בתי הרגליים

אין תמונה חופשית

בתי הרגליים (תרג'ול הוא הכינוי הרווח בשפה התימנית) הם החלק הרקום של שיפולי המכנסיים שלבשו הנשים בתימן, בחלק שנמצא מן הברכיים ומטה. זהו החלק המכסה את השוקיים והקרסוליים, משיפולי השמלה אשר מתחתיה הם נלבשים.

מאחר שבחלק זה של העולם המוסלמי לא הייתה תרבות של תיעוד רישומי או צילומי, לא ניתן לתארך את המקור ההיסטורי המדויק או לעסוק בהתפתחותם של פריטים אלה ולכן, התבססו המחקרים בעיקר על רשמים המתייחסים לשלושת הדורות האחרונים של מסורת זו, עד לאמצע המאה העשרים מגילוי יהדות תימן במאה ה-19 ועד לעלייתם ארצה.

כבר בתקופת המקרא הייתה הרקמה מוכרת ונחשבה לאמנות רבת יוקרה, רקמה בחוטים צבעוניים ובזהב, היו בתקופות קדומות סמלי מעמד ושמשו ללבוש מלכות ואצולה. במשך הדורות התרחבו אפשרויות ייצור החומרים והשגתם והשימוש בחוטים, באריגים צבועים ואף בחומרים יקרים התפשט לשכבות רחבות. כך, התפתחה לצדה של רקמת היוקרה, הרקמה העממית באזור המזרח התיכון והשפיעה על אופייה של הרקמה המוסלמית ובעקבותיה על הרקמה היהודית בתימן. מסורת עבודת מחט זו, סמליה והעושר החומרי הועברו על ידי הנשים. העבודה לעיתים נעשתה על ידן ולעיתים נקנתה בהתאם למעמד, הייתה חלק מהנדוניה והעידה על אופיין ומקומן בחברה, המסורת נשמרה והועברה מדור לדור, כאשר בתפיסה התרבותית של העדה התימנית, נדמה כי הייתה קיימת מאז ומעולם.

רקע

בתי הרגליים יועדו לשימוש יום יומי, נגזרו ונרקמו בנפרד ואז נתפרו לשולי המכנסיים כחלק המעוטר ביותר בלבושה של האישה היהודייה בתימן. מטעמי צניעות, יוצאי תימן נמנעים מלהגות את המילים המציינות מכנסיים ולכן, פריטי לבוש אלו קיבלו כינויים שונים המתייחסים לבתי הרגליים. כינויים אלו משתנים בהתאם למקום, לאופיו העירוני או הכפרי, לגיל ולעדה ממנה מגיעה הלובשת. ניתן להבחין במספר כינויים בולטים אשר טומנים בחובם גם את המשמעות הסימבולית של בית הרגליים המדובר. לדוגמה: תרג'ול - הכינוי הרווח, ראג'ול - באזורים כפריים מסוימים, מחרר - עשוי חריר-משי מיוחד ליהדות צנעא, לאבס כביר - דגם טקסי והמפואר ביותר, שתרגומו המילולי הוא "מכנסיים גדולים", המיועד לכלה ביום חתונתה, מכותם - טקסי, נועד לילדות, בסטה - דגם פשוט יחסית, דל ברקמה אשר יועד לנשים מבוגרות ומכוכב - בית רגליים טקסי העתיק ביותר שתועד. ניתן להצביע על עניין המשתקף מפריטים אלה, בהיבט האומנותי כיצירת אומנות עממית מתוחכמת, אך גם כערך המייצג תרבות חומרית ייחודית וביטוי לדפוסי החברה והתרבות שאליה הם משתייכים.

שימושים פונקציונליים ותקשורתיים

בתי הרגליים כוללים טיפוסים רבים שלהם אפיונים צורניים, בעלי תוכן סימבולי שנבע מהיותה של החברה מסורתית ומגובשת בהיבט הסוציו-תרבותי. משמעות פריטים אלו בלבושה של האישה טמונה במספר מישורים:

• בידול האישה מלבוש הגבר אשר עליו חל איסור לבישת מכנסיים ולכן, ברוב העדות בתימן, היו הגברים לובשים מעין גלביות.
• בידול, אל מול האישה המוסלמית, אשר שיפולי מכנסיה היו מוסתרים על ידי רדיד שעטף אותן לגמרי. ניתן לראות הבדל נוסף בצבעוניות של כחול וסגול מעומעם בבתי רגליהן של הנשים המוסלמיות, אל מול התרג'ול האדום העז ברובו, של הנשים היהודיות.
• תפקוד פונקציונלי - הגנה במלאכת היום יום המוטלת על האישה, ניתן גם לראות בהם סימבול להאדרת הצניעות, וסימון השיוך העדתי והחברתי על מנת ליצור בידול בין הלובשת היהודייה לזו המוסלמית, בין העירונית לבין הכפרית ובין המבוגרת לצעירה.

מבנה הרקמה, חומריות וצבעוניות

גזרתן של בתי הרגליים השונים זהה. כולם גזורים בצורת טרפז המחובר לאורך צדדיו הצרים. חיבור שני הקצוות נעשה לאחר שנרקם העיטור, כשהאריג עדיין פרוס. לאחר החיבור בקצוות נוצר פריט לבוש, מעין חותלות, המתרחב כלפי מעלה לכיוון הברכיים. תפר החיבור נעשה בחלק הפנימי של השוק, מעוטר לרוב ברקמה ייחודית ומשתנה לפי הטיפוסים השונים של בתי הרגליים וחומריותם. תכונה נוספת, המשותפת לכל מגוון הטיפוסים של בתי הרגליים, היא תוספת בטנה לחיזוק הרקמה. בטנה זו מחוברת אל האריג בתכי הרקמה עצמה ובמרבית הטיפוסים העירוניים, החיבור הוא לאורך השוליים התחתונים על ידי פתיל קלוע ושמו קיטאן, או על ידי תכים עיטוריים כפולים. סיומת זו שימשה לחיזוק האמרה בשוליים, שהם האזור בו מתבצע החיכוך הרב ביותר בזמן ההליכה.

מבחינת התפיסה העיטורית הכללית והקומפוזיציה ישנן תכונות ומושגים משותפים כמעט לכל בתי הרגליים היום יומיים. בשונה מאלה אשר נלבשו על ידי הכלה ביום חתונתה או מאלה אשר יועדו לחג או חלק מלבוש האישה המבוגרת.

• החלק העליון, המוסתר בחלקו על ידי שיפולי השמלה, עשוי בד שחור הנקרא זהרי, עליו ישנם עיטורים מעטים בלבד.
• גדלה: החלק העוטף את השוקיים אשר עשוי בד סריג או אריג בעל פסים, לרוב אנכיים בצבעים של שחור ואדום. בחלק הפנימי של השוקיים היה מעוטר לרוב בפסים בצבעים של ירוק, לבן, צהוב ואדום. בקצה התחתון, תפור בד שחור לעיתים מבריק, ומעוטר ברקמה. רוחב הרקמה כ5 ס"מ והיא מכילה מוטיבים וצבעים המופיעים בסדר קבוע:
• תנביטה: הרקמה התחתונה כוללת כשתי שורות מקבילות של תך פשוט בצבע לבן.
• ברדה: רקמה פשוטה של קבוצת פסים אופקיים בצבעים כתום וירוק ומעליהם המוטיב המרכזי של הרקמה התחתונה, נמצאת בין שתי שורות התנביטה.
• מיערוד: חלק זה רקום כקו זיגזג לבן היוצר משולשים אשר מכילים בתוכם רקמה בצבעים של ירוק וכתום לסירוגין.
• השבכה: תוחמת את המערוד משני צידיו דומה לרשת וצבעה לבן בלבד. עיקר העיטור מופיע על החלק המכסה את הקרסוליים. עיצוב הרקמה הכללי קבוע כמעט בכל הטיפוסים ומקיים שורות של רצועות אופקיות הרקומות כחישוקי עיטורים חוזרים או מתחלפים בקצב קבוע.
• קרוט: שורה של עיגולים שמהם נמשך פס קצר ומאונך כלפי מטה, המזכיר בצורתו תליונים.
• מתסועה (הידוע גם כ'בנת'): קבוצת נקודות המסודרת בצורת מעוינים, ממוקמת מעל לקרוט מסביב לשוקיים.

גם ה'קרוט' וגם ה'מתסועה', נרקמו לרוב בלבן.

נכלאת: שלוש יחידות של דוגמה המזכירה שרשרת הרקומות מעל ה'קרוט' וה'מתסועה'. בקצה השרשרת, רקום דגם המזכיר את פרח הלוטוס וממנו יוצאת ה'מתסועה'.

משמעות סימבולית ופונקציונלית

ייעודם של מכנסי הנשים, ובפרט של החלק העליון המוסתר, הוא אישי ואינטימי במהותו. בתוך כל זאת, בתי הרגליים מעוטרי הרקמה מתקיימים כחלק הגלוי לעיני כל. הנראות החזותית של בתי הרגליים, או ה'תרג'ול', מסמנת שני תפקודים ראשיים: הראשון, הוא בהיבט הפונקציונלי בקיומו של הפריט, הנוגע לכל בתי הרגליים, ללא קשר לעיטורים השונים, השני, מתייחס לאלמנט הנ"ל כחלק מהחינוך לצניעות. התפקוד השלישי, מתייחס להיבט התקשורתי ובו ניתן לראות את ההבדלים בין הסוגים השונים ומשמעות הרקמה, החומרים ממנה נעשתה והסמלים על גבי בתי הרגליים השונים.

הגנה

ניתן לראות את קיומו של הפריט, כהגנה על שוקי האישה מפגיעה. במאמר מאת אביבה מולר- לנצט, מוזכר תפקוד ההגנה, הלקוח מפרסומיה של דומיניק שאמפו, חוקרת צרפתייה אשר שהתה רבות באזורים הכפריים של תימן וחקרה את העבודות המוטלות על נשים בחיי היום יום שלהן. שאמפו, התייחסה לחשיבות שיפוליהם הרקומים של מכנסי הנשים כמגנים מפני פגיעת קוצים וצמחייה בעבודות השדה ובשאר המלאכות שהוטלו על האישה בתימן. ניתן לראות תיאור של מלאכות אלה גם בספרו של יעקוב ספיר, הנוסע היהודי במאה ה-19: "מנהג המדינה...הנשים מלקטות עצים מן השדות ומן היערים, ומביאות מסע לעייפה על ראשיהן...אחר כך נושאות כדן ויורדות אל המעיין, ועם רב הדרך בהר ובעמק..." . שאמפו, מחזקת את טענתה על ידי תיאור קיומה של תפירת הבטנות, הקיימת במרבית טיפוסי ה'תרג'ול'. שיטת תפירה זו נועדה להוסיף ריפוד וחיזוק לרקמה ובו זמנית להגן על הרגל החשופה מפני הצמחייה. בנוסף ניתן להבחין כי הרקמה המתבצעת מעל מספר שכבות במקביל, אכן מחזקת ומקשיחה את האריג בפריטים הנ"ל.

צניעות

תפקוד זה קשור במיקום התרג'ול בחלק התחתון של המכנס והשוני הצבעוני שלו משאר הבגד. בגדי היהודים בחוצות תימן, בעיקר בהרים, שם חויבו להבדל בלבושם מן המוסלמים, היו שחורים או כחולים כהים מאחר שנצטוו להקפיד על הופעה צנועה בלכתם ברחוב. הנשים, הסתירו את ראשן וכתפיהן כך שכל הנגלה לעין היו שמלתן השחורה ובתי הרגליים הבולטים בצבעוניותם, מה שהסיט את מבטי העוברים כלפי מטה.

תקשורת

המשמעות התקשורתית של פריטים אלו, הבאה לידי ביטוי בשוני של דיגום וצבע. כל רקמה משדרת את המידע על תפקידה הייחודי למשל, לאיזה יום בשבוע בתי הרגליים מיועדים, כמו גם כיצד משתמעת השתייכותה המעמדית או העדתית של האישה ומצבה המשפחתי. כבר ממבט ראשון, בתי הרגליים שלבשה, אשר עליהם רקמה מסוג זה ולא אחר, העידו האם היא רווקה או נשואה ומהו המעמד החברתי שבו היא נמצאת. כך, למשל, ילדות המתקרבות לגיל השידוכים, היו לובשות בתי רגליים מטופחים ושמם, 'מכותם', אשר נקראו כך על שם המעוינים ("חותמות") וכללו רקמת חוטי כסף שורות- שורות, עם משי לבן ואדום, בדומה לרקמות הטקסיות של המבוגרות, אך בתוספת של חוטי זהב ורכיבי קמעות מעוטרים שכמותם לא נראו בשם סוג אחר של תרג'ול. לרכיבים בעל הערך הקמיעי, הייתה משמעות מעמדית, להבחנה בין עשירים לעשירים פחות. ילדה שמכנסיה היו עמוסי קישוטים רבים הייתה ראויה לשידוך טוב יותר, מאחר שהצהירו בגלוי כי לאביה יש ממון המאפשר לו לציידה בנדוניה משמעותית. כמות הרקמה, העבירה גם מסר במישור המעמדי. ככל שהאישה הייתה עשירה יותר, היה החלק של רקמת הכסף והמשי, רחב יותר. כך גם בהבדל שבין צעירות למבוגרות. נשות העדה בארץ ידעו לציין כי אישה זקנה, אשר סיימה את תקופת הפוריות שלה, לא הייתה לובשת את סוג ה'מחרר' (העשוי משי אדום) משום שהיה משויך לנשים הצעירות אשר עודן בגיל הפוריות.

באופן כללי, ניתן לראות כי הסימולים הטמונים בחומריותה ובסוגיה של הרקמה, הותאמו למטרתו של התרג'ול בחיי הלובשת. כלומר, הייתה הבחנה ברורה בין בתי רגליים פשוטים יחסית המיועדים ליום יום (כמו הבסטה, סוג פשוט יחסית וכמעט נטול רקמה או ה'מחרר', עשוי המשי והכותנה לנשות העשירים) ובין בתי הרגליים אשר יועדו לימי שבת וחג (לדוגמת ה'מכותם' בעל הרקמה היקרה, העשוי חוטי המתכת). הבדל נוסף הוא באיכותה של הרקמה. רקמות ישנות ובלויות העידו על היותה של האישה כשייכת למעמד נמוך עליו מוטלות עבודות השדה הקשות ועמל רב או על עוני גדול. אישה עשירה לבשה גם בשעות שמילאה עבודותיה וחובותיה, מחרר חדש ומטופח. בנוסף, מספר חוקרים ומדענים מציינים שבחלק מאזורי תימן, בזמן ימי הנידה, היה תרג'ול כדוגמת ה"בסטה", אותו היו פורמות הנשים בקצה העליון, המוסתר על ידי שיפולי שמלתן, מתוך עניין אינטימי בין הלובשת לבין עצמה, כמעין סיוע בשמירת ההלכה החשובה בתחום דיני הטהרה.

החתונה נתפסה כשיא חייה של האישה והודגשה על ידי סוג בתי הרגליים המפואר ביותר, הוא ה-'לאבס כביר' ("מכנסיים גדולים"), אשר יועדו לכלה ביום חתונה ובו ניתן לראות את מירב העושר החומרי והצורני של עיצוב בתי הרגליים ביהדות תימן. מקורו של 'הכביר'(כינוי נוסף לפריט זה), הוא בסוג ה-'מכוכב' העתיק בעל רקמה טקסית ביהדות צנעא. המכוכב, אשר כלל רקמה של פאטרן דמוי כוכבים וממנה נבע שמו, התגלגל במרוצת הזמן, למה שהפך להיות ה'כביר'. בגלגולו האחרון גדלה צורת הכוכבים ונעשתה מחוטי כסף המוחזקים בעזרת חוטי משי כאשר בניגוד למכוכב, התווספו שתי שורות התוחמות את כוכבי הכסף והמשי ושמן "החותמות" או ה"כאתם", בשפה התימנית.

שימוש בבדים כבסיס ללבוש האישה בתימן

לבניית בסיס המכנסיים אליהם חוברו בתי הרגליים, כמו המצע עליו נבנתה הרקמה המסורתית, השתמשו נשות תימן במגוון של בדים מהם היו תופרות את בגדי היום יום שלהן, כמו גם את בגדי הכלולות והחג. באזור הצפוני של תימן היה קיים מגוון הבדים העשיר ביותר, בייחוד בסביבת עיר בירת הצפון, סעדה. בבסיס המסורת, כל בד שימש לתפירתו של פריט לבוש ספציפי. בין אם ל'זנה', שמלת היום יום, ל'תוב' (או 'בשט', במקומות מסוימים), שהיא שמלת הכלה, בין התרג'ול הכולל את בתי הרגליים ובין כרדיד המכסה את הראש ושמו 'פוטה' או 'שאש'.

משנות הארבעים ובמיוחד בשנות החמישים (הזמנים בהם החלה העלייה הגדולה של יהודי תימן ארצה), החל שינוי בתפיסת הבדים וגבר השימוש במגוון של בדים עשויים כותנה, משי ולעיתים גם צמר, גם ביצירת התרג'ול, אשר במקור נעשה מבד ה'זהרי' השחור, תוך שמירה על כינויים מקוריים בשפה התימנית.

• ממתאז: הוא בד עשוי כותנה הנפוץ ביותר לשימוש יום יומי. תכונתו המרכזית טמונה בעוביו היחסי לשאר. בד זה היה מעוטר בפסים דקים, בשחור-לבן, כשהפסים הלבנים מנוקדים בנקודות אדומות.
• זהרי: עשוי כותנה או צמר, הבד עמו היו תופרים לרוב את שמלת הכלולות, בד שחור ועבה בעל עמידות גבוהה.
• עמרי: הוא כינויו של בד סאטן העשוי לרוב מכותנה, בעל פסים בצבעים של כתום, חרדל שחור ולבן שעוביים משתנה. שימש בעיקר כתוספת קישוט לשמלות החגיגיות ולתרג'ול החגיגי ובשנים האחרונות בתימן, אף לתפירת שמלת הכלה.
• משרוק: בד כותנה, מעוטר בפסים דקים שרוחבם אחיד בצבעים של כחול וצהוב.
• שמשמי: בד סאטן עשוי משי או כותנה, בצבע חרדל ועליו פסים דקים, כחולים.
• קלמי: בד כותנה עבה, בעל פסים שווים ברוחבם בצבעים של שחור-לבן, או אדום יין ושחור.
• כחלי: בד פסים בצבעי כחול בהיר ולבן, עשוי כותנה או משי.

בתי הרגליים והרקמה התימנית בישראל

מאז החלו יהודי תימן לעלות ארצה, זוהתה בחברה המתגבשת בארץ ישראל, דמות היהודייה "בת תימן" על פי המראה הצנעאני. כך, טושטשו הגבולות שבין צנעא לשאר אזורי תימן. לתלבושת הצנענית, על שלל סוגי בתי הרגליים ניתן ייצוג בלעדי, בעוד קיומן של תלבושות מסורתיות אחרות הלך ונשכח בתודעה הציבורית.

בתי הרגליים היו הפריט המסורתי היחידי שיהודיות תימן הכפריות (וחלק מהעירוניות), הוסיפו ללבוש בארץ. זאת לאחר שפשטו בהדרגה את השמלות שייחדו אותן וכן את כיסויי הראש המיוחדים של הנשים הזקנות, שהוחלפו במטפחות חלקות, רובן לבנות.

המעבר ארצה, גם אצל המעטות שהמשיכו להלך במכנסיים המסורתיים, גרם לבתי הרגליים לאבד את משמעויותיהם והסמליות המקורית שטמנו בחובם. למרות זאת, המשיכו נשים, בעיקר מבוגרות, ללבוש בארץ מכנסיים ששוליהן רקומות, על אף שנעלם הצורך להבדיל בין אישה מעדה זו או אחרת וודאי, מהמוסלמית ליהודיה. המשמעות היחידה ששרדה, כנראה, נושאת בחובה את עניין הצניעות שבלבישת מכנסיים מתחת לחצאית. כך, שהנשים שהוסיפו ללבוש את מכנסיהן הרקומות בארץ ישראל, נדמה שעשו זאת כהכרזה על השייכות לעדה התימנית והנאמנות לאופייה ובכך יצקו להן משמעות מחודשת.

מתוך רצון להתערות בחיים החדשים בארץ ישראל, ויתרו רבות מעולות תימן על בגדיהן המסורתיים, ביניהם, התרג'ול. אך במקביל, עוררו סקרנות והערכה רבה אצל נשות האופנה הישראליות שמקורן באירופה. נשים אלו, החלו משנות החמישים המאוחרות לעטר את בגדיהן העדכניים ברקמה התימנית ובתכיה, כפי שנראו על גבי בתי הרגליים המסורתיים. הרקמה התימנית שמייצגת מסורת בת שנים, תרמה את חלקה בניסיון לגבש סגנון ישראלי ייחודי בתחום האופנה, כך על פי ספרה של נורית בת יער "שכרון עיצובים", העוסק בהתפתחות האופנה הישראלית, התימנים נתפסו כשבט יהודי קדמוני, אשר שימר מסורות ומלאכות יד אותנטיות מימי המקרא. עם הקמת "משכית", בית האופנה אשר ייוסד על ידי רות דיין ובשיתוף הפעולה עם מעצבת האופנה פיני לייטרסדורף, בשלהי שנות החמישים, אומצו כישורי הרקמה של העדה התימנית. התכים והחוטים הצבעוניים, שולבו במערכות לבוש שלמות, ביניהם מכנסיים, טוניקות ושמלות, כאשר על מלאכת המחשבת היו אמונות העולות מתימן, שזכו לחזות בשילובה של המסורת בתוך שפת העיצוב המודרני של אותם השנים.

לקריאה נוספת

• אבדר כרמלה, 2008, "מעשה רוקם - הלבוש והתכשיט במסורת יהודי תימן", עמותת "אעלה בתמר", ישראל, עמודים 71-87.
• שלום סרי, "בת תימן", עמותת "אעלה בתמר", ישראל, עמודים 250- 257.
• נורית בת יער, 2010, "שיכרון עיצובים", הוצאת "רסלינג", תל אביב, עמודים 28-29, 38-39.
• אילה רז, 1996, "חליפות העתים", הוצאת ידיעות אחרונות, ישראל, עמודים 155- 156.
• זיוה עמיר, 1983, "ערבסק - רקמה עממית ערביי הארץ", הוצאת "מסדה", ישראל, עמודים 6-7.

קישורים חיצוניים

• שלמה דשן, "כסות ומסר, לבושם של יהודים בארצות האיסלאם" מאת אביבה מולר-לנצט, באתר הארץ, 20 באוקטובר 2010