לדלג לתוכן

ג'וזפה ארצ'ימבולדו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ג'וזפה ארצ'ימבולדו
Giuseppe Arcimboldo
דיוקן עצמי
לידה 1527
מילאנו, דוכסות מילאנו, האימפריה הרומית הקדושה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 11 ביולי 1593 (בגיל 66 בערך)
מילאנו, דוכסות מילאנו, ספרד ההבסבורגית עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה דוכסות מילאנו עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום מגורים
יצירות ידועות עורך הדין, דיוקני הדוכסיות, ורטומנוס, ארבע העונות, The Spring עריכת הנתון בוויקינתונים
תחום יצירה ציור עריכת הנתון בוויקינתונים
זרם באמנות מנייריזם עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ג'וזפה ארצ'ימבולדו (באיטלקית: Giuseppe Arcimboldo;‏ 1527 – 11 ביולי 1593) היה צייר ומעצב איטלקי בולט בן תקופת המנייריזם.[1] ארצ'ימבולדו קנה את פרסומו העולמי בעיקר בזכות ה"ראשים המורכבים" (teste composte) שצייר – דיוקנאות ואלגוריות המורכבים כולם מאלמנטים מן הטבע ומחפצים דוממים, כגון פירות, ירקות, פרחים, בעלי חיים וספרים.[2]

במשך כחצי יובל שימש ארצ'ימבולדו כצייר ומעצב החצר של שלושה מקיסרי האימפריה הרומית הקדושה לבית הבסבורג בווינה ובפראג: פרדיננד הראשון, מקסימיליאן השני ורודולף השני. מעבר לציור דיוקנאות רשמיים,[3] הוא הפיק את הפסטיבלים והאירועים בחצר הקיסר, עיצב תלבושות ותפאורות לתיאטרון, והיה מעורב ברכישת מוצגים לחדרי הפלאות המלכותיים.[4] לאחר מותו נשכח סגנונו הייחודי, אך הוא זכה לעדנה מחודשת במאה ה-20, כאשר האמנים הסוריאליסטים (ובראשם סלבדור דאלי) ראו ביצירתו השראה ישירה וחלוציות בתחום האשליות האופטיות.[5]

ביוגרפיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית חייו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'וזפה ארצ'ימבולדו נולד במילאנו בשנת 1526 או 1527.[6] הוא השתייך למשפחה בעלת מעמד חברתי רם; אביו, ביאג'ו ארצ'ימבולדו, היה צייר ואמן מוערך שפעל בעיר, ואחד מאבות אבותיו אף כיהן כארכיבישוף של מילאנו. את הכשרתו האמנותית הראשונית קיבל ארצ'ימבולדו ככל הנראה בסדנתו של אביו, שם נחשף למסורת הציור הלומברדית הקלאסית ולעבודותיהם של חסידי לאונרדו דה וינצ'י, שהשפיעו עמוקות על גישתה המדעית והקפדנית של יצירתו בתיאור הטבע.[7]

בשנת 1549 החל ארצ'ימבולדו את דרכו המקצועית העצמאית, כאשר הועסק לצד אביו ביצירת עבודות אמנות עבור קתדרלת מילאנו (הדואומו).[8] במהלך תקופה זו, שנמשכה כעשור, יצר בעיקר יצירות דתיות ומסורתיות, ובהן סדרה של חלונות ויטראז' המתארים את חייה של קתרינה הקדושה מאלכסנדריה, וכן ציורי קיר (פרסקאות) ושטיחי קיר (טפסטרי) עבור קתדרלות מוונציה וקומו.[9] עבודות מוקדמות אלו הפגינו כישרון טכני קפדני ומיומנות גבוהה באמנות הרישום והצבע.

צייר חצר באימפריה הרומית הקדושה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

התפנית המכרעת בקריירה של ארצ'ימבולדו חלה בשנת 1562, כאשר הוזמן לווינה על ידי קיסר האימפריה הרומית הקדושה, פרדיננד הראשון לבית הבסבורג, ומונה לצייר החצר הרשמי.[10] עם מותו של פרדיננד בשנת 1564, המשיך ארצ'ימבולדו לכהן בתפקיד זה תחת יורשו, הקיסר מקסימיליאן השני, ולאחר מכן תחת בנו, הקיסר רודולף השני.[11] כאשר העתיק רודולף השני את חצר המלוכה לפראג בשנת 1583, עבר ארצ'ימבולדו להתגורר עמו שם.[12]

במהלך 25 שנות שירותו בחצרות בית הבסבורג, מעמדו של ארצ'ימבולדו לא הוגבל לציור דיוקנאות רשמיים בלבד. הוא תפקד כאמן רב-תחומי, מעצב חצר, תפאורן ומעצב תלבושות לתיאטרון, ואף הופקד על תכנון והפקה של פסטיבלים, תהלוכות וטורנירים מלכותיים ראוותניים.[13] כמו כן, הוא פעל כמהנדס, כממציא (בין היתר של שיטה להמרת צלילים לצבעים) וכיועץ אמנותי.[14]

חלק ניכר מתפקידו כלל רכישה וארגון של מוצגים עבור "חדר הפלאות" (Kunstkammer) המפורסם של הקיסר רודולף השני בפראג.[15] אנציקלופדיה חזותית זו של העולם, שכללה חפצי אמנות נדירים, מאובנים, ענתיקות, צמחים ובעלי חיים אקזוטיים, שימשה עבור ארצ'ימבולדו כר פורה של השראה ומקור ישיר לחומרי הגנים הבוטניים והזואולוגיים ששילב בדיוקנאותיו המורכבים.[16] בתקופה זו יצר את סדרות המופת שלו, כגון "ארבע העונות" ו"ארבעת היסודות", ששילבו שעשוע חצר אינטלקטואלי עם משמעויות אלגוריות פוליטיות שנועדו לפאר את שלטון הקיסר.

אחרית ימיו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1587, לאחר רבע מאה של שירות נאמן ורצוף שבחים, קיבל ארצ'ימבולדו את אישורו של הקיסר רודולף השני לפרוש מתפקידו ולשוב לעיר הולדתו, מילאנו.[17] חצר הקיסר נפרדה ממנו בכבוד רב, ורודולף השני העניק לו קצבה כספית נדיבה ותוארי אצילות יוקרתיים, ובהם התואר "רוזן פלטין" (Count Palatine).[18]

גם לאחר שובו לאיטליה, שמר ארצ'ימבולדו על קשר הדוק עם פראג והמשיך ליצור עבור הקיסר. בשנת 1591 שלח לרודולף השני שתיים מיצירותיו המאוחרות והמפורסמות ביותר: "נימפת הפלורה" (Flora) והדיוקן המונומנטלי "ורטומנוס" (Vertumnus), המציג את הקיסר עצמו כאל הצמיחה והעונות הרומי.[19] יצירות אלו התקבלו בהתלהבות עצומה בחצר המלוכה.

ג'וזפה ארצ'ימבולדו נפטר במילאנו ב-11 ביולי 1593, בגיל 66 או 67.[20] סיבת מותו הרשמית, כפי שתועדה ברישומי העיר, הייתה כשל בתפקוד הכליות (אצירת שתן ואבנים בכליות).[21]

סגנוון אמנותי ויצירות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנייריזם ו"ראשים מורכבים"

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארצ'ימבולדו פעל בתקופת המנייריזם (שלהי הרנסאנס) – זרם אמנותי שדחה את האידיאלים המאוזנים, הפרופורציונליים וההרמוניים של הרנסאנס הגבוה, ובחר תחתיהם בביטויים מלאכותיים, מורכבים, דרמטיים ולעיתים מעוותים במכוון.[22] בעוד שרבים מבני דורו התמקדו בהארכת דמויות ובעיוות חללים, פיתח ארצ'ימבולדו תת-סגנון ייחודי ויוצא דופן שנודע כ"ראשים מורכבים" (teste composte).[23]

ביצירות אלו הרכיב ארצ'ימבולדו דיוקנאות אנושיים ואלגוריות חזותיות באמצעות סידור קפדני של חפצים דוממים, של אלמנטים מן הטבע ושל פריטים יום-יומיים.[24] אף שעל פניו נראות היצירות כגרוטסקיות או כהומוריסטיות גרידא, הן התבססו על רישומים מדעיים מדויקים והפגינו שליטה חסרת פשרות באנטומיה, בפרספקטיבה ובטקסטורות. הציורים שימשו שעשוע אינטלקטואלי מתוחכם עבור חצרות המלוכה, והזמינו את הצופה לתמרן ללא הרף בין מבט המקרו (הדמות השלמה) לבין מבט המיקרו (הפרטים המרכיבים אותה).[25]

אשליות אופטיות וציורים מתהפכים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק ניכר מפרסומו של ארצ'ימבולדו נובע משימושו החלוצי באשליות אופטיות ובדימויים כפולים.[26] הוא הפליא ליצור "ציורים מתהפכים" – יצירות המבוססות על היפוך של 180 מעלות.[27] מזווית אחת הציור נראה כטבע דומם קלאסי לחלוטין (כמו קערת פירות או צלחת בשרים), אך כאשר הופכים את הקנבס על פיו, הסידור הבוטני או הקולינרי מתלכד לכדי פרצוף אנושי בעל הבעה ברורה. טכניקה זו הדגישה את התפיסה המנייריסטית שהמציאות היא מתעתעת, דינמית ותלויה בנקודת המבט של המתבונן.

סדרות מרכזיות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • ארבע העונות (Le Quattro Stagioni): סדרת ציורים זו (אשר כמה גרסאות שלה שרדו) מציגה פרופילים אנושיים המייצגים את שלבי החיים השונים דרך מחזור השנה של הטבע. ה"אביב" מיוצג כנער צעיר המורכב כולו משפע של פרחים ועלים רעננים; ה"קיץ" מיוצג כגבר צעיר העשוי מפירות וירקות בשלים, כגון תירס, דובדבנים ומלפפונים, כאשר בגדו עשוי קש; ה"סתיו" מיוצג כגבר בשל המורכב מפירות הגדיד והבציר, ובהם ענבים, רימונים ופטריות, כשהוא פורץ מתוך חבית עץ; וה"חורף" מיוצג כקשיש שפניו עשויים מגזע עץ זקן ועירום,[28] שורשיו יוצרים את זקנו, והוא עוטה מחצלת קש ומעוטר בלימונים.
  • ארבעת היסודות (I Quattro Elementi): סדרה משלימה לסדרת העונות, המציגה אלגוריות לארבעת יסודות הטבע על פי הפילוסופיה העתיקה. ה"אש" מורכבת מגפרורים, להבות, אבני צור וכלי נשק; ה"מים" מציגים שילוב צפוף ומדויק להפליא של עשרות יצורי ים, דגים, פנינים וצדפות; ה"אדמה" מורכבת כולה מיונקים ומחיות יבשה, כאשר קרני אייל יוצרות את הכתר ופרוות אריה מעטרת את הכתף; וה"אוויר" (ששרד רק בהעתקים) מורכב משפע של ציפורים ובעלי כנף המשתלבים זה בזה.
ורטומנוס – דיוקן קיסר האימפריה הרומית הקדושה רודולף השני
  • ורטומנוס (Vertumnus): יצירת המופת המפורסמת ביותר שלו משנת 1591. הציור הוא דיוקן מונומנטלי של פטרונו, הקיסר רודולף השני, המוצג כאל הצמיחה, הגנים והעונות במיתולוגיה הרומית. פניו של הקיסר מורכבים ממיטב פירות השדה והבוסתן: לחייו הן תפוחים ואגסים, גבותיו עשויות משיבולי דגן, וחזהו מעוטר בקישואים ודלועים. היצירה לא נתפסה כלעג לקיסר, אלא כמחווה פוליטית מתוחכמת המציגה את שלטונו של בית הבסבורג כעידן של שפע, הרמוניה ושליטה מוחלטת על איתני הטבע.
  • דיוקנאות המקצועות והסאטירה: ארצ'ימבולדו יצר שורה של ציורים המהווים משחקי מילים חזותיים על בעלי מקצוע ותפקידים בחצר. בין הבולטים שבהם נמנים "הספרן" (Il Bibliotecario), המורכב כולו מספרים, סימניות וכריכות עור, וכן "עורך הדין" (L'Avvocato), שפניו מורכבים מדגים ומעופות מרוטים – יצירה המביעה ביקורת סאטירית חריפה על השחיתות והחמדנות של המערכת המשפטית בתקופתו.[29]

השפעה ומורשת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

דעיכה ושכחה במאות ה-17 עד ה-19

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מותו של ארצ'ימבולדו, ועם דעיכת סגנון המנייריזם והמעבר לתקופת הבארוק, חלה תמורה דרסטית ביחס ליצירותיו.[30] הגישה הריאליסטית והקלאסית יותר ששלטה באמנות האירופית במאות הבאות דחקה את סגנונו הייחודי לשוליים.[31] ציוריו, שנתפסו בעבר כשעשוע אינטלקטואלי מתוחכם ומוערך, החלו להיחשב לקוריוז אקסצנטרי, להלצה חזותית או לתוצר של מוח גרוטסקי, ולא כעבודות אמנות בעלות ערך ממשי.[32]

בנוסף לכך, הפיזור הפיזי של עבודותיו פגע במוניטין שלו.[33] במהלך מלחמת שלושים השנים, בשנת 1648, פשט הצבא השוודי על פראג ובזז את אוסף האמנות המונומנטלי של הקיסר רודולף השני בטירת פראג.[34] רבות מיצירות המופת של ארצ'ימבולדו נלקחו כשלל מלחמה ופוזרו ברחבי שוודיה ואירופה, דבר שהוביל לכך ששמו נשכח כמעט לחלוטין מן התודעה הציבורית והמחקרית במשך קרוב למאתיים וחצי שנה.[35]

הגילוי מחדש והקשר לסוריאליזם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

העדנה המחודשת והערכתו מחדש של ארצ'ימבולדו התרחשו רק בפתח המאה ה-20, עם עליית זרמי האוונגרד באמנות המודרנית, ובראשם זרם הסוריאליזם.[36] האמנים הסוריאליסטים, שעסקו בפענוח התת-מודע, באשליות חזותיות, בדימויים כפולים ובחיבורים בלתי צפויים בין חפצים יום-יומיים, מצאו בארצ'ימבולדו אב רוחני ומבשר ישיר של תנועתם, מאות שנים לפני שזו הוגדרה באופן רשמי.[37]

  • השפעתו על סלבדור דאלי: האמן הסוריאליסטי המפורסם סלבדור דאלי הושפע עמוקות מטכניקת הדימוי הכפול של ארצ'ימבולדו. השפעה זו ניכרת היטב ביצירותיו של דאלי שבהן אלמנטים בנוף (כגון עצים, סלעים או דמויות) מתלכדים לכדי דימוי אחר לחלוטין, כמו ביצירתו המפורסמת "ברבורים משתקפים בפילים" או בעיצוב פניה של השחקנית מיי וסט כחלל פנים של חדר.[38] דאלי עצמו החשיב את ארצ'ימבולדו כאחד מחלוצי האמנות המודרנית.
  • תערוכת "אמנות פנטסטית, דאדא, סוריאליזם": בשנת 1936 הציג אלפרד באר (Alfred Barr), המנהל המייסד של המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק (MoMA), את עבודותיו של ארצ'ימבולדו לצד יצירותיהם של דאלי, מקס ארנסט ורנה מגריט. מהלך זה קיבע את מעמדו של האמן הרנסאנסי בהיסטוריוגרפיה של האמנות המודרנית לא רק כצייר חצר היסטורי, אלא כפורץ דרך מושגי.[39]

מעמדו בתרבות המודרנית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיום נחשב ארצ'ימבולדו לאחד האמנים הפופולריים והמוכרים ביותר מתקופת שלהי הרנסאנס. יצירותיו נחקרות ומנותחות בכלים פילוסופיים, פסיכולוגיים ובוטניים (חוקרי טבע רבים משתמשים בציוריו כדי לזהות זנים של פירות וירקות שהיו קיימים באירופה של המאה ה-16).

השפעתו חרגה מגבולות האמנות הפלסטית וחלחלה עמוקות לתרבות הפופולרית, לעולם העיצוב, לפרסום, לאנימציה ואף לספרות ולקולנוע, המשתמשים תדיר במחוות חזותיות לדיוקנאות המורכבים שלו. יצירותיו המקוריות מוצגות כיום במיטב המוזיאונים בעולם, ובהם מוזיאון הלובר בפריז, המוזיאון לתולדות האמנות בווינה, והמוזיאון הלאומי של שוודיה בסטוקהולם.[40]

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Ferino-Pagden, Sylvia, ed. (2007). Arcimboldo: 1526–1593. Milan: Skira. ISBN 978-88-6130-379-9..
  • Kaufmann, Thomas DaCosta (2009). Arcimboldo: Visual Jokes, Natural History, and Still-Life Painting. Chicago; London: University of Chicago Press. ISBN 9780226426860.
  • Mandiargues, André Pieyre de (1978). Arcimboldo: The Marvelous. New York: Harry N. Abrams. ISBN 0-8109-0689-9.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ג'וזפה ארצ'ימבולדו בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ↑ Kaufmann, Thomas DaCosta. The Mastery of Nature: Aspects of Art, Science, and Humanism in the Renaissance. Princeton University Press, 1993, pp. 124–131.
  2. ↑ Maiorino, Giancarlo. The Portrait of Eccentricity: Arcimboldo and the Mannerist Grotesque. Penn State University Press, 1991, ch. 2.
  3. ↑ 3. Evans, R. J. W. Rudolf II and His World: A Study in Intellectual History 1576–1612. Oxford University Press, 1973, pp. 165–172.
  4. ↑ Kaufmann, Thomas DaCosta. Arcimboldo: Visual Jokes, Natural History, and Still-Life Painting. University of Chicago Press, 2010, pp. 45–52.
  5. ↑ Barr, Alfred H. Fantastic Art, Dada, Surrealism. The Museum of Modern Art, New York, 1936, p. 24.
  6. ↑ Ferino-Pagden, Sylvia, ed. Arcimboldo: 1526–1593. Exhibition Catalogue, Kunsthistorisches Museum, Vienna, 2007, p. 13.
  7. ↑ DaCosta Kaufmann, T. "The Lombard Background of Arcimboldo's Art." The Burlington Magazine, vol. 130, no. 1024, 1988, pp. 504–508.
  8. ↑ Documentation from the Archives of the Fabbrica del Duomo di Milano, Liber Baptizatorum / Registri di Pagamento (1549–1559).
  9. ↑ Porzio, Francesco, ed. The Da Vinci Legacy and Lombard Mannerism. Milan: Skira, 1998, pp. 89–94.
  10. ↑ Imperial Archives of the House of Habsburg (Haus-, Hof- und Staatsarchiv, Vienna), Court payment registries for the year 1562.
  11. ↑ 13. Trevor-Roper, Hugh. Princes and Artists: Patronage and Ideology at Four Habsburg Courts 1517–1633. Thames & Hudson, 1976, pp. 85–91.
  12. ↑ 13. Trevor-Roper, Hugh. Princes and Artists: Patronage and Ideology at Four Habsburg Courts 1517–1633. Thames & Hudson, 1976, pp. 85–91.
  13. ↑ Albertina Collection Online, Vienna. "Court drawings for pageants and tournaments by Giuseppe Arcimboldo (1565–1585)."
  14. ↑ Hocke, Gustav René. Die Welt als Labyrinth: Manier und Manie in der europäischen Kunst. Rowohlt, 1957, pp. 62–67.
  15. ↑ Distelberger, Rudolf. "The Kunstkammer of Rudolf II in Prague." The Imperial Collections of the House of Austria. Vienna, 1995, pp. 210–218.
  16. ↑ Findlen, Paula. Possessing Nature: Museums, Collecting, and Scientific Culture in Early Modern Italy. University of California Press, 1994, pp. 312–315.
  17. ↑ Prague State Archives, Official letters of royal dismissal and retirement of Giuseppe Arcimboldo, June 1587.
  18. ↑ Imperial Decree signed by Emperor Rudolf II, elevation to Count Palatine, Prague, 1587 (Habsburg Archive Document ref. 847-B).
  19. ↑ Comanini, Gregorio. Il Figino, overo del fine della pittura. Mantua, 1591. (Contemporary treatise discussing Arcimboldo's Vertumnus).
  20. ↑ State Archives of Milan (Archivio di Stato di Milano), Parish registry of San Giorgio al Palazzo, Death Records, July 1593.
  21. ↑ 27. Ibid., Necrology records (1593): "Giuseppe Arcimboldo, aged 66, died of kidney stone retention."
  22. ↑ Hauser, Arnold. Mannerism: The Crisis of the Renaissance and the Origin of Modern Art. Harvard University Press, 1965, pp. 201–208.
  23. ↑ 29. Louvre Museum, Department of Paintings. Mannerist Compositions and the School of Prague. Paris, 2012.
  24. ↑ Kunsthistorisches Museum Vienna. Arcimboldo’s Technique: Scientific and Botanical Analysis of Still Life Portraits. Vienna: KHM Publications, 2008, pp. 33–39.
  25. ↑ Gombrich, E.H. Art and Illusion: A Study in the Psychology of Pictorial Representation. Princeton University Press, 1960, pp. 251–254.
  26. ↑ 33. Barthes, Roland. "The Metaphor of the Eye." In Arcimboldo. Milan: Franco Maria Ricci (FMR), 1980, pp. 15–28.
  27. ↑ National Museum of Fine Arts, Stockholm. Technical Conservation and X-Ray Analysis of Reversible Paintings by Giuseppe Arcimboldo. Stockholm, 2015.
  28. ↑ 37. Musée du Louvre. The Four Seasons by Giuseppe Arcimboldo (1573 version). Permanent Collection Guide, Paris.
  29. ↑ 40. Maiorino (1991), ch. 4: "The Satire of Office: The Librarian and The Jurist."
  30. ↑ 41. Wölfflin, Heinrich. Principles of Art History: The Problem of the Development of Style in Later Art. Dover Publications, 1950, pp. 198–202.
  31. ↑ Blunt, Anthony. Artistic Theory in Italy 1450–1600. Oxford University Press, 1940, p. 136.
  32. ↑ Lanzi, Luigi. The History of Painting in Italy. Translated by Thomas Roscoe, W. Simpkin and R. Marshall, 1828, vol. 2, p. 174.
  33. ↑ Trevor-Roper (1976), pp. 114–119.
  34. ↑ State War Archives of Sweden (Krigsarkivet), Stockholm. Inventory of the Prague Loot (Pragrovاet), 1648.
  35. ↑ 46. Skokloster Castle Collection. The Habsburg Art Treasures in Sweden. Stockholm, 2003, pp. 45–48.
  36. ↑ Soby, James Thrall. The Early Twentieth Century and the Rediscovery of Fantastic Art. MoMA, 1940, pp. 88–92.
  37. ↑ Breton, André. Manifestoes of Surrealism. University of Michigan Press, 1969, p. 26.
  38. ↑ Dalí, Salvador. The Secret Life of Salvador Dalí. Dial Press, 1942, pp. 301–305.
  39. ↑ Barr (1936), Catalog Exhibits nos. 14–22.
  40. ↑ Nationalmuseum Stockholm. Arcimboldo and the Modern Visual Culture. Exhibition Papers, Stockholm, 2018.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=ג%27וזפה_ארצ%27ימבולדו&oldid=44011531"