משה הס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
משה הס
Moses Hess
Moses Hess.jpg
לידה 21 ביוני 1812
בון, הקיסרות הראשונה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 6 באפריל 1875 (בגיל 62)
פריז, הרפובליקה השלישית עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה צרפתצרפת  צרפת
מקום קבורה קלן, גרמניה (1875-1961)
בית הקברות כנרת, ישראל (1961-)
השכלה אוניברסיטת בון (1839) עריכת הנתון בוויקינתונים
מקצוע פילוסוף, פוליטיקאי, עיתונאי עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
דיוקן של משה הס בצעירותו, 1846

משה הֶסגרמנית: Moses Hess;‏ 21 ביוני 1812, בון6 באפריל 1875, פריז) היה סופר והוגה דעות סוציאליסט. מאבות התנועה הסוציאליסטית באירופה, ממבשרי הציונות ואבי הסוציאליזם הציוני.

בנוסף לפעילותו הסוציאליסטית הענפה לצד מרקס ואנגלס והשתתפותו בהקמת האינטרנציונל הסוציאליסטי הראשון ב-1864, הקדיש הס חלק ניכר מזמנו גם ללימודי מדעי הטבע, במטרה לגלות חוקים החלים הן על החברה האנושית והן על הטבע.

בצעירותו קיבל אומנם חינוך יהודי מסורתי, אך בבחרותו נטש את העולם המסורתי ולמד באוניברסיטת בון בגרמניה, ואף מצא את דרכו אל חבורת הגליאנים שמאלנים שעם חבריה נמנה גם קרל מרקס.

מתולדותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הס נולד בעיר בון שבגרמניה. ב-1817 עברו הוריו לעיר קלן והשאירו את בנם בבון אצל סבו טוביה הס, שהיה מוסמך לרבנות אך לא שימש כרב, והעניק לילד חינוך יהודי מסורתי. עם התבגרותו ופעילותו בתנועה הרדיקלית, אימץ לעצמו את השם מוריץ, אך מאוחר יותר חזר לשמו העברי משה כדי להפגין את זיקתו ליהדות. בגיל 14 עבר לבית הוריו בקלן וקיבל חינוך כללי. ב-1830 החל ללמוד באוניברסיטת בון, אך לא השלים את לימודיו שם.

הגות סוציאליסטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1837 יצא לאור ספרו הראשון של הס: "ההיסטוריה הקדושה של האנושות" (Heilige Geschichte der Menschheit. Von einem Jünger Spinozas). בספרו השני, "הטריארכיה האירופית" (Die europäische Triarchie), שראה אור ב-1841, הציע "איחוד אירופי" רדיקלי, שיהיה מבוסס על בריטניה, צרפת וגרמניה.

את השקפתו הסוציאליסטית ביסס על פרשנות מקורית לברוך שפינוזה, אותו הוא ראה כפורץ הדרך לתפישה מהפכנית שמחזירה בסיס מוסרי לחיים הפוליטיים. את יסוד התפישה הזו רואה הס במסורת ישראל ובחקיקה הסוציאלית של תורת משה (כדוגמת דיני שמיטה ויובל). לפי תפישתו, הנצרות ניתקה את הזיקה בין המדינה לבין המוסר ("תנו לאלוהים אשר לאלוהים ולקיסר אשר לקיסר"), ובהשראת שפינוזה הוחזר הממד המוסרי לחיים החברתיים. מעניין לציין כי חיבורו של הס – שהיה החיבור הסוציאליסטי הראשון שפורסם בגרמניה, ודגל בהשתלבות היהודים בתנועה הרדיקלית הכלל-אירופית – מבסס את השקפתו הסוציאליסטית דווקא על פירוש מודרני ומהפכני של תורת שפינוזה, תוך הדגשת היסודות הסוציאליים בתורת משה.

מראשית שנות ה-40 של המאה ה-19 פרסם הס מאמרים, ייסד וערך כתבי עת חברתיים, אשר קיבלו כיוון סוציאליסטי יותר ויותר. יחד עם קרל מרקס ופרידריך אנגלס נמנה הס עם מייסדי מפלגת ברית הקומוניסטים, ממנה סולק ב"אביב העמים" של 1848, בשל השקפתו האידיאליסטית. הס חלק על קרל מרקס בשאלת הדטרמיניזם ההיסטורי, והתייחס לסוציאליזם כאל רעיון הומניסטי בעיקרו. הוא לא קיבל את "הסוציאליזם המדעי" המטריאליסטי, הגורס תהליך היסטורי בעל התפתחות כלכלית בלתי נמנעת. הס ראה בהיסטוריה של האנושות היסטוריה קדושה של האל, ובכך הלך בעקבות ברוך שפינוזה.

המעבר לפריז[עריכת קוד מקור | עריכה]

מ-1848 ועד מותו היה הס רוב זמנו בגלות פוליטית מחוץ לגרמניה, שכן נידון בה למיתה בעוון הטפתו להגשמת הסוציאליזם. חברתו לחיים של הס הייתה סיביליה פש, נערה קתולית ממשפחת פועלים שהכיר בפריז. בעת שהותו בפריז התקבל משה הס ב-1858 ללשכה המקומית של הבונים החופשיים "אנרי הרביעי", שהיו מאורגנים ב-"Grand Orient de France" ("המזרח הגדול של צרפת"). ב-1859 פנה לנפוליאון השלישי והציע לגייס מהפכנים גרמנים גולים כדי ללחום נגד האימפריה האוסטרו-הונגרית לשם שחרור איטליה.

לאחר שנים רבות בהן היה הס מנותק לחלוטין מזיקתו היהודית, חל אצלו שינוי מהפכני לאחר שמהפכות "אביב העמים" של-1848, והתנועות לאיחוד גרמניה ואיטליה, הבהירו לו את מרכזיות המימד הלאומי בהוויה המודרנית.

הגות ציונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1861 סיים את כתיבת ספרו רומי וירושלים (Rom und Jerusalem: Die letzte Nationalitätsfrage). בספרו הוא כותב שעלילת דמשק השפיעה על השקפתו הלאומית: "נזכרתי, כי בן אני לעם שפל ובזוי, מטורף ומורדף... ואז גבר בי החפץ להילחם בעד עמי ותקומתו הלאומית, אף שכבר התרחקתי ממנו!".[1] בספרו זה פורס הס תורה ציונית שלמה: הוא מתנגד להתבוללות, וקורא ליישוב יהודים בארץ ישראל ולהחזרת המוני יהודים לחיי עבודה. אידיאל החזרת היהודים לארצם הוא בעיניו אידיאל עולמי, ולא רק יהודי. הס התקשה למצוא מו"ל ליצירתו, אך ב-1862 הצליח להוציאו לאור בלייפציג.

שלט רחוב עם שמו של משה הס בתל אביב

ככל ראשוני הציונות המודרנית, הושפע הס מהתעוררות הלאומיות באירופה. לשחרור איטליה ואיחודה, שחלו באותה עת, כמו גם לתורתו של ג'וזפה מציני (נביא הלאומיות הליברלית האיטלקית) הייתה השפעה כבירה על הס; זה גם המקור לשם ספרו "רומי וירושלים". הספר לא הותיר רושם רב בזמנו, אך השפיע רבות על ראשי הציונות הסוציאליסטית שבאו אחריו. הרצל, שלא הכיר את ספרו של הס בעת כתיבת "מדינת היהודים", קרא אותו אחר כך והתרשם ממנו מאוד. בספרו, היה הס מן הראשונים שהצביעו על היסודות הגזעניים בחברות האירופיות השונות, ובראשן גרמניה, ועל כך שכתוצאה מכך נידונו לכישלון הניסיונות היהודיים - בייחוד אלו של תנועת הרפורמה - להשתלב בחברות האירופיות.

הס סבר כי הלאום מהווה מוקד הזדהות מרכזי בתודעה האנושית, וכמו כל העמים האחרים, גם על העם היהודי להקים מדינתו במולדתו ההיסטורית. הוא הביע את שאיפתו להקמת מדינה יהודית סוציאליסטית בארץ ישראל, והוכיח את יכולת היהודים ליצור תרבות מודרנית. כחלק מהשקפתו, ראה הס את תפקידה ההיסטורי של הדת כשמירת מה שתפש כזהותו הלאומית של עם ישראל. הוא תקף את התנועה הרפורמית על שדחתה היבט זה, וכתב "צורותיה המקובעות של היהדות האורתודוקסית, שהיו מוצדקות לחלוטין עד למאת התחייה, יפקעו מאליהן (naturgemäß gesprengt) בהשפעת הלאומיות והכת ההיסטורית. רק על אדמת המולדת ינבט שוב הגניוס הדתי של היהודים... אף מתרבת, גם יד האמן של משה מנדלסון, לא צלח לחדור את הקליפה הנוקשה (harte Schaale) שהדת הרבנית שריינה (umpanzert) בה את היהדות, מבלי להרוס את מהותה הפנימית, את הכת ההיסטורית-לאומית שלה."[2]

קבר משה הס ובני משפחתו בבית הקברות כנרת

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הס נפטר ב-1875 בפריז, ונקבר לבקשתו בבית הקברות היהודי בקלן. ב-1961 הועלו עצמותיו לישראל ונטמנו בבית הקברות כנרת.[3] על פני ארונו, שהוצב בבית הוועד הפועל של ההסתדרות בתל אביב, עברו ונשאו דברים ראשי המדינה, ראשי התנועה הציונית וראשי תנועת העבודה, ביניהם ראש הממשלה דוד בן-גוריון, יושב ראש הסוכנות באותה עת משה שרת, יושב ראש הכנסת קדיש לוז, ומזכ"ל ההסתדרות אהרון בקר.[4] על מצבתו נכתב: "מאבות הסוציאליזם העולמי ומבשר מדינת ישראל".

על שמו נקראו כפר הס, מושב בשרון, בית ספר הס בפתח תקווה וכן בחולון, ואף רחובות ברבות מערי ישראל.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ההיסטוריה הקדושה של האנושות, 1837.
  • הטריארכיה האירופית, Die europäische Triarchie) .1841)
  • רומי וירושלים, 1862.
  • כתבים כלליים, ירושלים, תשט"ז-1957.
  • כתבים ציוניים ויהודיים, ירושלים, תשט"ז-1957.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • עם העלאת עצמותיו של משה הס, (קובץ), המרכז לתרבות ולחינוך של ההסתדרות, 1962.
  • שלמה אבינרי, משה הס בין סוציאליזם לציונות, הוצאת עם עובד, ספרית אופקים, תשמ"ו 1986.
  • ישעיה ברלין, חייו ודעותיו של משה הס, בתוך: כנגד הזרם, הוצאת עם עובד, ספרית אופקים, 1986, עמ' 302–344.
  • מיכאל גרץ, לשיבתו של משה הס ליהדות - הרקע לחיבור 'רומי וירושלים', ציון, מ"ה, חוברת ב, תש"ם 1980, עמ' 133–153.
  • שולמית וולקוב, על דת ואמונה במחשבתו של משה הס, הציונות, כרך ה', תשל"ח, עמ' 28–42.
  • אליעזר שביד, תולדות ההגות היהודית בעת החדשה - המאה התשע עשרה, הוצאת כתר והוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"ח 1977, עמ' 385–395.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]