הפנתאון ברומא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הפנתאון ברומא
Rome - Pantheon.jpg
סוג מקדש רומי
עיר רומא
מדינה איטליה
תאריך התחלה 118
תאריך סיום 128
גובה 43.3 מטר
ארכיטקט לא ידוע, ייתכן אפולדרוס מדמשק (Apollodorus of Damascus)
בעלים המבנה הנוכחי הושלם על ידי הקיסר אדריאנוס (Publius Aelius Traianus Hadrianus)
שימוש כנסייה, אולם קונצרטים ומאוזוליאום (נוכחי)
קואורדינטות 41°53′55″N 12°28′37″E / 41.898561°N 12.47685°E / 41.898561; 12.47685 קואורדינטות: 41°53′55″N 12°28′37″E / 41.898561°N 12.47685°E / 41.898561; 12.47685 
(למפת העיר העתיקה של רומא רגילה)
מיקום הפנתאון במפת העיר העתיקה של רומא
 
הפנתאון
הפנתאון

הפנתאוןלטינית: Pantheum; בעברית נוהג השם היווני המקורי) הוא מבנה מתקופת רומא העתיקה הנמצא בעיר רומא שבאיטליה. מקור השם "פנתאון" במילה היוונית Πάνθεον, שפירושה "מקום [סגידה ל]כל האלים".‏[1] השימוש בשם בהקשר זה רווח בתקופה ההלניסטית שבה סגדו לכל האלים באופן קולקטיבי. מכאן שאוב ייעודו המשוער של המבנה, אם כי לא ידוע בדיוק לאיזו כת השתייך.‏[2]

המבנה הוקם לראשונה, ביוזמתו של אגריפה, תחת שלטונו של הקיסר אוגוסטוס (27 לפנה"ס – 14 לספירה) כחלק ממתחם שדה מרס. המבנה נהרס על ידי ברקים ואש ונבנה מחדש מספר פעמים, בשנים 80 ו-100 לספירה.‏[2] הפנתאון הניצב כיום ברומא, משויך לתקופתו של הקיסר אדריאנוס, והדעה הרווחת במחקר היא שבנייתו החלה לא לפני 117 וחנוכתו הייתה בין השנים 126-‏128.‏[3]

בעת העתיקה, לצד תפקודו המשוער כמבנה בעל ייעוד דתי, שימש הפנתאון גם כמקום מפגשו של הסנאט הרומי.‏[4] במאה ה-7 הוסב שימושו לכנסייה, המוכרת בשם "סנטה מריה רוטונדה" (Santa Maria Rotonda).‏[5]

בקדמת המבנה האדריאני מבואת כניסה המכונה "פרונאוס": פורטיקו ריבועי בעל גמלונים הנתמכים על ידי שמונה עמודים קורינתיים ומחלקים את חללו לשלוש ספינות (nave). לפרונאוס צמודה רוטונדה, חלל פנימי ייחודי (Cella) בצורת צילינדר (קוטר חיצוני כ-65 מטר, קוטר פנימי 43.3 מטר) המקורה בכיפה יצוקה מבטון רומאי (opus caementicium)‏[2] על בסיס אדמת פוצולנה. עד היום זוהי כיפת הבטון הגדולה ביותר אשר נבנתה ללא חיזוקי פלדה (unreinforced concrete).‏[6] במרכזה של הכיפה אוקולוס, פתח עגול לשמים, שדרכו נכנס אור טבעי לחללו הפנימי של המבנה.

הפנתאון ברומא הוא המבנה הרומי המונומנטלי שנשמר באופן הטוב ביותר במשך יותר מ-1,800 שנה, ובחללו הפנימי ניתן למצוא שימוש בחיפוי שיש במגוון צבעים עשיר. אף על פי כן, הסביבה העירונית שלו השתנתה באופן דרמטי: מפלס הרחוב והפיאצה הוגבהו ב-10 עד 15 מטרים. מבנים מימי הביניים ומתקופת הרנסאנס נבנו על גבי מחצית משטח הפורום הרומי המקורי שהיה בקדמתו, והמבנים העתיקים שתחמו אותו בעבר מדרום, מזרח ומערב, נעלמו כולם.‏[1]

המבנה מהווה מוקד משיכה לתיירים מרחבי כל העולם. בקדמתו כיכר הנקראת "פיאצה דלה רוטונדה" (Piazza della Rotonda).

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפנתאון של אגריפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מודל של צפון שדה מרס מתקופתו של אוגוסטוס, באדיבות מוזיאון ארה פקיס ברומא, ניתן לראות את הפנתאון ניצב בקו ישר מול מאוזוליאום אוגוסטוס ומימינו שעון השמש ומזבח הארה פקיס.

בחזיתו הקדמית של המבנה הנוכחי הקדשה: "M•AGRIPPA•L•F•COS•TERTIVM•FECIT" ופירושה: "מרקוס אגריפה, בנו של לוסיוס, בנה זאת בכהונתו השלישית כקונסול". הקדשה זו הביאה במשך שנים רבות לגיבוש ההנחה המוטעית שאגריפה היה זה שבנה את הפנתאון הנוכחי ולא הקיסר אדריאנוס. השערה זו הופרכה רק במאה ה-19 כאשר נחקרו חותמות של לבנים מן המבנה. למעשה, ההקדשה התייחסה למבנה הקודם שעמד במקום הפנתאון של אדריאנוס ונבנה על ידי אגריפה בין השנים 29 ו-19 שנה לפנה"ס,‏[7] כנראה סביב שנת 25 לפני הספירה, לאחר קרב אקטיום, במסגרתו של תוכנית פיתוח אורבני נרחבת לשדה מרס.‏[2]

אגריפה בנה את הפנתאון כחלק ממכלול של שלושה מבנים ששימשו מוקד אזרחי ודתי בשדה מרס, כולם נבנו באוריינטציה על ציר צפון-דרום. הפנתאון היה הצפוני מביניהם, מדרום לו - הבזיליקה של נפטון ולבסוף מרחצאות אגריפה אשר נמשכו עד למתחם המכונה כיום לארגו די טורה ארגנטינה (Largo di Torre Argentina).‏[7] הפנתאון של אגריפה פנה לעבר חלקו הצפוני של שדה מרס אשר פותח בחסות הקיסר אוגוסטוס בשנים אלו, לצד מבנים בעלי חשיבות סימבולית מהותית: מאוזוליאום אוגוסטוס, הארה פקיס - המפאר את הדמויות המייסדות של רומא והשושלת היוליאנית ושעון השמש - אובליסק מגרניט אדום אשר הובא מאון (Heliopolis) שבמצרים. ייתכן שהפנתאון והמאוזוליאום קושרו בקו מבט על ידי שדרה של עצים אשר ניטעו על ידי אגריפה ושימשו כפארק מלכותי.‏[8]

הפונקציה שמילא ותפקודו של פנתאון זה אינם ברורים וישנה השערה מוטלת בספק כי שימש כמקדש לאל מרס.‏[2] ככל הנראה, הפנתאון של אגריפה הכיל פסלים של יוליוס האל,‏[9] מרס וונוס – האלים החשובים ביותר תחת שלטונו של אוגוסטוס וכן האלים – יופיטר, יונו ומינרווה. פנתאון זה יועד במקור לפאר את אוגוסטוס ושלטונו כקיסר. על פי כתביו של דיו קסיוס,‏[10] אגריפה רצה בתחילה לקרוא למבנה על שם אוגוסטוס ולהציב בתוכו את פסלו, אולם אוגוסטוס סירב לכבוד. במקום זאת, אגריפה מיקם את פסלו של יוליוס קיסר בתוך הרוטונדה, כאשר בנישות שבפרונאוס, משני צידיה של הכניסה - שם את פסלו שלו ושל אוגוסטוס.‏[11]

מראהו של המבנה, כמו גם עיצובו הארכיטקטוני והאורנטצייה שלו שנויים במחלוקת. ארכאולוגים רבים האמינו בעבר כי הפנתאון של אגריפה פנה לכיוון דרום ולא צפונה, כפנתאון האדריאני. פרשנות ראשונה שניתנה לחפירות ארכיאולוגיות שבוצעו סביב 1890, על ידי הארכאולוג רודולפו לנצ'אני (Rodolfo Lanciani), דגלה בתאוריה כי למבנה הייתה תוכנית בעלת צורה T ופרונאוס הפונה דרומה. כאשר במקום הפרונאוס של היום, היה חלל מקדש פנימי (cella) בעל תוכנית מרובעת ואזור הרוטונדה של היום היה מתחם מרוצף, פתוח לשמיים ותחום על ידי קירות היקפיים, ממנו נכנסו אל המבנה.‏[12]

תאוריה אחרת הציעה כי האתר תפקד בתחילה כמתחם סגידה פתוח (templum בלטינית) ולא כמבנה סגור. מתחם זה הגדיר מרחב קדוש שאת גבולותיו אין לשנות. דבר המסביר מדוע כאשר אדריאנוס בנה מחדש את המבנה, הוא דבק בגבולות הללו. עם זאת, חפירות ארכאולוגיות שבוצעו בין השנים 1996-7 הראו כי הפנתאון של אגריפה היה למעשה בעל אותה אוריינטציה לכיוון צפון, על ציר צפון-דרום וכי תוכניתו הייתה דומה למדי לזה של אדריאנוס, למעט שינויים קטנים. הפרונאוס בפנתאון של אגריפה היה רחב יותר והרוטונדה שלו לא הייתה מקורה בגג מבטון אלא הייתה בעלת גג מעץ, יש לשער בצורת חרוט. כמו כן, חפירות אלו חשפו כי הכניסה למבנה הייתה משני מהלכי מדרגות צידיים ובמרכזה, במה לנאומים. מידע נוסף אודות הפנתאון של אגריפה מספק פליניוס הזקן המספר ביצירתו "תולדות הטבע" (Naturalis Historia) כי הפנתאון קושט על ידי דיוגנס מאתונה (Diogenes of Athens) וחלק מן העמודים שתמכו במקדש היו קריאטידות[13]. ארכאולוגים מאמינים כי אלו מוקמו בחזית הפרונאוס, אשר קושט בכותרות עמודים מברונזה מהעיר סירקוסאי.‏[14]

הפנתאון של אגריפה עמד על תילו עד שנת 80 לספירה, עד אשר נפגע בדליקה אשר פרצה בזמן כהונתו של הקיסר טיטוס. זמן קצר לאחר מכן, המבנה שופץ ושוחזר על ידי הקיסר דומיטיאנוס. בתקופתו של טריאנוס המבנה נפגע מברק ועלה באש בפעם השנייה. לכן, בנה אדריאנוס את המבנה מחדש לחלוטין.‏[15]

הפנתאון של אדריאנוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד היום, לא ברור בדיוק מי האדריכל שהיה אחראי על המבנה הנוכחי ומקובל לשייך את בנייתו לתקופת שלטונו של אדריאנוס, בין השנים 118-‏128. עם זאת, ליזה הרלנד (Lise Herland), מראה במחקרה כי בחינה מחודשת של הלבנים במבנה מולידה מסקנות אחרות בנוגע לתארוך תחילת בנייתו של הפנתאון הנוכחי. מסקנתה היא שייתכן מאוד שהמבנה תוכנן והחל להיבנות בשלהי תקופת שלטונו של טריאנוס.‏[16] על כן, ישנה השערה לא מבוססת כי אפולודורוס מדמשק, אשר עבד תחת טריאנוס, היה האדריכל האחראי של קונספט המבנה.‏[2] כמו כן, ייתכן שההקדשה בחזית הפרונאוס, איננה העתק של ההקדשה המקורית, אלא נבחרה על ידי אדריאנוס כדי לכבד את יוזמו ומקימו של הפנתאון הראשון, שכן אגריפה לא היה מציג את עצמו כקונסול בפעם השלישית, תואר שהופיע על גבי מטבעות רק לאחר מותו. ‏[17] בכל אופן, הפנתאון המחודש הוצב כשבקדמתו שני מבני פורטיקו מקבילים אשר תחמו חלל פורום חדש ובניהם מבנה שער מפואר. פורום זה היה תואם לרוחבו של פורום אוגוסטוס, כ-60 מטר, אולם אורכו היה פי שניים ממנו, כ-150 מטר. עומקו של הפורטיקו מכל צד היה כ-4.6-6 מטר והיה מוגבה כ-1.8 מטר מעל פני הריצוף של הפורום עצמו. אותם עמודים בפורטיקו היו גרסאות מוקטנות של העמודים בפרונאוס של הפנתאון, עם מוטיבים זהים של בסיסים וכותרות מן הסדר הקורינתי. צידו המערבי של הפורטיקו הפריד בין הפורום ובין מרחצאותיו של נירון והפורטיקו המזרחי חבר למתחם סגור שהקים יוליוס קיסר לצורכי הצבעה (Saepta Julia). במרכזו של הפורום, על הציר שחוצה את דלתו הקדמית של הפנתאון, היה מבנה שדמה לקשת ניצחון ופיאר את הקיסר כמפרנסה הנדיב של האימפריה (Arcus Pietatis). ‏[18]

בשנת 202, הפנתאון עבר שיקום על ידי ספטימיוס סוורוס ובנו קרקלה (בשמו המלא מרקוס אורליוס אנטוניוס), כפי שמלמד כיתוב נוסף שנמצא על גבי הארכיטרב בחזית המבנה:

Cquote1.svg
IMP·CAES·L·SEPTIMIVS·SEVERVS·PIVS·PERTINAX·ARABICVS·ADIABENICVS·PARTHICVS·MAXIMVS

·PONTIF·MAX·TRIB·POTEST·X·IMP·XI·COS·III·P·P·PROCOS  ET

IMP·CAES·M·AVRELIVS·ANTONINVS·PIVS·FELIX·AVG·TRIB·POTEST·V·COS·PROCOS·PANTHEVM

·VETVSTATE·CORRVPTVM·CVM·OMNI·CVLTV·RESTITVERVNT

Cquote2.svg

משמעותו‏[19]: "הקיסר לוקיוס ספטימיוס סוורוס פיוס פרטינקס, המנצח בערב, בחדייב, ובפרתיה, כהן גדול, עשר פעמים טריבון, אחת עשרה פעמים זכה להצדעה כקיסר, שלוש פעמים קונסול, אבי המולדת, פרוקונסול; וכן הקיסר מרקוס אורליוס אנטוניוס פיוס פליקס אוגוסטוס, חמש פעמים טריבון, קונסול, פרוקונסול, שיקמו במלוא ההדר את הפנתאון הבלוי מרוב עתיקוּת."[20]

מעט מאוד ידוע על התקופה שבין העת העתיקה המאוחרת לבין הסבת הפנתאון לכנסייה. בשנת 398 הקיסר הונוריוס חוקק איסור על בניית בקתות ומבנים פשוטים במתחם שדה מרס, שהיה בעבר המתחם המפואר והייצוגי ביותר בעיר. מצבם הרעוע של המבנים בכל סדר גודל, הצפות נשנות והפסקת שירותי הסניטציה בעיר, עם שירותים ציבוריים נוספים, כל אלו הביאו לעליית מפלס הקרקע סביב הפנתאון בהדרגה ולאיבוד אחד ממרכיביו הבולטים, פודיום עליו עמד הפרונאוס. הייתה זו תקופה חשוכה בעיר רומא, עם העברת מרכז השלטון של האימפריה לקונסטנטינופול בשנת 330. כתוצאה מכך, הכסף וכוח האדם שזרמו בעבר לעיר, חדלו מלהגיע, ממדי רומא התכווצו בחלוף המאות לכדי כפר קטן והמונומנטים מעברה המפואר של האימפריה נותרו כעזובה.‏[5]

הפנתאון לאחר העת העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפנתאון ברומא בציורו של ג'ובאני פאולו פניני
צידו המזרחי של הפרונאוס לפני שתוקן במאה ה-17.
חזית הפנתאון ברומא עם מגדל הפעמונים שהוצב על גג הפרונאוס במאה ה-13, כתב יד מהמאה ה-15.
הפנתאון בטרם הסרת שני המגדלים התאומים שהוצבו על גג הפרונאוס במאה -17.

במאה ה-7 ביקש האפיפיור בוניפקיוס הרביעי מפוקאס, קיסר האימפריה הביזאנטית, להשתמש במבנה ככנסייה. במרבית המקורות שבידינו, נטען שהתאריך להסבתו של המבנה הוא 609.‏[21] אולם, מחקרו של סיבלה דה בלאו (1994 ,S. de Blaauw) בנושא מציע כי למעשה המבנה הוסב רשמית לכנסייה ב-13 במאי 613, לאחר מותו של האפיפיור. באמצע המאה ה-7 הפנתאון כונה "כנסיית מרים הקדושה של הקדושים המעונים" (Santa Maria ad Martyres) ובמחצית השנייה של המאה השמינית מאוזכר כ-Sanctae Maria Rotundae.‏[22] העובדה כי המבנה המשיך להיות בשימוש על ידי הכנסייה בתקופת האימפריה הביזנטית, הבטיחה את שרידותו. הכנסייה אומנם ביצעה שינויים בחלק מפרטי הבנייה המקוריים של הפנתאון אך החסות שפרשה עליו הבטיחה תחזוקה וטיפול מינימאליים אשר היו נחוצים לשמירתו עד אשר בוצע בו שימור ראוי יותר בעת המודרנית.‏[23] חזקתו של מוסד האפיפיורות על הפנתאון החלה עם הקדשת המבנה מחדש לדת הנוצרית והמשיכה אל תוך המאה ה-19.‏[24]

בשנת 663, בעת ביקורו בעיר, הסיר קונסטנס השני, קיסר האימפריה הביזנטית, את רעפי הברונזה המוזהבת שעל גג כיפת הרוטונדה ואלו נגנבו בדרכם לקונסטנטינופול, על ידי שודדי ים ערבים בסיציליה. בינתיים הוסיפו לערוך במבנה שינויים ונפתח מעבר בין הנישה הדרומית והראשית (דמוית אפסיס) לנישה הסמוכה לה ממערב, דרך אחד העמודים, ללא מודעות לתפקידו ההנדסי בנשיאת עומסים.‏[5]

במאה ה-8 כוסתה הכיפה בלוחות עופרת ואלו חודשו בתכיפות עד לעת החדשה המוקדמת. בתקופת הרנסאנס, לוחות אלו קיבלו תשומת לב מיוחדת, כפי שיעידו הקדשות שניתן עדיין לאתר על גג כיפת המבנה, ביניהן של האפיפיור ניקולס החמישי (1447–1455).‏[5]

במאה ה-12 נבנה על צירה המרכזי של חזית המבנה מגדל פעמונים ‏[25] והוחלף בתחילת המאה ה-17 בזוג מגדלים, כנראה על ידי קרלו מדרנו (Carlo Maderno) ו-פרנצ'סקו בורומיני (Francesco Borromini), ולא על ידי ברניני כפי ששוער בעבר.‏[24]

בשנת 1591, יוחס לג'אקומו דלה פורטה (Giacomo della Porta) את התכנון לסגירת האוקולוס בזיגוג זכוכית, במטרה למנוע את כניסת מי הגשמים למבנה, אולם יותר מאוחר נתגלו השרטוטים לפרויקט הנזכר לעיל, שלא בוצע מעולם, בסטודיו של ברניני. האפיפיור אלכסנדר השביעי, שאף לעטר את היקפו של האוקולוס בהקדשה ואת הפאנלים השקועים בסמלו (coat of arms), פרויקט שיוחס לביצועו של קרלו פונטנה (Carlo Fontana). חלק מהעיטורים הללו אכן בוצעו כפי שניתן להסיק מעדויות שנמצאו, בנוגע לתשלום על הסרתם בין השנים 1667–1669, ביוזמתו של האפיפיור קלמנס התשיעי.‏[26]

תיאורים שונים של המבנה, ביניהם איורים, הדפסים ומפות, מצביעים על המבנה במצבי פיתוח שונים לאורך השנים. באחד מהם נראות חנויות בחזיתו של המבנה, בין עמודי הפרונאוס. גם מבחינת עיצוב עירוני ניחנו שינויים ומן המאה ה-16 ואילך: הרחבה הפתוחה שהייתה בעבר בחזית הפנתאון, על קולונדת העמודים שלה, מן העת העתיקה, הלכה והצטמצמה עד למצבה הנוכחי של פיאצה דלה רוטונדה (piazza della Rotonda). בשלב מסוים, צידה המזרחי של מרפסת העמודים בחזית קרס ותוקן על ידי האפיפיור אורבנוס השמיני, סביב 1620, והאפיפיור אלכסנדר השביעי, סביב 1660. ניתן לראות את מקום התיקון בכותרות העמודים והאנטבלטורה משמאל לכניסה לפרונאוס.

עם זאת, האפיפיור אורבנוס השמיני היה זה אשר הסיר במאה ה-17 שתי טונות של ברונזה עתיקה ממערכת התמיכה של גג הפרונאוס. היה זה לטובת יציקת תותחים למבצר סנט אנג'לו ועיטור חופת המזבח של בזיליקת פטרוס הקדוש בוותיקן. מעשה זה זיכה אותו בזיהוי שם משפחתו משפחת ברבריני עם שבטי הברברים מן העבר שתקפו והרסו את העיר, דבר שהוליד את האימרה המפורסמת:

"מה שהברברים הגדולים לא הצליחו לעשות, ברבריני הקטן עשה".‏[27]

על פי מקורות מן המאה ה-18, האפיפיור אלכסנדר השביעי, שהיה פטרונו של ברניני, ביקש ממנו בשלוש הזדמנויות שונות לשנות את פנים קירותיה העליונים של הרוטונדה. בכל פעם ברניני סרב, אמר שלכל היותר יצייר מחדש את עמודי הפילסטר העליונים ותירץ את עמדתו בטענה שהחלפת חיפוי האבן תהיה יקרה מידי. הסיבה האמיתית לסירובו היה זיהויו של הקשר בין מקצב עמודי הפילסטר בחלקה העליון של הרוטונדה לבין מקצב עמודי התמך והנישות שבחלקה התחתון.‏[28]

בסופו של דבר, עמדתו של ברניני נזנחה והאפיפיור בנדיקטוס השלושה עשרׁ (Benedict XIII) שכר את שירותיו של האדריכל פאולו פוזי (Paolo Posi) לעיצובה מחדש של עליית הגג ברוטונדה. עבודת התיקון הונחה בידיו של אנטוניו בלדני (Antonio Baldani), מומחה לעתיקות מטעם האפיפיורות, על רקע התחלת התפוררותו של חיפוי האבן שלה בשנת 1753.‏[29] בלדני היה משוכנע שעיטור חלקה העליון של הרוטונדה לא היה עתיק וייחס אותו לתקופה שבה הוסב הפנתאון לבית תפילה נוצרי במאה ה-7. הנחה זו הייתה מבוססת על קביעתו כי עיצובה של הרוטונדה לא היה על פי קומפוזיציית הסדר הקלאסי. למעשה, הקומפוזיציה המקורית אכן הייתה קלאסית אולם לא תאמה את האופן שבו הוגדרה בתקופת הרנסאנס, שבה הוקפד על יישור אנכי של אלמנטים בחזית ולא הוכר בקומפוזציה בעלת מקצבים אופקיים. שינוי עליית הגג של הרוטונדה התרחש בשנת 1756 ולא ב-1747 כפי שמופיע במקורות ספרות רבים, על פי מחקרה של סוזנה פסקואלי (Susanna Pasquali).‏[28]

לאורך השנים, ביקורות ועלבונות רבים הוטחו כלפי שינוי זה, עד שבשנת 1932 אלברטו טרנציו (Alberto Terenzio), תחת חסותו של מוסוליני, שיחזר חלק קטן מעליית הגג כדי להראות כיצד הייתה מעוצבת במקור.‏[26]

בשנת 1882–1883, שני מגדלי הפעמונים שבחזית הפרונאוס והמבנים שגבלו באחורי רוטונדה הוסרו. בשנת 1892, האדריכל ז'ורז'-פול שדאן (G. P. Chedanne) החל לחשוף לבנים עם חותמות על פי הן גובשה הקביעה שאדריאנוס היה הקיסר האחראי לגרסתו הנוכחית של הפנתאון. עם זאת, הוחל בשחזור כתובת הברונזה אשר ייחסה את בנייתו לאגריפה.‏[30]

כיפת הפנתאון הייתה המרכיב הבולט במבנה אשר ליווה את דימוי הקבורה שיוחס לו, מאז הופצה האגדה על כך שהאפיפיור בוניפקיוס הרביעי הביא עצמות קדושים מהקטקומבות לקבורה מחדש בפנתאון.‏[31] על אסוציאציה זו נסמך הצייר רפאל כאשר ביקש להיקבר בפנתאון בשנת 1520. הוא נקבר תחת האדיקולה השנייה משמאל לנישה הראשית שמול הכניסה לרוטונדה‏[5] ואמנים נוספים אחרים מתקופתו חיקו תקדים זה של קבורה. מסורת הקבורה בפנתאון הגיעה לשיאה עם קבורתו של ויטוריו אמנואלה השני, מלכה הראשון של איטליה המאוחדת אשר נפטר בשנת 1878. קברו הוקם בנישה המערבית של הרוטונדה בשנת 1884, תחת הוראת בנו ויורשו, אומברטו הראשון, אשר נטמן גם הוא בנישה המזרחית שממול, בין השנים 1904–1911.‏[31]

פרויקט השחזור המרכזי במבנה היה בין השנים 1929–1932.‏[27] תחת פיקוחו של האדריכל אלברטו טרנציו, בוצעו תיקונים בקירות הלבנים החיצוניים של הרוטונדה, חיפוי האבן הפנימי חוזק והמזבח הגבוה הוחלף במקבילה מלוטשת ומודרניסטית. כל זאת, לצד שיחזור חלק מעליית הגג כפי שצוין לעיל.‏[30] בשנת 1929, במסגרת ההסכמים הלטרניים שבין בניטו מוסוליני והכס הקדוש, הפנתאון הוכר כבזיליקת הפלאטין של משפחת סבוי, בכך חוזק דימויו השושלתי, אשר אפיין אותו עוד מימי הקיסר אוגוסטוס. בתקופה זו של שלטון מוסוליני, (1922–1943) ביקשו הוא ונציגיו להרוויח מן המוניטין העתיק של המבנה: ארמנדו ברסיני (Armando Brassini) הציע תכנון מחודש לפיאצה דלה רוטונדה, בהשראת סכמות תכנון מתקופתו של נפוליאון ותכנון מוקדם של הפיאצה ב-1882, לזכר המלך ויטוריו אמנואלה השני.

התכנון המחודש כלל פיאצה שקועה מוקפת בפסלים עתיקים ממוזיאוני רומא ובמרכזה פסל להנצחתו של מוסוליני. הפרויקט נעצר בזכות התערבותו של האדריכל וההיסטוריון גוסטבו ג'ובאני (Gustavo Giovannoni), אשר האמין בחשיבות שימורם של הרבדים ההיסטוריים השונים, ונסמך על מסמכי מדיניות שימור רשמיים אשר הדגישו את כיבוד מורשתם העשירה של המונומנטים ומרקמי הבינוי המקומיים.‏[32]

אדריכלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוכנית וחתך של הפנתאון, (המילון האנציקלופדי של ברוהאוס ואפרון (Brockhaus and Efron Encyclopedic Dictionary))

מבחינה אדריכלית הפנתאון מתאפיין בחדשנות תוך הקפדה על חיבור חזק למסורת הקלאסית. חדשנותו ביחס לתקופת בנייתו נבעה מהאופן שבו ייצר סינתזה של מספר רעיונות אדריכליים קיימים‏[33]:

  1. יצירת חלל פנים ייחודי על ידי שילוב של תוכנית מעגלית עם קירוי בהמיספירה (מחצית מעטפת כדור).
  2. פיתוח השימוש ביציקת בטון ליצירה ועיצוב קמרונות. במקרה זה, הכיפה הגדולה ביותר בהיסטוריה מבטון לא מזוין.
  3. החידוש בשימוש ב"אוצר המילים" הקלאסי, אשר לקח את הסדר הקורינתי לרמות חדשות של חידוד והצבת אלמנטים בקנה מידה שונה בסמיכות זה לזה (scale juxtaposition).

הפנתאון עצמו מורכב משלושה חלקים: הפרונאוס, ה"בלוק המתווך" (Intermediate Block) והרוטונדה. כולם הופיעו בצורה כזו או אחרת ובנפרד בטיפוסי בנייה רומיים שונים, אלא שבפנתאון האופן שבו חברו יחדיו והקומפוזיציה הנפחית שהולידו, הביא ליצירתו של מבנה חדש, מקורי ומהפכני.‏[34]

הפרונאוס ו"הבלוק המתווך"[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבט לעבר הקורונה של הקרניז בפרונאוס.
עמודי הפרונאוס.
רישום האנטבלטורה של הפרונאוס בפנתאון.

כפי שנבנה על ידי אדריאנוס, הפרונאוס מורכב משורה קדמית של שמונה עמודים ומאחוריהם שמונה עמודים נוספים המחלקים את החלל לשלושה מעברים, המרכזי מביניהם רחב יותר ומוביל לדלת הכניסה לרוטונדה. עומקו של הפרונאוס הוא 15.62 מטר (53 רגל רומאי), מקו העמודים הקדמי ועד לקיר של הבלוק המתווך. הפרונאוס מבוסס על טיפוס מבנה המקדש הרומי המסורתי עם השפעה ניכרת ממקדש מרס (Mars Ultor) ומקדש יופיטר הקפיטוליני ורוחבו הנמדד הוא 34.20 מטר (115 רגל רומאי), כמעט זהה כבמקדשים אלו.‏[35] מאחורי הפרונאוס מתנשא הבלוק המתווך. כשמו, חלק זה מתווך בין חלל הפרונאוס לרוטונדה וכולל את הנישות שמשני צידי הכניסה לרוטונדה. מאחורי הנישות, נמצאים חדרי מדרגות המובילים לעליית הגג של הרוטונדה.‏[36] הכניסה אליהן היא מהחזית הצפונית והדרומית, אך אינה פתוחה לציבור הרחב.

הפודיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר נבנה הפנתאון, היה הפודיום שלו נמוך יחסית, רק 1.32 מטר בהשוואה למקדשים רומיים אחרים, כאשר שבע מדרגות גישרו בין מפלס הפורום הנמוך ביותר לנקודה הגבוהה ביותר. לצורך השוואה, הפודיום המקורי בפנתאון אגריפה היה בגובה 2.45 מטר ואליו הובילו 11 מדרגות. כיום מפלס הרחוב של פיאצה דלה רוטונדה (piazza della Rotonda) גבוה ממפלס הפורום המקורי ולכן המבקר בפנתאון מקבל רושם מוטעה לגבי חזיתו הראשית והאופן שבו הוא מתייחס לחלל הציבורי שבקדמתו. במקור, הפודיום המשיך 4.6 מטר כמרפסת מעבר לקו העמודים וקצותיו מיסגרו את מדרגות הכניסה משני צידיהן. יש להניח שמקומות אלו שימשו בעבר כבסיס לפסלים.‏[37]

העמודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

העמודים הקורינתיים בפרונאוס דומים לעמודי המקדש של מרס אם כי בניגוד לעמודים אלו, שהם בעלי טקסטורה מחורצת ובנויים בצורה של חלקים עצמאים המורכבים זה על גבי זה, עמודי הפרונאוס בפנתאון בנויים בצורה מונוליתית ובעלי טקסטורה חלקה. העמודים שבחזית בנויים מגרניט אפורה מהר קלאודניוס (Mons Claudianus), מחצבה רומאית במזרח מצרים, ושאר העמודים שמאחוריהם בנויים מגרניט אדומה ממחצבות אסואן, גם הן במצרים. הבסיסים וכותרות העמודים בנויים משיש לבן מהר פנטלי שביוון. לעמודים בסיס ריבועי (Plint) ומעליו שלושה טורי (Tori=טורוס ברבים), המעוצבים ביציקה. אורכם של העמודים, בין הכותרת לבסיס, הוא 11.8 מטר כאשר גובהם הכולל הוא 14.2 מטר, יחס של 5:6, כפי שקיים במקדש מרס (Mars Ultor).‏[37]

האנטבלטורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באנטבלטורה שבפרונאוס, הארכיטרב הוא בעל קומפוזיציה מסורתית של שלושה שלבים ומעליו אפריז חלק. כפי שהדבר היה אופייני במבנים בתקופה שלאחר אוגוסטוס, שני השלבים התחתונים של הארכיטרב שווים בגובהם לשלבו העליון. פרט זה נמצא בפרופורציות זהות במקדש מרס (Mars Ultor) אם כי כאן האנטבלטורה באופן כולל מקבלת ביטוי פחות מקושט, ללא פיתוחי דנטיל למשל. הקרניז העליון מעוטר בתבנית חזרתית בדוגמה המכונה egg and dart והקורונה (corona)‏[38] שלו מעוטרת בדוגמה של פאנלים מרובעים שקועים ועיטורי פרחים (coffers and rosette). אדריכל הפנתאון בחר לייצר אשליה אופטית בעיצובם של הפאנלים השקועים, על ידי עיוות הפרחים והטיית צידם החיצוני של הפאנלים כלפי חוץ. מהלך זה מעניק לקרניז מראה דינמי יותר ודומה לטיפול בפן הפנימי של הכיפה ברוטונדה. בחירה עיצובית זו מלמדת על הבנת ההבדל שבין ממדיו האמיתיים של אובייקט לבין איך שהוא נתפס על ידי העין האנושית, טכניקה אשר שורשיה נטועים בעיצובם של מבנים יוונים כגון הפרתנון.‏[39]

עיטור הגמלון[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פני הגמלון ניתן לראות חירורים רבים, אלו היו המקומות בהם חוזקו עיטורים לחזית הגמלון.‏[40] משוער שהן הפנתאון הנוכחי והן גרסתו המוקדמת של אגריפה היו מעוטרים בדמותו של נשר גדול, עטוף בנזר של ענפי אלון. ענפי האלון מתייחסים להכתרתו של אוגוסטוס לקיסר על ידי הסנאט בשנת 27 לפני הספירה, אז שינה את שמו מאוקטוויאנוס וניתלה נזר של ענפי אלון על ביתו שבגבעת הפאלאטין. במטבעות מתקופתו של אוגוסטוס, מופיעים לעתים דמות נשר או זר עלי אלון, סמלים אשר היו בשימוש נפוץ מאוד במאה הראשונה והשנייה לספירה, על גבי מבנים ציבוריים, מטבעות וחפצים אחרים המשויכים לקיסרות.‏[41]

תקרת הפרונאוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבט לעבר מערכת הקורות והרעפים החשופה של גג הפרונאוס.

עניין חשוב נוסף הקשור בפרונאוס הוא התקרה שלו. בשנת 1620 ברניני ו-האפיפיור אורבנוס השמיני הורידו מן הפרונאוס את אלמנטי הברונזה מתקרתו, התיכו והשתמשו בהם, ייתכן לצורכי בניית חופה בבזיליקת פטרוס הקדוש או אולי כדי לייצר תותחים ותחמושת. כיום באתר, נראית תקרתו של הפרונאוס חשופה עם קורות עץ תחת רעפי חרס. תיעוד אדריכלי מתקופת הרנסאנס מרמז על כך שהקורות המקוריות היו מברונזה אולם היות שברונזה מאותה תקופה לא ניחנה ביכולת לשאת עומסים, יש לשער שקורות העץ היו למעשה מצופות באותה ברונזה שהוסרה. המעבר הראשי בפרונאוס בין העמודים הוא גבוה יותר משני המעברים המשניים שלצידו והיה בצורה של קמרון חבית. בשרטוטיו של אנדראה פלדיו, בטרם הוסרה הברונזה, ניתן לראות כי היה מערך של סמכים וקורות אשר מסגרו את הקמרון מעל המעבר הראשי ואילו מעל שני המעברים המשניים, הייתה תקרה ישרה אשר נסמכה על קורות פחות מסיביות.‏[42]

תכנון אל מול ביצוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

חזיתו הצפונית של הפנתאון, ניתן לראות שהקרניז של הפרונאוס נמצא בין שני הקרניזים של הרוטונדה ולא מתאחד עם קרניז הבלוק המתווך, דבר שאולי מעיד על כך שהפרונאוס תוכנן להיות גבוה יותר.

ישנו מרכיב חדשני בעיצוב הפנתאון שאינו דומה לקודמיו והוא האופן שבו הפרונאוס חובר לרוטונדה. בשל העובדה שלבחירה עיצובית זו לא היו תקדימים, אלמנטים מסוימים בעיצוב אינם מושלמים כפי שהיו בטיפוס בניין רווח. יש המייחסים למפגש זה מקום שולי בקומפוזיציה הכוללת של המבנה‏[23] ויש אשר לאורך השנים, הטיחו ביקורת נרחבת בנושא זה, היות שניראה שישנם רכיבים אדריכליים רבים שאינם מתיישבים זה עם זה. כך למשל האופן שבו הקרניז של הפרונאוס נבנה בין שני הקרניזים ההקיפיים של הרוטונדה ונמצא בהסתה לקרניז של הבלוק המתווך. ייתכן שהאדריכל תכנן במקור להשתמש בעמודים גבוהים ורחבים יותר בפרונאוס אשר היו מאפשרים לו להתחבר לרוטונדה באופן יותר אסתטי והרמוני, כך שהקרניזים של שני רכיבי המבנה היו מתיישרים זה ביחס לזה. אם לדוגמה היו משתמשים בעמודים באותם הממדים כמו במקדש מרס (Ultor Mars) וטריאנוס (Divus Traianus), הקרניז של הפרונאוס היה מתיישר עם זה של הבלוק המתווך. כמו כן, היחס בין קוטר העמודים התחתון לבין מהמרווחים שבין העמודים היה שומר על הפרופורציה הקלאסית: מרחק בין עמודים השווה ל-1.5 מן הקוטר התחתון של העמוד, כפי שמופיע במקדשים רומאים אחרים (לדוגמה: Ultor Mars, castor and pollux, Vespasian). בפנתאון לעומת זאת, היחס בין מרווחי העמודים לקוטרם הוא 1:2.‏[43] לעין המיומנת בסדר הקלאסי ובפרופורציות שלו, צורם מראה העמודים כדקים ומרוחקים זה מזה יתר על המידה בעוד שהגמלון כבד וגדול מידי. ככל, פרטי המבנה יוצרים את הרושם שבוצעו בו שינויים בעיצוב תוך כדי הבנייה באופן לא מתוכנן, ייתכן אף שמחסור לא צפוי באספקת עמודים בגובה הדרוש הביא לתוצאה הנוכחית. זאת ועוד, זווית הבסיס של הגמלון היא 23 מעלות בעוד זווית של 15-18 מעלות נחשבה בזמנו לפרט אפייני יותר לבנייה. יש לשער שהיה זה ניסיון להגביה את הגמלון ובכך לחפות על השימוש בעמודים הקצרים מידי שבבסיסו. כמו כן, בצורה כזו סופקו פני שטח גדולים יותר להוספת עיטורים בחזיתו של הגמלון.‏[44] בריצוף שהתגלה מול מאוזוליאום אוגוסטוס ניתן לראות תחריט המתאר את תבנית העיצוב של גמלון הפנתאון. התחריט תואם למה שבוצע בפועל מבחינת גובה האפריז, שיפוע הגמלון, הקרניזים ומרווחי העמודים. אולם אין בכך כדי לסתור את ההשערה שהפנתאון בוצע שלא כמתוכנן, כלומר שהעמודים בו היו אמורים להיות יותר רחבים. זאת משום שתבנית זו הכתיבה רק את מרכזי העמודים ולא את קוטרם. זאת ועוד, בתחריט זה יש תבנית יחידה לכותרות העמודים וזו אינה תואמת לעמוד בגובה של 14.2 מטר (48 רגל רומאי), כפי שנבנה בפועל, אלא לעמוד בגובה של 17.75 מטר (60 רגל רומאי).‏[45]

הרוטונדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חתך המראה כיצד ספירה בקוטר של 43.3 נכנסת תחת כיפת הפנתאון.

זהו החלק במבנה שהופך אותו ממקדש רומאי טיפוסי לחלל שמעוצב באופן מהפכני: רוטונדה המקורה בכיפה ובקצהה אוקולוס, הפתח היחיד דרכו נכנס האור לחלל. קוטרה הפנימי של הכיפה הוא 43.8 מטר וגובהו של החלל הוא כמעט זהה: 43.44 מטרים. קירות הגליל והקשת של הכיפה עולים לגובה של 21.72 מטר, כך שניתן למעשה לשרטט עיגול שלם בחתך של המבנה.‏[46] חללו הפנימי העגול של הפנתאון מתייחס למבנים עגולים אחרים כגון: המקדש העגול ליד הטיבר (Temple of Hercules Victor), האולם המתומן בארמון הזהב של נרון (Domus Aurea) וחללים עגולים בפורומים של אוגוסטוס וטריאנוס. תקדימים אשר השפיעו באופן משמעותי על עיצובו של הפנתאון. עם זאת, לא מדובר בחיקוי ישיר, אלא בתמורות שעברו האלמנטים במבנה, הן בעיצוב הצורה הכוללת והן בפרטי הבנייה השונים.‏[34]

עקרונות הנדסיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חתך וקטע תוכנית של עליית הגג ברוטונדה, ניתן לראות את החללים בקירות שנוצרים על ידי קשתות וקמרונות ואת העיבוי המדורג בבסיס הכיפה.
מבט לעבר החזית האחורית של הרוטונדה, ניתן לשים לב לחיפוי הלבנים החשוף.

בתכנון ההנדסי של המבנה ישנו חידוש והתחכמות המתבססים על יישומים שונים של בטון רומאי (opus caementicium). למסד המבנה נעשה שימוש בבטון עם אגרגטים מחלקיקי טרוונטין (Travertine) והוא נבנה בעובי של 7.30 מטר. בטון בעל מעטפת לבנים שימש לבניית הקירות בעובי של 6.20 מטר. כיפת החלל נבנתה מבטון עם תערובת של אגרגטים מפומיס בחלקיה העליונים. עובייה 5.90 מטר בחלקיה התחתונים ו-1.50 בחלקיה העליונים, בסמוך לאוקולוס. בצורה כזו חולק העומס העצמי של חלקי המבנה בהדרגה וכך נמנע מן הכיפה הגדולה לקרוס לתוך עצמה.‏[46] אמצעי נוסף ששימש לחיזוק הוא עיבוי הכיפה באמצעות סדרה של טבעות מדורגות. לטבעות כבדות אלו משקל המהווה כוח נגדי לכוחות פישוק שבבסיס הכיפה, בדומה לכוחות הפועלים בקשת. על כן, כלפי חוץ, כיפת הפנתאון נראית כדמוית קערה הפוכה ולא כהמיספירה מושלמת כפי שהיא נראית מבפנים. עם זאת, הקירות אינם בנויים כמסה מלאה ואחידה אלא "מחוררים" על ידי נישות, חדרי מדרגות וחללים קטנים המשולבים בתוכם. מערך זה, דמויי כוורת (Honeycomb structure), המבוסס על קשתות בכיוונים ניצבים, מאפשר לשאת בעומס הרב של הכיפה מבלי להשקיע מסת חומרי בנייה גדולה.‏[47] הנישות מחלקות את קירות החלל לשמונה מוקדים נושאי עומס, עמודים למעשה, המחוברים ביניהם על ידי קשתות מקלות‏[48] וקמרונות. נעשה כאן שימוש בעיקרון הנדסי הדומה לזה של האקוודוקט: כל קמרון או קשת מהווה כוח מנוגד לקשת הסמוכה לו, מתוך ההבנה שכוחות שווי גודל הפועלים על אובייקט בכוונים מנוגדים, תורמים ליציבותו הסטטית. ניתן לזהות את מיקומם של שמונת העמודים התומכים והקשתות המקלות בפן הקירות החיצוני של הרוטונדה.‏[49]

גימור קירות חיצוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

בזמנו של אדריאנוס, פניהן החיצוניות של לבני הקיר לא היו חשופות כפי שהן כיום, אלא חופו בשכבת גבס או סטוקו. ניתן לזהות במבנה שרידים לחיפוי זה, באזור הקרניזים ומסגרות החלונות. לא ידוע מה היה גימורה של אותה שכבת גבס, אם כי סביר להניח שהייתה מצוירת באופן המדמה בנייה בסגנון Ashlar‏[50] האדריכל אנדראה פלדיו הוסיף הצעה לדוגמה של עמודים קורינתיים בשני חלקיה העליונים של הרוטונדה, בין הקרניזים.‏[51]

עיצוב וגימור קירות פנימי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בצד שמאל ניתן לראות מעל לאנטבלטורה, את חלקה העליון של הרוטונדה אשר עיצובו המקורי שוחזר ב- 1932.
חלל הפנים בפנתאון, ניתן לראות את דוגמת שיבוץ השיש ברצפה.

הפן הפנימי של קיר הרוטונדה מחולק לשני חלקים, תחתון - בעל נישות ואדיקולות (Aedicula), ועליון – בעל חלונות ופאנלים. בחלקו התחתון, נישות חצי מעגליות נמצאות על הצירים הראשיים של המבנה, ארבע הנישות האחרות הנראות בתוכנית כבעלות צורה טרפזית ונמצאות על הצירים האלכסוניים המשניים. כל פתח נישה ממוסגר על ידי עמודי פילסטר משני צידיו ומחולק לשלושה מעברים על ידי שני עמודים, בעלי אותה הפרופורציה וכותרת קורינתית כבפרונאוס, אולם קטנים יותר. כמו כן, בניגוד לעמודי הפרונאוס החלקים, פני העמודים בנישות מחורצים לכל אורכם ובנויים משיש מסוג Giallo Antico. הקירות שבין הנישות מעוטרים בפאנלים בצורות גאומטריות של ריבועים ומלבנים משיש מן הסוגים הבאים: Giallo Antico, Pavonazzetto, Verde Antico ,Bigio Africano.‏[52]

כל אדיקולה (Aedicula) מורכבת מבסיס מוגבה ושני עמודים קורינתיים התומכים בגמלון. עמודי האדיקולה הנמצאים על הצירים הראשיים עשויים משיש מסוג Giallo Antico ותומכים בגמלון משולש. עמודי האדיקולה הנמצאים על הצירים האלכסוניים, עשויים מגרניט או פורפיר אדום ותומכים בגמלון מקושת. ייתכן ששימוש זה בגמלונים משתנים הושפע ממקדש אפולו בשדה מרס (Temple of Apollo Sosianus).‏[52]

העמודים הראשיים ועמודי הפילסטר תומכים באנטבלטורה המורכבת מ: ארכיטרב משיש, אפריז חלק מפורפיר אדום וקרניז משיש הנתמך בעזרת כותרות קורינתיות בעיצוב עלי אקנתוס, באותן הפרופורציות שיש בפרונאוס אבל עם איכות מעודנת ומפורטת יותר. האנטבלטורה היא המאפיין היחיד ההמשכי בחלל הפנימי של הרוטונדה, אלמנט אופקי המקיף ומאחד את החלל. אלמנט זה נקטע רק על ידי הנישה הראשית בחלל, דמוית אפסיס, ולה חצי כיפה בעלת פאנלים מעוטרים שקועים וסימוני צלבים, השייכים לשחזור מאוחר.‏[52]

עיצובו המקורי של קיר הרוטונדה, שמעל לאנטבלטורה, היה שונה מאוד באופן שבו הוא מוצג כיום. היו לו 64 עמודי פילסטר מפורפיר, אשר אורגנו בקבוצות של ארבע וביניהם חלונות. קומפוזיציה זו שונתה על ידי האפיפיור בנדיקטוס הארבעה עשר והאדריכל שלו, פאולו פוזי (Paolo Posi). העיצוב החדש כלל הורדה של חיפוי השיש המקורי, עמודי הפילסטר והחלונות ובמקום זאת הוספה של פאנלים ריבועיים גדולים וחלונות גדולים עם גמלונים מעליהם. קטע אחד שוחזר בשנות השלושים של המאה ה-20, לעיצובו המקורי, בהתבסס על שרטוטיו של פלאדיו ושל ציוריו המפורסמים של ג'ובאני פאולו פניני. לחלק זה של הפנתאון תפקיד חשוב מבחינה ויזואלית בחיבור שבין חלל הרוטונדה התחתון לבין הכיפה. עיצובו קשור למסורת בנייה של קולונדת עמודים אשר מופיעות בפורום אוגוסטוס וטריאנוס. ניתן גם להשוות את עלייה הגג בפנתאון לקומה השנייה, בעלת תוכנית של חצי עיגול, המופיעה במקדש המדורג בפלסטרינה (Sanctuary of Fortuna Primigenia). אם כי במקרה של הפנתאון, לא מדובר בעמודים תומכים אלא בעמודי פילסטר שאינם בעלי תפקיד הנדסי בנשיאת הכיפה.‏[52]

רצפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רצפת הפנתאון מעוטרת בדוגמה מתחלפת של עיגולים וריבועים לסירוגין בגוונים של גרניט אפור, שיש צהוב ופורפיר. עיגולים וריבועים אלו משובצים בריבועים גדולים התחומים בין רצועות שיש לבן איטלקי מסוג pavonazzetto, היוצרות רשת של קווים מאונכים, המקבילה לצירים הראשיים של המבנה. זהו הדוגמה הגדולה ביותר לרצפת שיש משובצת מרומא העתיקה אשר נשמרה באופן מיטבי. נראה שרצפה זו איננה שטוחה לחלוטין אלא מתקמרת מעט, לכך יש השפעה דרמטית על אופייה הדינמי של הרוטונדה. במקור, הדבר נועד כדי להרחיק את המים שירדו מן הפתח בכיפה אם כי בתהליך השחזור של המבנה, מרכזה של הרצפה יושר מעט והוספו לו פתחי ניקוז.‏[53]

כיפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיפת הפנתאון.

עיצובה של הכיפה מורכב מ-28 טורים של פאנלים שקועים (קסטות/coffers) כאשר בכל שורה ישנם חמישה פאנלים, ההולכים וקטנים בגודלם ככל שמתקרבים לקצה העליון של הכיפה. לפאנלים אשר נמצאים בארבע השורות הראשונות, דירוג פנימי של ארבע מדרגות ולפאנלים העליונים ביותר, שלוש מדרגות. כל פאנל מודגש באופן כזה שהמדרגות בחלקו התחתון רחבות יותר מן המדרגות בחלקו העליון. בחירה עיצובית זו, העושה שימוש בעקרונות הפרספקטיבה, תורמת לתפיסת המרחב כדינמי ופחות סטטי תחת הכיפה, במיוחד בעזרת הצל שמדרגות אלו מטילות על פנים הפאנל השקוע. בתקופתו של אדריאנוס, הכיפה והפאנלים השקועים בה היו מעוטרים בסטוקו וקישוטי ברונזה. ייתכן שבמרכזם של הפאנלים קובעו כוכבים מוזהבים על רקע כחול בגוון שמים.‏[54]

בקצה הכיפה ישנו האוקולוס, הפתוח לחלוטין לשמיים, בקוטר 8.92 מטר. אופיו הדינאמי של חלל הפנים בפנתאון מודגש אף יותר בעזרת קרני האור החודרות אליו דרך האוקולוס ומאירות בו מקומות שונים, בהתאם לשעת היום ולעונה בשנה.‏[55]

משמעות סימבולית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כפי שניתן לראות בכתביו של דיו קסיוס,‏[10] אפילו במאה ה-3 לספירה, ניכר ספק באשר לשימושו המקורי ומשמעותו של הפנתאון. קסיוס מתבונן בפנתאון של אדריאנוס וכותב:

"...הוא בנה את מה שמכונה, הפנתאון. ייתכן ששם זה ניתן למבנה בשל שהכיל בתוכו פסלים של אלים רבים, ביניהם פסליהם של מרס וונוס. אך לדעתי שם זה ניתן הודות לצורתו העגולה, המזכירה את השמיים."

לאילו אלים סגדו בפנתאון?[עריכת קוד מקור | עריכה]

פריסה של קטע מחללו הפנימי של הרוטונדה, הממחיש את האופן שבו הוצבו פסלי האלים בפנתאון.

קשה לקבוע מה הייתה כוונתו המקורית של אדריאנוס מבחינה סימבולית ואיקונוגראפית, בשל מיעוט העדויות הכתובות והפיזיות אודות המבנה. אחת מן השאלות המרכזיות בנושא זה היא: אלו פסלים של אלים היו באדיקולות ובנישות?

לכך מספר השערות‏[56]: אחת מהן היא שמדובר באלים של גרמי השמיים: השמש, הירח, מרס, מרקורי, יופיטר, ונוס וסטורן. אלים אלו היו מוצגים בשבעת הנישות, כאשר הכיפה ייצגה את השמיים, ממלכתם של האלים אשר על כולם שלט יופיטר, העליון מכולם.

תאוריה שנייה מציעה גם היא כי היה מדובר באלים של גרמי השמיים אולם טוענת כי מדובר בדמויות אחרות, כאלו הקשורות למשפחתו של אוגוסטוס וכנראה נמצאו גם במבנה המקורי אשר הוקם על ידי אגריפה. במקרה זה, האלים אשר פסליהם הוצגו במבנה היו: יופיטר, יונו ומינרווה אשר הוצבו בנישה הראשית כשילוש קפיטולי (Capitoline Triad), ונוס ומרס - משום שנחשבו לאלים המגנים על משפחתו של יוליוס קיסר ולבסוף – אפולו, דיאנה, נפטון ומרקורי. תאוריה זו גורסת כי האלים מוקמו על פי מקום נפילתן של קרני השמש. כך למשל, פסלה של ונוס הוצב באופן כזה שבראשון לאפריל, יום חגה של האלה (ונרליה), קרני השמש האלו יאירו את חלק הכיפה שמעל לפסל אשר הוצב כנראה בנישה המערבית של החלל, על צירו הראשי. בהתאם לכך, פסלו של מרס הוצב על הנישה המזרחית שממול לוונוס ושאר האלים הוצבו של הנישות שעל הצירים האלכסוניים.

תאוריה שלישית מצביעה על הקשר שבין הירח לבין לוח השנה החודשי כנימוק לבחירת עשרים ושמונת הטורים של הפאנלים (קסטות), שכן אסטרונומים מן העת העתיקה ידעו כי הירח מסיים את מסלולו תוך 27.3 ימים, כלומר ביום ה-28. בנוסף, תאוריה זו קושרת בין חלוקת הכיפה לארבעה רבעים לבין ארבעת השלבים של הופעת הירח, כלומר ארבעת האופנים בהן הירח מצוי ביחס לצירו.

תפקוד חילוני או דתי?[עריכת קוד מקור | עריכה]

שרידי תבליט בחזית הצידית של הבלוק המתווך.
הקשת מעל לדלת הכניסה. ניתן לראות משני עברי הדלת עיטורים המרמזים על משמעות דתית.

ישנם חוקרים הטוענים כי לפנתאון אין כל קשר איקונוגראפי או דתי, אלא היה תרגיל בעיצוב בעזרת צורות גאומטריות מושלמות בלבד, כאשר חלוקתה של הרוטונדה ל-16: 8 נישות ו-8 מוקדי עומס ביניהן, היוותה הבסיס למודול העיצוב. באותה הרוח, נטען כי 28 הטורים של הפאנלים השקועים (קסטות), המעטרים את הכיפה, מייצגים מספר מושלם המתיישב עם השלמות האריתמטית של אוקלידס ופיתגורס. תאוריות מעין אלו תומכות בטענה כי הפנתאון כלל לא היה מקדש אלא חלל ציבורי לשימוש קהל הרחב כגון אספות סנאט.‏[57] עדות לכך ניתן לראות בכתביו של דיו קסיוס, בהם מתואר כי בשיתוף עם הסנאט, ערך הקיסר אדריאנוס פגישות ודיונים בנושאים דחופים במבנים ציבוריים שונים, ביניהם הפורום, הארמון וגם הפנתאון, למען שכל הנעשה בפגישות אלו יהיה ידוע בפני הציבור.‏[58] יחד עם זאת, ידוע כי מקדשים רבים שימשו לא פעם את הסנאט ולכן שימוש זה של הסנאט בפנתאון אינו סותר ואף מחזק את ההשערה ששימש הוא גם כמקדש.‏[59]

תפקודו של הפנתאון כמקדש מחוזק על פי הכתבים של היסטוריה אוגוסטה וכן על פי אופיים של העיטורים והתבליטים אשר אותרו במבנה: בקירות הצידיים של "הבלוק המתווך" ובמעבר אשר מוביל לדלת הראשית. חלק מן הדימויים המופיעים בעיטורים אלו כוללים כלי קורבן וזרים עם פרות ופרחים, הקשורים למנורות מעוטרות בסרטים. סמלים אלו היוו מוטיב עיטורי חוזר במקדשים ונועדו לקשור את השליט והקיסר למהותו הדתית של המבנה, במקרה זה הפנתאון. שימוש במוטיבים מעין אלו נמצא במקדשים רומים רבים ומקורותיהם עוד בתקופתו של אוגוסטוס, כמו הארה פקיס שבשדה מרס. תפקידם היה לרמז על איכויותיו הדתיות של הקיסר ולהשוות את מעמדו של הקיסר לאלים המסורתיים.‏[42]

חיבור בין עולם ישן לחדש, דת ופוליטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אדריאנוס היה קשור לשני קצוות שעיצבו את השקפת עולמו ואמונתו. מחד הוא נמשך לכל מה שעתיק וייצג את העולם הישן. מאידך, הוא חיפש אחר התייחדות עם המימד האבסולוטי וקיווה לשלווה פנימית שלאחר המוות. לאמונתו הדתית, היה פן פוליטי חזק, כפי שניכר אצל קיסרים אחרים. האחדות שרצה להביא אדריאנוס על האימפריה באה לידי ביטוי באופן שבו הוא עודד ותמך בקיומה של אמונה הלניסטית לצד פולחן לטיני (רומי). חיבור נוסף שביקש אדריאנוס לייצר הוא אל ימיה הראשונים של האימפריה הרומית, זאת באמצעות הבניית זהות בינו ובין עם אוגוסטוס ואגריפה ועם האלים שהיו קשורים לביתו של אוגוסטוס. הדבר בא לידי ביטוי בכמה אופנים: עצם העובדה שבחר להקים את הפנתאון, על אותה התוכנית של הפנתאון של אגריפה ובאותו הקשר עירוני למונומנטים שבנה אוגוסטוס בשדה מרס: הפנתאון מוקם במרחק שווה של 800 מטרים מן המאוזוליאום של אוגוסטוס ו-800 מטרים ממקדש יופיטר הקפיטוליני.‏[60] מערך שאגריפה יצר בזמנו, כדי לחבר בין משפחת אוגוסטוס לסמלי ייסודה של רומא.‏[59] גם סמל הנשר והאלון, אשר משוער כי עיטר את חזית גמלון הפרונאוס של הפנתאון של אדריאנוס, מזוהה עם מינויו של אוגסטוס לקיסר על ידי הסנאט ובכך כנראה תרם לסימבוליות של המבנה כבית משפחתו של אוגוסטוס ושל אלי המשפחה היוליאנית, בהם ראה אדריאנוס כבסיס לשלטונו וסמכותו. אדריאנוס לקח על עצמו את תפקיד ממשיכו של אוגוסטוס וראה במדיניות שלו כהמשך לימיה הראשונים של האימפריה, תוך מתן חשיבות לאלמנטים המסורתיים בה.‏[61]

שילוב השימושים בפנתאון היה מימושו הפיזי של התיווך בין הפוליטיקה והרוחניות שאדריאנוס ביקש להקנות לאימפריה תחת שליטתו. באתר זה ביקש אדריאנוס לבנות את זהות השליט שלו, על ידי קישור דמותו לאלים המגינים של משפחת הקיסרות, לרומולוס, ולדמויות המייצגות את ייסודה של רומא הקיסרית: אוגוסטוס ויוליוס קיסר. הדבר בא לידי ביטוי באדריכלות המבנה: מחד, באמצעות קווי הדמיון הבולטים של הפרונאוס בפנתאון למקדש החשוב והעתיק ביותר ברומא, מקדש יופיטר הקפיטוליני, נקשר הוא לייסודה של העיר רומא ובוססה שורשיותו. מאידך, על ידי החלפת המבנה המקורי של אגריפה ברוטונדה המקורה בכיפה, הוסיף אדריאנוס מימד נוסף של סימבוליזם. כיפה זו ייצגה במבנה את הקוסמוס ובכך חיזקה את רעיון האחדות והאוניברסליות שביקש להביא באמצעות הפנתאון. בצורה זו הפנתאון שימש סמל לשוויון והאחווה בין הפרובינקיות והעמים השונים, המאוגדים יחד על ידי מסורת וממשל, סביב דמותו של הקיסר. ‏[62]

תפקידה של השמש בעיצובו ומשמעותו של הפנתאון[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאמרם, רוברט חנה (Robert Hannah) וג'וליו מליי (Giulio Magli) מציעים תזה כי לאור השמש מקום מרכזי בשימוש סימבולי להעברת מסרים והדגשת ערכים, הן ברמת עיצוב החלל הפנימי של הפנתאון והן ברמת התכנון העירוני של מתחם שדה מרס. בניגוד למקדשים אחרים באיטליה, הפנתאון נפתח כלפי צפון כך שהשמש הישירה היחידה החודרת למבנה היא מלמעלה, דרך האוקולוס בלבד. ניתן לזהות דמיון בעיצוב זה למתקן שעון שמש כיפתי (המכונה hemicyclium). סוג זה של שעון שמש זוהה מתוך שרידים חומריים ואף מתואר בכתביו של ויטרוביוס.‏[63]

מהתבוננות במסלול קרני האור בחלל הפנתאון, נראה כי הודות לפרופורציות המתוכננות של המבנה, רכיבים באדריכלות מודגשים על ידיהן במועדים מסוימים במיוחד: בימי השוויון וב-21 באפריל. בימים אלו, נופל האור בצהריי היום בדיוק על דלת הכניסה. היות שה-21 באפריל הוא התאריך המסורתי ליום יסודה של רומא ואפריל הוא חודש המוקדש לאלה ונוס, יש לשער כי אור השמש שימש ליצירת קשר סימבולי בין רומא לעולמם של האלים.‏[64] כמו כן, ניכרת מגמה של הדגשת כיוון הצפון במבנה לעומת אגפיו הדרומיים שנותרים אפלים לכל אורך השנה, באופן אנלוגי לצורה שבה אורגנו מתחמי סגידה רומיים (templum) מן המאה ה-1 לפני הספירה. מתחמים אלו ביקשו לייצג את הסדר הקוסמי באופן גשמי והאלים המועדפים מוקמו באגפיהם הצפוניים. ייתכן גם שישנו דגש על כיוון צפון כדי לחזק בפנתאון את הקשר שבין דת וכוח פוליטי, זאת משום שתופעת האלהת יוליוס קיסר החלה בעקבות מופעו של כוכב שביט על פני האופק הצפוני, בזמן הלוויתו.‏[65]

גם בהקשרו העירוני אליו משתייך הפנתאון, מתחם שדה מרס, נעשה שימוש באור וצל כדי לייצר מסרים סימובלים:

  1. הקשר הסימבולי לאל השמש צויין ביוזמתו הראשונה של אוגוסטוס, בעזרת שימוש באובליסק ממצרים כשעון שמש וסימל גם את תפקידו של השליט כ"שומר הזמן" שכן הקמת האובליסק מתוארכת לאותה שנה שבה אוגוסטוס החיל את לוח השנה החדש (9 לפנה"ס).‏[66]
  2. ביום השוויון, שעון השמש - האובליסק שהובא ממצרים שמזרח, היה מטיל צל על מזבח הארה פקיס, שציין את השגיו של אוגוסטוס במערב. לכך היה אפקט פוליטי ואידאולוגי, במיוחד אם לוקחים בחשבון את יום הולדתו של אוגוסטוס, שהוא סביב יום השוויון הסתוי.‏[67]
  3. מן המפות הזמינות למחקר, נראה שחזית הארה פקיס, בעלת תבליט המתאר את ונוס, פנתה לעבר השמש העולה בחודש אפריל, חודש אשר ניתן בו כבוד מיוחד לאלה ונוס.‏[67]
  4. המשכיות של רעיונות אלו באה לידי ביטוי בהקמתו מחדש של הפנתאון על ידי אדריאנוס, באותו הקשר עירוני כשל הפנתאון של אגריפה ובאופן הצבת המאוזוליאום של אדריאנוס (כיום טירת סנטאנג'לו) על ציר מזרח-מערב מול הארה פקיס. בצורה כזו, מכיוון הפנתאון, נצפתה השמש כשוקעת מעל למאוזוליאום וכך נקשרו מפעלי הבנייה של אדריאנוס עם אלו המזוהים עם אוגסוטוס.‏[66]

הפנתאון כמקור השראה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבט מכיוון דרום-מזרח על הרוטונדה בקמפוס אוניברסיטת ווירג'יניה.

מקוריות עיצובו של הפנתאון והעובדה כי נשמר בצורה יוצאת דופן הפכו אותו למקור חיקוי והשראה, לא רק על ידי הרומאים אלא גם מצד תרבויות מאוחרות יותר בעולם המערבי. ישנן דוגמאות רבות להשפעתו הניכרת של הפנתאון על עולם האדריכלות, ביניהן: הבפטיסטריום של פירנצה, בזיליקת פטרוס הקדוש ברומא, מבנים שונים בתכנונו של אנדראה פלדיו ואף האוניברסיטה בקמפוס שבווירג'יניה, ארצות הברית, של תומאס ג'פרסון.‏[68]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Adam Ziolkowski, What did Agrripa's Pantheon look like? New Answer to an Old Question, The Pantheon In Rome-contributions to the conference ,Bern, November 9-12, 2006, Bern Studies in History and Philosophy of Science, 2009, p. 29-39.
  • Hubert Cancik and, Helmuth Schneider, The Pantheon in Rome, Brill’s New Pauly, Brill Online, 2015. Reference 07 February 2015 First appeared online: 2006. First Print Edition: ISBN 9789004122598, 20110510.
  • John w. Stamper, Hadrian's Pantheon, The Architecture of Roman Temples - The Republic to the Middle Empire, Cambridge University Press, United Kingdom 2005, p. 184-205. ISBN 9780521810685
  • John w. Stamper, Rebuilding Rome in The Time of Augustus, Cambridge University Press, United Kingdom 2005, p. 126-129.
  • Kjeld de Fine Licht, The Rotunda in Rome- A Study of Hadrian's Panteon, Jutland Archeological Society, 1996.
  • Luigi Piale, Mariano Vasi, New Guide of Rome and the Enirons According to Vasi and Nibby, 1851, L. Piale.
  • New Guide of Rome and the Enirons According to Vasi and Nibby
  • Mark Wilson Jones, The Pantheon and the Phasing of its Construction, The Pantheon In Rome-contributions to the conference ,Bern, November 9-12, 2006, Bern Studies in History and Philosophy of Science, 2009, p. 69-87.
  • Robert Hannah, Giulio Magli, The Role of the Sun in the Pantheon’s Design and Meaning, Numen 58 (2011), 486–513.
  • Tod A. Marder, The Pantheon after antiquity, The Pantheon In Rome-contributions to the conference, Bern, November 9-12, 2006, Bern Studies in History and Philosophy of Science, 2009, p. 145-154.
  • William L. Macdonald, The Pantheon - Design, Meaning and Progeny, Harvard University Press, Cambridge, Massachusetts, London, England, 2002. ISBN 9780674010192

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא הפנתאון ברומא בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 John w.Stamper, The Architecture of Roman Temples, Cambridge University Press,2005, p. 184
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 2.5 , Hubert Cancik and, Helmuth Schneider, "The Pantheon in Rome", Brill’s New Pauly, Antiquity volumes, Brill Online 2015.
  3. ^ William Macdonald, The Pantheon- Design, Meaning and Progeny, Harvard University Press, Cambridge, Massachusetts, London, England, 2002 (1976), p. 13
  4. ^ John w.Stamper, The Architecture of Roman Temples, Cambridge University Press, 2005, p. 201
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 5.3 5.4 William Macdonald, The Pantheon- Design, Meaning and Progeny, Harvard University Press, Cambridge, Massachusetts, London, England, 2002 (1976), p. 18
  6. ^ [1]Moore, David (1999). "The Pantheon". romanconcrete.com. Retrieved September 26, 2011
  7. ^ 7.0 7.1 John w.Stamper, The Architecture of Roman Temples, Cambridge University Press, 2005, p. 186
  8. ^ John w.Stamper, The Architecture of Roman Temples, Cambridge University Press, 2005, p. 128
  9. ^ יוליוס קיסר עבר תהליך האלהה לאחר מותו.
  10. ^ 10.0 10.1 Cass. Dio 53.27,2-4
  11. ^ John w.Stamper, The Architecture of Roman Temples, Cambridge University Press, 2005, p. 128,186
  12. ^ John w.Stamper, The Architecture of Roman Temples, Cambridge University Press, 2005, p. 127
  13. ^ Plin. Nat. Hist. 36.4
  14. ^ John w.Stamper, The Architecture of Roman Temples, Cambridge University Press, 2005, p. 127-128
  15. ^ John w.Stamper, The Architecture of Roman Temples, Cambridge University Press, 2005, p. 187
  16. ^ Mark Wilson Jones, The Pantheon and the Phasing of its Construction, The Pantheon In Rome-contributions to the conference ,Bern, November 9-12, 2006, Bern Studies in History and Philosophy of Science, 2009, p. 82
  17. ^ Adam Ziolkowski, What did Agrripa's Pantheon look like? New Answer to an Old Question, The Pantheon In Rome-contributions to the conference ,Bern, November 9-12, 2006, Bern Studies in History and Philosophy of Science, 2009, p. 38.
  18. ^ John w.Stamper, The Architecture of Roman Temples, Cambridge University Press, 2005, p. 186-187
  19. ^ תרגום חופשי
  20. ^ [2] Luigi Piale; Mariano Vasi. New Guide of Rome and the Enirons According to Vasi and Nibby, L. Piale, 1851, p. 27
  21. ^ William Macdonald, The Pantheon- Design, Meaning and Progeny, Harvard University Press, Cambridge, Massachusetts, London, England, 2002 (1976), p. 14
  22. ^ Tod A. Marder, The Pantheon after antiquity, The Pantheon In Rome-contributions to the conference , Bern, November 9-12, 2006, Bern Studies in History and Philosophy of Science, 2009, p. 145.
  23. ^ 23.0 23.1 William Macdonald, The Pantheon- Design, Meaning and Progeny, Harvard University Press, Cambridge, Massachusetts, London, England, 2002 (1976), p. 14
  24. ^ 24.0 24.1 Tod A. Marder, The Pantheon after antiquity, The Pantheon In Rome-contributions to the conference, Bern, November 9-12, 2006, Bern Studies in History and Philosophy of Science, 2009, p. 146.
  25. ^ על פי ויליאם מקדונלד (William Macdonald, 1976) מדובר בסוף המאה ה-13.
  26. ^ 26.0 26.1 Tod A. Marder, The Pantheon after antiquity, The Pantheon In Rome-contributions to the conference, Bern, November 9-12, 2006, Bern Studies in History and Philosophy of Science, 2009, p. 149.
  27. ^ 27.0 27.1 William Macdonald, The Pantheon- Design, Meaning and Progeny, Harvard University Press, Cambridge, Massachusetts, London, England, 2002 (1976), p. 19.
  28. ^ 28.0 28.1 Tod A. Marder, The Pantheon after antiquity, The Pantheon In Rome-contributions to the conference , Bern, November 9-12, 2006, Bern Studies in History and Philosophy of Science, 2009, p. 147-148
  29. ^ אם כי פאולו פוזי (Paolo Posi) נשכר על ידי בנדיקטוס השלושה עשרׁ (Benedict XIII), העבודה עצמה בוצעה תחת כהונתו של בנדיקטוס הארבע עשרׁ (Benedict XIV).
  30. ^ 30.0 30.1 Tod A. Marder, The Pantheon after antiquity, The Pantheon In Rome-contributions to the conference , Bern, November 9-12, 2006, Bern Studies in History and Philosophy of Science, 2009, p. 150
  31. ^ 31.0 31.1 Tod A. Marder, The Pantheon after antiquity, The Pantheon In Rome-contributions to the conference ,Bern, November 9-12, 2006, Bern Studies in History and Philosophy of Science, 2009, p. 149-150.
  32. ^ Tod A. Marder, The Pantheon after antiquity, The Pantheon In Rome-contributions to the conference , Bern, November 9-12, 2006, Bern Studies in History and Philosophy of Science, 2009, p. 150-151
  33. ^ John w.Stamper, The Architecture of Roman Temples, Cambridge University Press, 2005, p. 186
  34. ^ 34.0 34.1 John w.Stamper, The Architecture of Roman Temples, Cambridge University Press, 2005, p. 188
  35. ^ John w. Stamper, The Architecture of Roman Temples, Cambridge University Press,2005, p. 188-189
  36. ^ William Macdonald, The Pantheon- Design, Meaning and Progeny, Harvard University Press, Cambridge, Massachusetts, London, England, p. 28
  37. ^ 37.0 37.1 John w. Stamper, The Architecture of Roman Temples, Cambridge University Press,2005, p. 189
  38. ^ קורונה היא פניו האנכיים של הקרניז
  39. ^ John w. Stamper, The Architecture of Roman Temples, Cambridge University Press,2005, p. 189-190
  40. ^ Kjeld de Fine Licht, The Rotunda in Rome- A Study of Hadrian's Panteon, Jutland Archeological Society, 1996, P. 46
  41. ^ John w. Stamper, The Architecture of Roman Temples, Cambridge University Press,2005, p. 193-194
  42. ^ 42.0 42.1 John w. Stamper, The Architecture of Roman Temples, Cambridge University Press,2005, p. 195
  43. ^ John w. Stamper, The Architecture of Roman Temples, Cambridge University Press,2005, p. 190-191
  44. ^ John w. Stamper, The Architecture of Roman Temples, Cambridge University Press,2005, p. 192
  45. ^ John w. Stamper, The Architecture of Roman Temples, Cambridge University Press,2005, p. 192-193
  46. ^ 46.0 46.1 John w. Stamper, The Architecture of Roman Temples, Cambridge University Press,2005, p. 196
  47. ^ William Macdonald, The Pantheon- Design, Meaning and Progeny, Harvard University Press, Cambridge, Massachusetts, London, England, p. 33
  48. ^ קשת מקלה היא קשת שתפקידה לפזר לחץ ומשקל מן המשקוף שמעל לפתח.
  49. ^ John w. Stamper, The Architecture of Roman Temples, Cambridge University Press,2005, p. 196-197
  50. ^ Alshar: דוגמת לבנים בהזחה.
  51. ^ John w. Stamper, The Architecture of Roman Temples, Cambridge University Press,2005, p. 197
  52. ^ 52.0 52.1 52.2 52.3 John w. Stamper, The Architecture of Roman Temples, Cambridge University Press,2005, p. 198
  53. ^ John w. Stamper, The Architecture of Roman Temples, Cambridge University Press,2005, p. 197-198
  54. ^ John w. Stamper, The Architecture of Roman Temples, Cambridge University Press,2005, p. 198-99
  55. ^ John w. Stamper, The Architecture of Roman Temples, Cambridge University Press,2005, p. 199-200
  56. ^ John w. Stamper, The Architecture of Roman Temples, Cambridge University Press,2005, p. 200
  57. ^ John w. Stamper, The Architecture of Roman Temples, Cambridge University Press,2005, p. 200-201
  58. ^ Cass. Dio 69.7
  59. ^ 59.0 59.1 John w. Stamper, The Architecture of Roman Temples, Cambridge University Press,2005, p. 202
  60. ^ רומולוס הקים את למקדש החשוב והעתיק ביותר ברומא - מקדש יופיטר הקפיטוליני.
  61. ^ John w. Stamper, The Architecture of Roman Temples, Cambridge University Press,2005, p. 193-195
  62. ^ John w. Stamper, The Architecture of Roman Temples, Cambridge University Press, 2005, p. 202-3
  63. ^ Robert Hannah, Giulio Magli, The Role of the Sun in the Pantheon’s Design and Meaning, 2011. P. 490-492
  64. ^ Robert Hannah, Giulio Magli, The Role of the Sun in the Pantheon’s Design and Meaning, 2011. P. 497
  65. ^ Robert Hannah, Giulio Magli, The Role of the Sun in the Pantheon’s Design and Meaning, 2011. P. 503
  66. ^ 66.0 66.1 Robert Hannah, Giulio Magli, The Role of the Sun in the Pantheon’s Design and Meaning, 2011. P. 510
  67. ^ 67.0 67.1 Robert Hannah, Giulio Magli, The Role of the Sun in the Pantheon’s Design and Meaning, 2011. P. 507
  68. ^ John w. Stamper, The Architecture of Roman Temples, Cambridge University Press, 2005, p. 205