גוליארדים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: ייתכן שהערך סובל מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

הגוליארדים היו חבורות של משוררים נודדים ששוטטו ברחבי אירופה בין המאה העשירית למאה השלוש-עשרה. בין חבריהם נמנו בעיקר תלמידים משכילים ואנשי דת לשעבר, אשר עזבו את עולם הלימוד וביקשו לחיות חיי נוודים. הם יצרו את השירה הגוליארדית שהפכה לסימן ההיכר שלהם: שירה חילונית, ביקורתית ומחאתית, שנושאיה נעו מחגיגות של אהבה וטבע, לסאטירה ופרודיה על הממסד הכנסייתי הדתי.[1]

אורח חיים ומאפיינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם תחילת האלף השני לספירה הלך וגדל מספר האוניברסיטאות באירופה, ואלו משכו אליהן קהל גדול של צעירים. מוסדות הלימוד היו פזורים ברחבי היבשת – ובעיקר באנגליה, צרפת, גרמניה ואיטליה[2] - ותלמידים רבים עברו ממקום למקום בשביל לחפש אחר ידע. כבר מן המאה החמישית לספירה היו כמרים ונזירים שנמלטו מחיי הנזירות כתוצאה מן השעמום או הקושי הכרוכים בהם, והיוו מטרד לכנסייה בשל בחירתם בעולם הלימוד החופשי על פני עולם הדת. אבל חלקם היו בטלנים, חלקם היו עניים מכדי ללמוד, אחרים לא מצאו עבודה ורבים מהם בסך הכל ביקשו ליהנות מן ההטבות והזכויות שהעולם המלומד ידע להציע – כל אלו הובילו רבים לפתח אורח חיים של נוודים, ללא שורשים קבועים.[3]

הגוליארדים נמנו עם אותם נוודים. הם היו גברים, צעירים בעיקר, ביניהם פרחי כמורה שהוסרה מהם הגלימה והם נזרקו מן הכנסייה,[4] כמרים עבריינים שלא רצו להשתלב בסדרים החברתיים של ימי הביניים[5] ומלומדים שביקשו לחיות חיי נהנתנות: לשתות, להמר ולנדוד ללא כסף ומחויבות. רובם נהנו עדיין מחסינות דתית ששחררה אותם מן החובה לשלם מסים ולהתגייס לצבא. הם חיו למעשה חיים חילוניים תחת ההטבות של עולם הדת.[6] מצד אחד הם התכחשו לחובות והאחריות המצופות מהם כחברים בקהילה הנוצרית של ימי הביניים, ומצד שני הם לא היססו ליהנות מהתנאים שהיא אפשרה – כאשר הדבר היה להם נוח.[5]

הגוליארדים לא התאגדו לארגון רשמי או לאחווה מלוכדת. ההתארגנות הייתה למעשה ספונטנית, בקבוצות קטנות, כאשר כל אחת מהן פעלה ממניעים שונים וכתבה יצירות שונות.[7] עם זאת הייתה לגוליארדים "גאוות יחידה", והם דיברו על עצמם כעל משפחה אחת – "השבט של גוליית",[6] או "בניו של גוליית".[5]

אטימולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תאוריות שונות מבקשות להבין את משמעות השם "גוליארדים" ולהכריע האם הוא נבחר על ידי אותם משוררים או הוענק להם על ידי סביבתם.

תאוריה אחת היא זו של יעקב גרים, אשר גזר את השם "גוליארד" מן המילה gualiar, שבאוקסיטן פירושה לרמות (gualiador – רמאי). תאוריה אחרת היא זו של תומאס רייט, שגזר את השם מן המילה הלטינית gula, אשר פירושה רעבתנות, זלילה, הפרזה – כיאה לאופן שבו ראתה החברה את אותם משוררים נודדים.[8]

תאוריה נוספת היא זו הגורסת כי היה לגוליארדים מנהיג אגדי שזכה לכינוי "הבישוף גוליאס" והוא הנהיג את הזמרים הנודדים אחריו.[7]

תאוריה מבוססת ומקובלת יותר היא זו שמוצאת קשר בין הגוליארדים לבין גוליית, הענק הפלשתי שהוכרע על ידי דוד בסיפור התנ"כי המפורסם בספר שמואל א'. על-פי תאוריה זו, הסיפור התנ"כי היה מוכר מאוד לקהל הנוצרי של ימי הביניים מפיוטי ליל יום ראשון הרביעי שלאחר חג השבועות. בחלקים מפיוטים אלו הוצג גוליית לא רק כענק בעל עוצמה וכוח, אלא כסמל הרוע והרשע של הדור. תיאורו כמנהיג צבא רשעים הולם את האופן שבו ראתה הכנסייה את אותם מלומדים מרדנים. בספר שמואל ב', פרק 21 פס' 16-22, מתואר עוד קרב בין דוד לבין ארבעה ענקים, הנתפשים כולם (על פי אותם פיוטים) כבני משפחתו של גוליית. הכנסייה תעבה את הגוליארדים העבריינים ופחדה מהם – ועל כן העניקה להם את הכינוי "משפחת גוליית", על-שם אותם ענקים מרתיעים מן התנ"ך.[9] ייתכן גם שהגוליארדים עצמם בחרו בגוליית כמקור לשמם, בתפישתם אותו כסמל לעמדתם האופוזיציונית (כמו עמדתו בקרב עם דוד).[2]

במאה ה-14 השם "גוליארדים" פסק מלהגדיר את המלומדים הנודדים והפך לשם גנאי (אדם שכונה "גוליארדי" תואר למעשה כפטפטן או כליצן).[3] מאוחר יותר השתרשה המילה "גוליארד" בשפות האנגלית והצרפתית במובן של זמר-נודד או של להטוטן.[10]

השירה הגוליארדית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברשותנו שני מקורות מרכזיים שמהם ניתן ללמוד אודות השירה הגוליארדית: הראשון הוא אוסף של כתבי יד מן המאה ה-13, שנמצא במנזר Benediktbeuern בעיירה בויירן שבבוואריה וזכה לשם "כרמינה בוראנה". המקור השני הוא אוסף כתבי יד אנגליים שנכתבו עד אמצע המאה ה-13 ומהווים חלק מאוסף הרליין Harleian Collection.[11]

מן הממצאים הקיימים קל יותר לאפיין את שירתם מאשר את אותם אנשים שנקראו גוליארדים. שירה זו נחלקת לשני חלקים עיקריים: הראשון הוא שירים המתארים את חיי הנוודות - הנאות מן הטבע ומאהבה, שירים על נשים, יין ומסבאות, הימורים ושאר תענוגות ארציים; החלק השני הוא שירה ביקורתית - סאטירות ופרודיות אודות הנורמות החברתיות ושחיתות השלטונות, והבעת ייאוש מן החיים.[12]

השפה הלטינית באותה תקופה לא הייתה שפת האם של אף עם, אבל אנשים משכילים דיברו והבינו אותה. טקסטים לטיניים נכתבו והולחנו לא רק בהקשרים דתיים, אלא גם לצרכים נוספים כמו קינות ושירי עם. הגוליארדים כתבו את מרבית הטקסטים שלהם בלטינית.[1] השירה הגוליארדית הייתה פופולרית וחלקים רבים ממנה נכתבו בשפה שלא נחשבה כמלומדת ו"גבוהה". עם זאת היא חוברה על ידי אנשים משכילים ותרבותיים שהיו בקיאים ברזי השפה[13] וכתביהם מעידים על לימוד נרחב ופנייה לקהל משכיל דווקא. בין המשוררים ניתן למצוא מורים מכובדים ואנשי חצר מוכרים. זהותם זו עשויה אולי להצביע על תיאורי ההפקרות שבשירים כעל העמדות פנים ושאיפות, יותר מאשר על מציאות חייהם היום-יומית.[1] שירי המשוררים הנודדים הפכו פופולריים במאות ה-12 וה-13. הם התפרסמו, הועתקו והיו מושא לחיקוי, בעיקר באנגליה, איטליה וצרפת.[14]

הטקסטים הלטיניים של הגוליארדים היו חידוש ביחס לספרות הלטינית הקלאסית. חידוש זה בא לידי ביטוי הן בנושאי השירה והן באופן כתיבתה. המיומנות הרטורית המלומדת שהטקסטים הקלאסיים היו גדושים בה הוחלפה בתיאורים ספונטניים ומלאי רגש (יופיו של הטבע, למשל, הוא מוטיב בולט וחוזר). יחד עם זאת, בשירים גוליארדיים רבים יש חיקוי – מודע או לא מודע – של שפת הכנסייה. חלק מהטקסטים ספוגים במוטיבים מן העולם הדתי, הלקוחים מפיוטים ומתפילות, על אף היותם חילוניים במובהק.[15] אלו היו השירים הנועזים והידועים ביותר לשמצה: טקסטים פרודיים שהשתמשו במונחים קדושים בהקשרים שחיללו אותם.[2] בנוסף לשימוש במוטיבים כנסייתיים, הגוליארדים השתמשו גם במוטיבים יווניים ורומיים קלאסיים: ונוס אלת האהבה, בכחוס אל הפריון והיין והנימפות הן דמויות שכיחות הנמצאות ברקע שיריהם.[15]

השירה הגוליארדית נועדה ברובה המכריע להלחנה ולזמרה, דבר שניכר במבנה הפואטי שלה ובחריזתה. בנוסף נמצאו גם טקסטים המלווים בנוימות (סימנים עתיקים שקדמו לתווים), שפוענחו על ידי חוקרים על-פי מודלים של מוזיקה דתית מן התקופה.[2]

תגובות הכנסייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כומר צרפתי מפרוידמונט כתב במאה ה-12: "המלומדים רוצים לשוטט בעולם ולבקר בכל הערים, עד שידע רב יהפוך אותם משוגעים; בפריז הם מחפשים לימודים הומניסטיים, באורליאן סופרים, בטולדו שדים – ובשום מקום נימוסים הולמים."[5]

קשה לקבוע בוודאות כמה מבין הגוליארדים היו אמנם מורדים חברתיים, וכמה מביניהם השתמשו בשם "גוליארד" כמסווה שמאחוריו יצרו וכתבו – אך כולם נתפשו בעיניי סביבתם כמתפרעים, עבריינים, שיכורים ומהמרים, ולא כמשוררים ומלומדים. ב-1227 אסרה הכנסייה על הגוליארדים לשיר בטקסים דתיים; ב-1289 נאסר על כמרים להצטרף לשורות הגוליארדים; ב-1300 הוכרז (בקלן שבגרמניה) כי הגוליארדים אינם רשאים להטיף. לבסוף נשללו מהם כל אותן זכויות כמורה שחלו עליהם בעבר.[10]

במקביל להוצאת צווים מטעם הכנסייה לדיכוי פעילות הגוליארדים, הופעלו במהלך המאה ה-13 מאמצים פיזיים לתפיסת המשוררים הנודדים. כאשר נפלו אלו בידי הסמכויות – נאלצו לגלח את ראשם, דבר שסימן אותם כפושעים משוללי זכויות. לאחר שגולחו, הם סווגו בהיררכיה החברתית לצד להטוטנים, מוקיונים וקבצנים.[3] שלילת הזכויות הובילה להתנוונות של תנועת הגוליארדים, עד שהפך שמם לביטוי גנאי בלבד.[6]

דמויות ויצירות בולטות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבין המשוררים הגוליארדיים בולטים השמות Hugo primas of Orleans, המוכר גם בשם "The Primate" – מלומד מן המאה ה-12 שנודע בכישורי החריזה שלו ונחשב לאומן מילים; Archpoet– שנחשב בעיניי רבים למשורר הגוליארדי הגדול ביותר וכתב את היצירה המפורסמת "Confessio"- שיר הלל לנהנתנות ולהנאות הבשר; Walter of Chatillon – משורר צרפתי מן המאה ה-12 שידוע במחאתו על שחיתות הכמורה ותאוות הבצע של השליטים החילוניים.[15] שמות מוכרים נוספים הם Peter of Blois,Fulbert of Chartres, Marbod of Renners, Arnulf of Lisie.[16]

האוסף הגדול והמפורסם ביותר של כתבי הגוליארדים הוא ה"כרמינה בוראנה", שנמצא במנזר בֶּנֶדיקְטְבּוֹיֶרְן במאה ה-19.[17] האוסף, שבתרגום מילולי לעברית פירושו "שירי בויירן" על שם העיירה שבה נמצא, כולל יותר מ-200 שירים השופכים אור על תרבות השירה החילונית הלטינית מימי הביניים. בשנות ה-30 של המאה ה-20 התוודע המלחין קרל אורף אל שירת הגוליארדים והלחין את הטקסטים ליצירה "כרמינה בוראנה", המיועדת לתזמורת גדולה, למקהלה גדולה ולמקהלת ילדים וסולנים.[2]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 J. Peter Burkholder, Donald Jay Grout and Claude V. Palica, A History of Western Music, Eight Edition, New York: W.W Norton & Company, 2010 [1960], עמ' 72
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 נעם בן זאב, 'כרמינה בוראנה': היצירה הנאצית האידיאלית, הארץ, גלריה, ‏7.5.2014. אוחזר ב-22.11.2015
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 George Rosen, "The Revolt of Youth: Some Historical Comparisons", Yale Journal of Biology and Medicine 42, October 1969, עמ' 86-87
  4. ^ זיוה שמיר, המשורר, הגבירה והשפחה: ביאליק בין עברית ליידיש, הוצאת "ספרא" והקיבוץ המאוחד, 2013, עמ' 293
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 5.3 John Addington Symonds, Wine, Women and Song, London, Chatto and Windus, 1884, עמ' 9
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 John K. Colby, "Jocund Order of Vagrant Poets", The Sewanee Review 58, 4, Oct.-Dec., 1950, עמ' 732
  7. ^ 7.0 7.1 Philip Schuyler Allen, "Mediaeval Latin Lyrics, Part 1", Modern Philology 5, 3, Jan., 1908, עמ' 448
  8. ^ John Matthews Manly, "Familia Goliae", Modern Philology 5, 2, Oct., 1907, עמ' 201
  9. ^ John Matthews Manly, "Familia Goliae", Modern Philology 5, 2, Oct., 1907, עמ' 204
  10. ^ 10.0 10.1 The entry "Goliard: Medieval poet", Encyclopedia Britannica Online Academic Edition, ‏25.11.2015
  11. ^ John Addington Symonds, Wine, Women and Song, London: Chatto and Windus, 1884, עמ' 3-4
  12. ^ John Addington Symonds, Wine, Women and Song, London: Chatto and Windus, 1884, עמ' 15
  13. ^ John Addington Symonds, Wine, Women and Song, London: Chatto and Windus, 1884, עמ' 9
  14. ^ Philip Schuyler Allen, "Mediaeval Latin Lyrics, Part 1", Modern Philology 5, 3, Jan., 1908, עמ' 446
  15. ^ 15.0 15.1 15.2 John K. Colby, "Jocund Order of Vagrant Poets", The Sewanee Review 58, 4, Oct.-Dec., 1950, עמ' 733-734
  16. ^ Philip Schuyler Allen, "Mediaeval Latin Lyrics, Part 1", Modern Philology 5, 3, Jan., 1908, עמ' 445
  17. ^ John K. Colby, "Jocund Order of Vagrant Poets", The Sewanee Review 58, 4, Oct.-Dec., 1950), עמ' 735