גדעון גרץ

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

גדעון גרץ (נולד ב-29 בספטמבר 1929) הוא פסל שווייצרי-ישראלי, המתגורר בפיאזולה (אנ'), סמוך לפירנצה, איטליה.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרץ נולד בתל אביב ב-29 בספטמבר 1929, בנם של היינץ ורחל גרץ (לבית בן-טובים), נין ליצחק אייזיק בן-טובים.

בנערותו למד במוסד החינוכי בבית אלפא, בחברת הנוער בקיבוץ נגבה והיה חבר בתנועת "השומר הצעיר". בשנת 1946 התקבל לבית-הספר החקלאי במקווה-ישראל. בראשית שנת 1948, בגיל שבע-עשרה וחצי, התגייס לשורות הפלמ"ח יחד עם חבריו מחיפה, שהיוו את הכשרת כפר-מנחם. שירת בפלוגה ד' של הגדוד החמישי בחטיבת הראל. כחייל בדרגת טוראי השתתף בקרב של השיירה האחרונה שעלה לירושלים, בקרב על שועפת ובקרב על שיח-ג'ראח. במהלך הקרב על כיבוש בית נששיבי, נפצע ברגלו ופונה לבית החולים הדסה הר-הצופים. לאחר תקופת החלמה בת חודשיים ומחצה, חזר לפעילות מלאה בשורות המחלקה ששהתה במשלטים באזור לטרון. בתחילת שנת 1949 השתחררה המחלקה והשלימה את הקמת קיבוץ רבדים. בשנת 1951 הצטרף לפעילות הימית המתרחבת של משפחתו – מ. דיזנגוף ושות'. בקיץ אותה שנה הוא וחברתו מרים פראושטטר עברו בשוגג את הגבול עם סוריה, במהלך טיול פרטי, נשבו ונכלאו בדמשק. גרץ נפצע ברגלו מירי ונותח במהלך שביו. השנים שהו בכלא הסורי חמישה חודשים ושוחררו במסגרת עסקת חילופי שבויים[1][2].

בשנת 1954 החל לימודיו באקדמיה לפיסול ב-Accademia di belle arti בפירנצה ובשנת 1956 התקבל ל Les Beaux-Arts ("בוזאר") בפריז, שם היה תלמידו של הפסל מרסל ג'מון. בשנת 1960 השתקע בפירנצה[3].

עבודתו האמנותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד ראשית שנות ה-70 של המאה ה-20 נשאה יצירתו אופי פיגורטיבי. לאחר מכן החל לעסוק בפיסול מופשט, כשהוא עושה שימוש בטכניקות ייחודיות להלחמה וכיפוף מתכות. הוא הרבה ליצור פיסול גדול מידות שיועד למרחב הציבורי[3].

עבודותיו בתחום הפיסול מוצגות במוזיאונים ובאתרים ציבוריים ברחבי העולם. בין היתר, מוצבים פסליו במקומות ציבוריים בערים מרכזיות בכמו ציריך, דטרויט, ניו יורק, לוס אנג'לס, בריסביין, שיקגו וברלין. בין עבודותיו הבולטות בישראל: הפסל "האור הפנימי" בקמפוס מכון ויצמן, הפסל "קשר גורדי" המוצב בשדרות בן-גוריון בתל אביב, מול "בית איילה"[4] והפסל "שלהבת עציוני" בירושלים, שהוקם על ידי עמותת ותיקי גדוד מוריה של חטיבת עציוני[5].

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אביו, היינץ גרץ, היה שותפם של מאיר דיזנגוף ומאיר אריסון בבעלות על חברת הספנות מ. דיזנגוף ושות'. אחת מאניות החברה, "אברהם גרץ" שנקראה על שם אביו, עלתה לכותרות בישראל ובעולם בשנת 1952 כאשר אדן גרץ, בנו של היינץ ואחיו של גדעון, השתלט על הספינה במימי ארצות הברית ואיים להטביע אותה על אנשיה, אם אביו לא יתמנה לשר התחבורה. באותה שנה עבר לאיטליה, בה הקדיש שנים רבות למחקר על הצייר וינסנט ון-גוך, מחקר שהתפרסם כספר משנת 1963 בשם "שפתו הציורית של ון-גוך[6]". אחיו של היינץ, פול גרץ, היה מפיק הוליוודי ידוע ("האם פריז בוערת")[7].

בחודש נובמבר 1979 נשא גדעון לאשה את סוניבה סונד רסמוסן מאוסלו. נולדו להם שני בנים ושתי בנות. הבן דן ("ביבי") הקים יקב ידוע באיטליה, שיינותיו משווקים גם בישראל[8]

דודתו (אחות אִמו) הייתה אספנית האמנות הנודעת אילה זקס-אברמוב.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ גדעון גרץ, הפלמ"ח
  2. ^ ירון וילנסקי, פעם בחיים, ערוץ 2, ‏2003
  3. ^ 1 2 גדעון גרץ, מרכז המידע לאמנות ישראלית
  4. ^ אתר שלטי רחובות ומספרי בתים – פסל חוצות של גדעון גרץ, www.streetsigns.co.il
  5. ^ חטיבת עציוני, מסבירן
  6. ^ The Symbolic Language of Vincent van Gogh, Wiley Online Library
  7. ^ Paul Graetz, The Movie DB
  8. ^ שלמה פפירבלט, הענבים של ביבי, Ynet, ‏23.12.2002