פרשת הספינה אברהם גרץ

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

פרשת הספינה אברהם גרץ התרחשה בשנת 1952, ועוררה הד תקשורתי רב בישראל ובעולם. בפרשה הייתה מעורבת הספינה "אברהם גרץ" שבבעלות חברת הספנות מ. דיזנגוף ושות', כאשר אדן גרץ, בנו של היינץ גרץ הבעלים של החברה, השתלט על הספינה במימי ארצות הברית ואיים להטביע אותה על אנשיה, אם אביו לא יתמנה לשר התחבורה של מדינת ישראל.

תולדות הספינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1905 הקים מאיר דיזנגוף, מי שיהיה לימים ראש עירית תל אביב, את חברת ספנות מ. דיזנגוף ושות' בע"מ. לאחר שנים צירף אליו דיזנגוף שלושה אנשי עסקים נוספים לחברה, שאחד מהם היה היינץ גרץ, שנולד בגרמניה בשנת 1903. על פי הסכם בין דיזנגוף לשותפיו, עם פטירתו של אחד מהם, יעבור חלקו לשאר השותפים. מאיר דיזנגוף נפטר ראשון בשנת 1936, אחריו נפטרו שניים מן השותפים האחרים. היינץ גרץ שנותר אחרון בחיים היה לבעלים היחיד של החברה, אך היא המשיכה להיקרא בשמה המקורי, מ. דיזנגוף ושות'.

בשנת 1950 רכשה החברה בארצות הברית שלוש ספינות ישנות בנות כ-30 שנה. לאחת מהן, בת 9,440 טון, קרא היינץ גרץ בשם "אברהם גרץ", על שמו של אביו.

ההשתלטות על הספינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחודש דצמבר 1952 כאשר ה"אברהם גרץ" הייתה בהפלגה מארצות הברית לקנדה, השתלט עליה אדן גרץ, בנו בן ה-24 של היינץ גרץ, שהיה ימאי בעל תעודת רב חובל מטעם ממשלת פנמה, סילק מן הספינה בערמה את רב החובל האיטלקי של הספינה ושיגר מן הספינה מברק לראש הממשלה דוד בן-גוריון, במברק הודיע אדן גרץ שאם ראש הממשלה לא ימנה את אביו היינץ גרץ לשר התחבורה, הוא יהפוך את הספינה לאלטלנה שנייה, דהיינו יטביע אותה על אנשיה. שעה קלה לאחר מכן הגיעו מברקים דומים למנכ"ל משרד התחבורה, ליועץ המשפטי של חברת דיזנגוף חבר הכנסת יעקב שמשון שפירא ולעורך מעריב הד"ר עזריאל קרליבך.

בהמשך הגיעו מהספינה מברקים נוספים בהם הודיע אדן גרץ, כי בספינה פרץ מרד של הספנים וכן היו בהם משפטים נוספים מקוטעים ובלתי ברורים. באחד המברקים נכללה דרישה להעמיד לדין את בכירי משרד התחבורה.

הרשויות בישראל הסיקו מן המברקים כי סיבתם נעוצה במצבו הנפשי של אדן גרץ ועל כן הורו במברק לאלחוטאי של הספינה שלא לציית יותר לאדן גרץ שכנראה נתבלעה דעתו, אלא לקצין הראשון של הספינה, אמריקאי לא יהודי. האלחוטאי השיב כי אינו יכול לעשות דבר מאחר שרב החובל עומד מעליו ואקדח שלוף בידו.

הרשויות נועצו בפסיכיאטר ועל פי עצתו הבריקו לספינה כי הם מסכימים לדרישותיו של אדן גרץ, כי יעמידו לדין את אנשי הצוות המתמרדים והורו לו לפנות לנמל הקרוב.

הסערה התקשורתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הידיעה על מצבה של הספינה ועל המברקים ששוגרו ממנה עוררו סערה תקשורתית בישראל ובארצות הברית. כותרת הידיעה בעיתון דבר אמרה:

"דאגה לאניה אברהם גרץ - רב החובל לקה בעצביו ואיים בטיבועה",

והעיתון מעריב הכתיר את הידיעה בכותרת:

"טרגדיה מזעזעת באניה ישראלית - בהתקפת עצבים איים רב החובל על בן-גוריון: 'תמנה את אבי לשר התחבורה ולא-אטביע את האניה', ננקטו כל האמצעים וחלפה הסכנה לאניה ולעובדיה".

העיתונות הישראלית חקרה ומצאה כי כחצי שנה קודם לכן ביקש אדן גרץ להנהיג את הספינה כרב חובל במסעה לארצות הברית, לא התירה לו זאת מינהלת נמל חיפה מאחר שלא הייתה בידו תעודת רב חובל מוכרת. רק לאחר שרב חובל מוסמך עלה על הספינה הותרה הפלגתה. כן נתברר כי כשעגנה הספינה בנמל ניו יורק פנה אדן גרץ לקונסוליה הישראלית וביקש היתר להפלגתה תחת פיקודו ומשנדחתה בקשתו הפליג ללא היתר.

מסע הספינה החטופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארבעה ימים התנועעה הספינה על 39 אנשי צוותה במימי האוקיינוס האטלנטי תחת שליטתו של אדן גרץ מבלי שאנשי הצוות הצליחו להשתלט עליה. הדאגה לגורל הספינה חלפה רק כאשר הגיעה הספינה לחופי קנדה. אדן גרץ הורד מן הספינה כשהייתה במרחק של 20 מיל מן החוף, אל גוררת שהזמין, כשהוא לבוש במדי שרד והועבר על ידי רשויות ההגירה הקנדיות לבית מלון בעיר הליפקס והספינה המשיכה לשוט אל נמל סנט ג'ון בקנדה.

עתה התעורר עניין חדש; נסתבר כי חברת דיזנגוף הטילה על אנשי הצוות, ככל הנראה בפיתויים כספיים, קשר של שתיקה אודות מה שקרה לספינה בהפלגתה. ב-13 בדצמבר 1952 ערך אדן גרץ מסיבת עיתונאים במונטריאול בה הכחיש כי איים על חיי אנשיה וכי שיגר ממנה מברקים תמוהים. הוא הצהיר כי הוא עדיין רב החובל של הספינה ודחה את הידיעות כי איים על האלחוטאי של הספינה ואילצו לשלוח מברקים לארץ שתוכנם הוכתב על ידו. אנשי הספינה מצידם לא מסרו דבר על האירועים. האלחוטאי הצהיר: "כקצין אלחוטאי נשבעתי שבועת שתיקה וסודיות" וסירב להוסיף דבר.

ב-16 בדצמבר הפליגה הספינה בדרכה לישראל. ב-5 בינואר 1953 הגיעה הספינה לחיפה. הציבור בארץ והעיתונות ציפו כי עם הגיעה של הספינה לחיפה יתבהרו האירועים שהתחוללו עליה, אך נכונה להם אכזבה. בהגיע הספינה לחיפה נאסר על אנשי צוותה להתראיין ולמסור פרטים על אשר אירע בה. נולדה סברה כי המברקים שנשלחו מן הספינה היו ילידי רוחו של האלחוטאי. קמה דרישה להקמת ועדת חקירה אך זו לא נענתה וסיפורה של ה"אברהם גרץ" נשאר בגדר תעלומה שלא נפתרה.

גורלו של אדן גרץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמו של אדן גרץ נעלם בהדרגה מן הכותרות. הוא עזב את הארץ והתגורר בפירנצה. סופר כי קיבל תואר דוקטור בפסיכולוגיה. בשנת 1958 הופיע בארץ בתרגום לעברית ספרו הראשון של הפסיכואנליטיקאי אריך פרום "מנוס מחופש", בתרגומו של אדן גרץ.

אדן גרץ לא שב מעולם להתגורר בישראל וככל הידוע נפטר בחו"ל בשנת 2002.

גורלה של הספינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1958 הפליגה הספינה בפיקודו של רב חובל אייק אהרונוביץ', מי שהיה בעברו מפקד ספינת המעפילים יציאת אירופה תש"ז מטורקיה לארצות הברית ועליה מטען יקר של מינרלים. במרחק רב מיעדה עצרה הספינה כשאזל בה הדלק. הוצע לקברניט לגרור את הספינה עד הנמל, אך הוא דחה את ההצעה משום שדמי גרירת הספינה, עם מטען יקר במחסניה, היו עולים על ערך הספינה. במקום זאת אסף הקברניט את כל מכסי העץ של מחסני הספינה והסיק בהם את הדודים, והספינה הגיעה בכוחות עצמה לנמל.

הספינה המשיכה להפליג במסגרת חברת "צים" אך לא לזמן רב, בהמשך שנת 1958 הפסיקה את הפלגותיה והוחכרה כממגורה צפה של חיטה. "אברהם גרץ" נמכרה לגריטה בשנת 1960.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]