ציונות מדינית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תמונתו של בנימין זאב הרצל

הציונות המדינית הייתה זרם בתנועה הציונית בשלהי המאה ה-19, אשר דגל בפעולה מדינית דיפלומטית לפני פעולות התיישבות בקנה מידה רחב בארץ ישראל. הציונות המדינית הייתה שונה ואף מנוגדת לתנועת חיבת ציון ולזרם המעשי שדגלו בעיקר בעבודה בארץ ישראל בלי להבטיח מראש זכויות פוליטיות.

מנהיגו המובהק של הזרם היה בנימין זאב הרצל, ולשם מימושה של הציונות המדינית נוסדה ההסתדרות הציונית. עיקר פעילותו של הרצל היה למען הקמת מדינה יהודית.

שורשיה של הציונות המדינית, בין השאר, בהגותם של מבשרי הציונות. ראשון להם, על פי ההיסטוריון ונשיא מדינת ישראל יצחק בן-צבי היה הרב ד"ר יהודה ביבאס ואחריו תלמידו רבי יהודה בן שלמה חי אלקלעי.

יעדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המצדדים בציונות המדינית דרשו השגת ערובות חוקיות וזכויות פוליטיות בטרם התיישבות מאורגנת של יהודים בארץ ישראל. הזרם התבסס על מספר הנחות:

  • האנטישמיות היא האויב המשותף המלכד את האומה היהודית.
  • מצוקת היהודים היא בעיה מדינית שיש לטפל בה בגלוי בזירה הבינלאומית.
  • לעמים עצמם יש אינטרס לפתור את בעיית היהודים (היהודים גורמים אנטישמיות ומהווים מתחרים כלכלים).
  • מרכז טריטוריאלי יתאפשר רק בהסכמת המעצמות.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ח' מרחביה (עורך), הציונות, אוצר התעודות הפוליטיות, הקדמה מאת דוד בן-גוריון, ירושלים: הוצאת אחיאסף, 1943.
  • ח' מרחביה (עורך), קולות קוראים לציון, ירושלים: הוצאת מרכז שזר, תשמ"א-1981.
  • אברהם לוינסון (עורך), ביבליוגרפיה ציונית, ירושלים: יוצא לאור על ידי הנהלת ההסתדרות הציונית, תש"ג-1943.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]