ג'ובאני לורנצו ברניני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ג'ובאני לורנצו ברניני
Gian Lorenzo Bernini, self-portrait, c1623.jpg
לידה 7 בדצמבר 1598
נאפולי, ממלכת נאפולי עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 28 בנובמבר 1680 (בגיל 81)
איטליה עריכת הנתון בוויקינתונים
זרם באמנות בארוק עריכת הנתון בוויקינתונים
יצירות ידועות ארמון ברבריני, כיכר פטרוס הקדוש, האקסטזה של תרזה הקדושה, פסל קוסטנזה בונרלי, Sant'Andrea al Quirinale עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
כנסיית סן פייטרו ברומא. זרועות הענק שעיצב ברניני יוצרות חיבור בין הכנסייה אל החוץ ומקשרות את אלפי המאמינים שמתאספים בכיכר לקהל שבתוך הכנסייה

ג'וֹבאנִי לוֹרנצוֹ בֶּרְנִינִיאיטלקית: Giovanni Lorenzo Bernini; ‏ 7 בדצמבר 159828 בנובמבר 1680) הוא פסל ואדריכל איטלקי הנחשב לגדול הפסלים ולאחד מחשובי האדריכלים של תקופת הבארוק.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברניני נולד בשנת 1598 בנאפולי. אביו, פייטרו ברניני, היה פסל בסגנון המנייריזם, שהיה הסגנון השליט במחציתה השנייה של המאה השש עשרה. אצל אביו למד ג'ובאני הצעיר את אמנות הפיסול שעם השנים הפכה למקצועו העיקרי. כבר מילדותו התבלט כילד פלא, ופסלים מוקדמים שלו כילד צעיר, כגון "העז אלמתאה עם יופיטר הצעיר ופאון" (שנת 1609 לערך, גלריה בורגזה)[1], מעוררים את התפעלותנו גם כיום. לימים התפתח להיות גדול פסלי הבארוק ולאדריכל חשוב. עם זאת, בדומה לאמנים אחרים בתקופתו עסק גם בציור, רישום, עיצוב תפאורות, בניית מזרקות ועוד. עם אביו, אגב, שיתף פעולה לימים (1627) בעיצוב "מזרקת הספינה" למרגלות "המדרגות הספרדיות" ברומא.

עבודותיו הראשונות הושפעו מפסלים בסגנון ההלניסטי הקלאסי אשר היו מצויים לרוב ברומא אליה הוא עבר יחד עם אביו. פריצת הדרך שלו כאמן פיסול הייתה כשיצר סדרת עבודות מרשימות עבור פטרונו הראשון, הקרדינל שיפיונה בורגזה, אחיינו של האפיפיור פאולוס החמישי. אלה כללו את "איניאס ואנכיסס" (1619), "פלוטו ופרספונה" (1621-1622), "אפולו ודפנה" (1622-1625) ואת " דוד" (1623-1624). עבודותיו אלה של ברניני (הנמצאות כולן בגלריה בורגזה ברומא) אופיינו בטכניקה מעולה ובדינמיות רבה והניחו את היסודות לסגנון הבארוק בפיסול.

במהלך עבודתו על "דוד" התוודע לברניני הקרדינל רב ההשפעה מפאו ברבריני שהפך להיות פטרונו הראשי. חודשים ספורים אחר כך נבחר ברבריני לאפיפיור ועלה על כס האפיפיורות תחת השם אורבנוס השמיני. מסופר כי ביום הכתרתו לאפיפיור זימן אורבנוס השמיני אליו את הפסל הצעיר (אז בן עשרים וארבע), ובנוכחות הקרדינלים אמר לו "מזלך הגדול, קבלייר, שזכית לראות את הקרדינל מפאו ברבריני אפיפיור; אלא שמזלנו גדול אף יותר, שאדם כמו הקבלייר ברניני חי בתקופתנו"[2]. הידידות הקרובה והחמה בין השניים הובילה לכך שבתקופת אפיפיורותו הארוכה של אורבנוס השמיני (1623-1644) זכה ברניני בכל פרויקט בו רצה, בין אם אדריכלי או פיסולי, ברחבי רומא. בין אלה בולטת חופת הברונזה שבעיצובו שנבנתה מעל המזבח הראשי שעל קברו של פטרוס בבזיליקת פטרוס הקדוש שבותיקן.

בתחום האדריכלות התפרסם ברניני בזכות המשימה שלקח על עצמו בשנת 1623 - השלמת עיצובה של בזיליקת פטרוס הקדוש, עבודה עליה עמלו בעבר שורה של אדריכלים גדולים ובהם דונטו ברמנטה ומיכלאנג'לו, כמו גם בנייתה של כיכר סן פייטרו שמולה. לימים גם תכנן ועיצב את פיאצה נאבונה שנמצאת לא הרחק מן הפנתאון, זאת לבקשתו של מחליפו של אורבנוס השמיני, אינוקנטיוס העשירי (1644-1655). כן יצר את מזרקת ארבעת הנהרות הניצבת במרכז כיכר זו.

בשנת 1665 הוזמן ברניני לארמון ורסאי שם פיסל את דיוקנו של לואי הארבעה עשר, מלך צרפת. בשהותו שם אף הגיש ברניני הצעה לעיצוב מחדש של חזית ארמון הלובר, אולם הצעתו נדחתה.

בנוסף לפרויקטים שעשה עבור האפיפיורים השונים (שמונה במספר), ביצע ברניני ברומא פרויקטים פרטיים שונים. המפורסם שבהם הוא הקבוצה הפיסולית שעשה עבור הקרדינל פדריגו קורונרו הוונציאני בכנסיית סנטה מריה דלה ויטוריה. הקבוצה הקרויה האקסטזה של תרזה הקדושה, מתארת את חזונה המיסטי של הנזירה הספרדיה שהוכרזה כקדושה בשנת 1622.

ברניני הלך לעולמו בנובמבר 1680, ימים ספורים טרם מלאו לו שמונים ושתיים שנים. זמן קצר לפני מותו שותקה ידו הימנית וברניני אמר כי אכן מן הראוי הוא שיד זו תזכה ראשונה למנוחה, שכן עבדה כל כך קשה[3].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Rudolf Wittkower, Gian lorenzo Bernini, The Phaidon Press, 1955
  • Howard Hibbard, Bernini, Penguin Books, 1965
  • (Charles Avery, Bernini - Genius of the Baroque, Thames and Hudson, (n.d

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראה Hibbard, לעיל, עמ' 23-25.
  2. ^ ראה Hibbard, לעיל, עמ' 68.
  3. ^ ראה Hibbard, לעיל, עמ' 228.