ג'ואיש כרוניקל

ג'ואיש כרוניקל
The Jewish Chronicle
	שער העיתון מ-17 בינואר 1896
	שער העיתון מ-17 בינואר 1896
מדינה	הממלכה המאוחדת
מערכת	לונדון
פורמט	טבלואיד
תקופת הפעילות	1841–הווה (כ־185 שנים)
תוכן
שפה	אנגלית
ISSN	0021-633X
בעלי תפקידים
עורך	סטיבן פולארד
שידור והפצה
תדירות	שבועית בימי שישי
תפוצה	30,000
	אתר רשמי

הג'ואיש כרוניקל (באנגלית: Jewish Chronicle) הוא העיתון המרכזי של יהדות בריטניה. הוא נוסד ב-1841 בלונדון, ולפיכך הוא העיתון היהודי הוותיק בעולם שעודנו מופיע. עורך העיתון מאז דצמבר 2021 הוא ג'ייק ואליס סימונס.

היסטוריה

בתחילת דרכו של העיתון מיד עם הקמתו בשנת 1841 הגיע ללונדון אברהם בייניש על מנת לשכנע את היהודים להתיישב בארץ ישראל, ובשנת 1855 הוא נתמנה לעורכו של העיתון וכתב בו חדשות מארץ ישראל ועל מפעל ההתיישבות ועל פעולות חובבי ציון ועוד. בין כותבי המאמרים בעיתון היו מרדכי עמנואל נח, משה הס, הרב יהודה חי אלקלעי ואחרים. בתחילת שנות ה-80 של המאה ה-19 שלח חובב הציונות הבריטי לורנס אוליפנט סדרת מאמרים לעיתון ובהם עודד את הקוראים לתרום כספים ולתמוך בעולי העלייה הראשונה.

בשנת 1896 פורסם בעיתון מאמרו של הרצל "פתרון לבעיה היהודית". בתקופת מלחמת העולם הראשונה תמך העיתון בעמדה הציונית המדינית. בשנת 1934 העיתון התמזג עם העיתון ג'ואיש וורלד שנוסד בשנת 1873. בעליו העיקרי של העיתון בשנות ה-30' של המאה ה-20 היה ליאופולד קסלר, מעוזריו הנאמנים והבכירים של הרצל.^[1]

העיתון יוצא לאור מדי יום שישי בתפוצה של למעלה מ-30,000 עותקים, מספק חדשות, דעות, מאמרים וטורים בנושאי חברה, תרבות וספורט, וכמו כן מגוון רחב של דעות ממכתבי הקוראים. בכך מילא, ועדיין ממלא גם כיום, תפקיד מרכזי בהתפתחות יהדות בריטניה ובחיי הקהילה היהודית שם.

העיתון נמצא בבעלות "קרן קסלר" - קרן תרומות ששולטת שליטה מלאה בעיתון, במטרה למנוע השתלטות בעלי אינטרסים פרטיים על העיתון. זהות המממנים של הקרן אינה ידועה לציבור.

בשנת 2024 היה העיתון מעורב בפרשת גניבת והדלפת המסמכים המסווגים. הוא פרסם חדשות כזב, לפיהן נחשף מסמך ברצועת עזה לפיו מנהיג חמאס יחיא סנוואר תכנן להבריח את עצמו וחלק מהחטופים הישראלים מעזה דרך ציר פילדלפי ומשם לאיראן. בעקבות חשיפת הכזב הפסיק העיתון את העסקתו של אילון פרי, העיתונאי שכתב ידיעה זו. בעקבות חשיפת הפרסום הכוזב עיתונאים בולטים אחדים ניתקו את קשריהם עם העיתון, ועלה לדיון ציבורי נושא חוסר השקיפות בבעלות על העיתון.^[2]^[3]