".
אנדרה היידו (משמאל) עם מירה זכאי, שכתבה עמו את הספר "לאן שוחים דגי הסלמון - דיאלוג"

ברבות מיצירותיו מופיעים נושאים הקשורים ליהדות, ובהן:

  • "משחק הפסחא" (1970).
  • "המגדל הפורח באוויר" (1971-73) להרכבים שונים - קול ופסנתר, מקהלת ילדים חד-קולית ומקהלה א קאפלה.
  • "56 קטעי משנה" (73-1972).
  • "תרועת מלך" (1974).
  • "נביאי האמת והשקר" (1977).
  • "תהילים" (1982).
  • "סיפורי יונה" (87-1986).
  • "חלומות באיספמיה" (92-1991) קנטטה לגירוש יהודי ספרד.
  • "קהלת" (1994).
  • "לידתו של ניגון" (1998).
  • ביצה שנולדה ביום טוב

יצירות אחרות שלו הן בעלות מגמה חינוכית, לשם פיתוח היצירתיות המוזיקלית, ובהן: "שביל החלב", "אומנות הפסנתר", "ספר האתגרים", "רגליים שמחות", "קונצ'רטו ל-10 פסנתרנים קטנים".

היידו פרסם מאמרים על שירת הצוענים, על מוזיקת הכליזמרים ועל הניגון החסידי.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קטעי וידאו[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יהודה כהן, נעימי זמירות ישראל, עמ' 297.