גטו ביאליסטוק

גטו ביאליסטוק
Ghetto Białystok

מידע כללי
מדינה	גרמניה הנאצית, פולין
מחוז	ביאליסטוק
תאריכים
תאריך הקמה	1941
נתונים
קואורדינטות	53°08′00″N 23°09′00″E
(למפת פולין מוגדלת)   ורשה לודז' ורוצלב גדנסק קרקוב פוזנן ביאליסטוק שצ'צ'ין לובלין קטוביץ קיילצה בידגושץ' אולשטין ז'שוב צ'כיה סלובקיה ליטא בלארוס אוקראינה רוסיה - מחוז קלינינגרד ג ר מ נ י ה הים הבלטי גטו ביאליסטוק (למפת פולין רגילה)   ורשה לודז' ורוצלב גדנסק קרקוב פוזנן ביאליסטוק שצ'צ'ין לובלין קטוביץ קיילצה בידגושץ' אולשטין ז'שוב צ'כיה סלובקיה ליטא בלארוס אוקראינה רוסיה - מחוז קלינינגרד ג ר מ נ י ה הים הבלטי גטו ביאליסטוק

יהודים מנקים את רחובות ביאליסטוק בפקודת הנאצים, יוני 1941

חיסולו של גטו ביאליסטוק, 15-20 באוגוסט 1943. גברים יהודים עם הידיים מאחורי הראש, מוקפים ביחידה צבאית גרמנית

גטו ביאליסטוק (בגרמנית: Ghetto Białystok) היה גטו שפעל בעיר ביאליסטוק שבצפון-מזרח פולין בתקופת הכיבוש הגרמני במלחמת העולם השנייה. הגטו הוקם באוגוסט 1941 וחוסל בנובמבר 1943. מרד שפרץ בגטו דוכא. מרבית תושביו (כ-60,000) נהרגו או שהועברו בקרונות בקר למחנה הריכוז וההשמדה מיידנק ולמחנה ההשמדה טרבלינקה.

רקע

על פי הסכם ריבנטרופ–מולוטוב, שנחתם בין גרמניה וברית המועצות בשנת 1939, הייתה מיועדת העיר ביאליסטוק להיכלל בשטח הכיבוש הסובייטי. כוחות סובייטים נכנסו לעיר בספטמבר 1939, והחזיקו בה עד לכיבושה על ידי הכוחות הגרמנים ביוני 1941, במסגרת מבצע ברברוסה. בימיו הראשונים של הכיבוש הגרמני, נאספו בביאליסטוק פלוגות איינזצגרופן ומשטרה בפיקודו של ארתור נבה וטבחו באלפי יהודים באזור ביאליסטוק, לפני ואחרי הקמת הגטו. ב-28 ביוני עלה באש בית הכנסת הגדול של העיר עם 800 עד 1,000 יהודים שהיו כלואים בו, והוא נשרף כולו. ב"יום שישי האדום" נרצחו עד 5,000 קורבנות יהודים.

הגטו

בחודש אוגוסט 1941, הורו הגרמנים על הקמת גטו בביאליסטוק. כ-50,000 יהודים תושבי העיר והאזור הסמוך לה, שוכנו באזור קטן של העיר. הגטו נחלק לשניים על ידי נהר ביאלה (אחד מהיובלים של נהר נרב). מרבית האסירים הועבדו בעבודות כפייה, לרוב במפעלי הטקסטיל והחימוש ששכנו בתוך גבולות הגטו ולעיתים גם בעבודות כפייה מחוץ לגטו. היודנראט הקים בגטו בית תמחוי, מרפאה ושירותים אחרים. מנות מזון נאכפו בקפדנות.

בפברואר 1943, קבוצה ראשונה של כ-10,000 יהודי ביאליסטוק גורשו אל מותם בקרונות בקר לטרבלינקה. עוד 2,000 קורבנות נורו במקום כשסירבו או לא יכלו לעלות לקרונות, בעיקר עקב כך שהיו חולים וחלשים מדי לנסיעה. באותו חודש, כ-7,600 אסירים הוכנסו למחנה מעבר מרכזי חדש בעיר למטרת סלקציה. הכשירים נשלחו למחנה מיידנק, שם מוינו האסירים בשנית: אלו שנמצאו כשירים לעבודה, נשלחו למחנות בליז'ין (Bliżyn), פוניאטובה ואושוויץ; אלו שהוערכו כחלשים מדי, הושמדו במיידנק. למעלה מאלף ילדים יהודים נשלחו תחילה לגטו טרזיינשטט בבוהמיה, ולאחר מכן לאושוויץ, שם נרצחו. באפריל 1943 ארגן בונים פרבשטיין את סדר הפסח הציבורי האחרון שנערך בבית הכנסת ציטרון, בית הכנסת היחידי ששכן בשטח הגטו.

בתחילת אוגוסט 1943 בברלין התקבלה החלטה לחסל לחלוטין את גטו ביאליסטוק. ב-15 באוגוסט 1943 בשעה 18.00 נקרא ברש למפקדת הגסטפו ששכנה מחוץ לגטו, בארמון ברניצקי, שם התבשר על פינוי מיידי של תושבי הגטו ללובלין. ב-16 באוגוסט 1943 לפנות בוקר, פשטו על הגטו גדודי האס אס הגרמני עם כוחות של מתנדבי טרווניקי אוקראינים, אסטונים, לטבים ובלארוסים, כחלק מאקציה נוספת שמטרתה חיסולו הסופי של הגטו. ב-21 באוגוסט יצא מהגטו טרנספורט ילדי ביאליסטוק.

מרד גטו ביאליסטוק

ערך מורחב – מרד גטו ביאליסטוק

כשכל התקוות להישרדות נמוגו במהלך השילוחים שהתרחשו באוגוסט 1943, תכננו חברי המחתרת בגטו מרד כנגד הגרמנים.

מרד גטו ביאליסטוק היה מרד מאורגן בנאצים – השני בגודלו לאחר מרד גטו ורשה. את הלוחמים חימש ועזר לארגן "הארגון הצבאי האנטי פשיסטי", ארגון מחתרתי שהוקם בגטו בשנת 1942 בידי קצינים לשעבר של כוחות הלאום הפולנים. הכוח הלוחם מנה קבוצה של כ-300 עד 500 אסירים, שבראשם עמדו מרדכי טננבוים, ממייסדי אי"ל, ועמיתו דניאל מושקוביץ. כמו במרד גטו ורשה שקדם לו, היה המרד בגטו ביאליסטוק חסר סיכויים להצלחה צבאית. עם זאת, הוא נתפס כדרך למות בלחימה ולא במחנות הגרמניים.

המרד החל עם ההכרזה הגרמנית על גירושים המוניים מהגטו בליל 16 באוגוסט 1943. המטרה העיקרית הייתה לשבור את המצור הגרמני ולאפשר למספר המרבי של אסירים להימלט לתוך יער קנישין השכן. קבוצת המורדים, חמושים במקלע אחד, 25 רובים, 100 אקדחים וכמה עשרות בקבוקי תבערה מלאים בחומצה, תקפה את הכוח הגרמני המכריע תוך סיכון חייהם. על פי התוכנית, המורדים אמורים היו למשוך אחריהם את המוני האסירים ולפרוץ אל מחוץ לגטו, אך הגרמנים הצליחו לנתק את המוני האסירים מן הלוחמים, לחסום את דרך הנסיגה ולירות אש מקלעים מרוכזת על הלוחמים.

הקרבות נמשכו עוד כארבעה ימים בכיסים מבודדים של מתנגדים, אבל ההגנה נשברה כמעט מיד והמרד נכשל למעשה. הנאצים הציתו את כל האזור. מפקדי המאבק התאבדו בבונקרים שלהם לאחר שאזלה התחמושת. כ-150 לוחמים הצליחו לברוח ליערות המקיפים את ביאליסטוק, והם הצטרפו ליחידות הפרטיזנים של הארמייה קריובה וארגונים אחרים ושרדו את המלחמה (בהם הייתה חייקה גרוסמן).

במהלך חיסול הגטו באוגוסט 1943 והמרד שנמשך בין ה-16 ל-20 באוגוסט, נשרפו חלק ניכר מבני הגטו, ובמיוחד אלה שהיו בחלקו המזרחי. הדבר נבע בין היתר מהצתות של לוחמי התנגדות – שריפות בגנים שימשו כאות ללחימה, בעוד שריפות במפעלים נועדו להקל על הבריחה מהעיר. בתורם, הגרמנים הציתו מבני מגורים מעץ (ברחובות צ'יפלה, פבריצ'נה, נובוגרודצקה, חמיילנה וגורנה) כדי לאלץ אנשים לעזוב את מקומות המסתור שלהם. אספקת המים והחשמל נותקה גם כן. מגרשים ריקים גודרו כדי למנוע מגע בין המסתתרים. המצור על הגטו, שמטרתו ללכוד לוחמים שהסתתרו במקלטים, נמשך עד 15 בספטמבר, אך כמה מאות אנשים נותרו בתוך הגטו, והחיפושים נמשכו.

הוקמה חברה פרטית כדי לפנות את חפציהם של תושבי הגטו. לדברי רפאל רייזנר שהיה עד לאירועים, הדבר בוצע על ידי קבוצת עובדי כפייה מבלארוס, אוקראינה ורוסיה, בראשות מנהל עבודה פולני. מבצע פינוי הבתים החל בחלק המזרחי של הגטו – רחובות צ'יפלה ופבריצ'נה, ועבר מערבה. רייזנר נזכר: "ביזת הרכוש היהודי בוצעה בצורה גרמנית טיפוסית – מתוכננת ומדויקת. בשבוע הראשון נלקחו פריטים קלים. בשבוע השני הועמסו רהיטים על משאיות והוכנסו למחסנים. הפריטים היקרים יותר נשלחו לגרמניה, בעוד שאלו באיכות נמוכה יותר נמכרו לפולנים. תוך חודש, עד 16 באוקטובר 1943, כל הרכוש היהודי הוצא מהחלק הצפון-מזרחי של הגטו; אפילו בגדים ישנים ששכבו בעליות גג במשך שנים נלקחו".

לאחר דיכוי המרד

העיר שוחררה מן הכיבוש הגרמני על ידי הצבא האדום בחודש אוגוסט 1944. ההערכה היא כי מתוך כמעט 60,000 יהודים שחיו בביאליסטוק לפני מלחמת העולם השנייה, רק מאות בודדים שרדו את השואה.

מבנה פיזי

הגטו שכן בחלקו הצפון-מערבי של מרכז העיר ההיסטורי. גבולות הגטו היו רחוב ליפובה מדרום, רחוב פולסקה מצפון ושינקייביצ'ה ממזרח. הבונקר המרכזי היה ברחוב חמיילנה (ul. Chmielna) 7, כיום הרחוב נקרא Chiepla בעוד שהשם חמיילנה הועבר לרחוב אחר. בית החולים שכן ברחוב פבריצ'נה 27 (Fabryczna). ברחוב צ'נסטוחובה 7 שכן בית היתומים.

שטח גטו ביאליסטוק, שהוגדר בשנת 1941 ולאחר מכן תוקן מעט, תאם פחות או יותר את המחוז שנודע לפני ואחרי המלחמה בשם Śródmieście Północne (מרכז העיר הצפוני). בנייניו בשנת 1939 כללו למעלה מ-1,100 בתי מגורים (40% מהם עשויים מלבנים), מספר שווה של מבני משק נלווים, 457 מבני מפעל (המייצגים למעלה ממחצית מבני הגטו בעיר) ו-41 מבני ציבור. ניתן לחלק את כל שטח הגטו לשלושה חלקים. החלק המערבי, התחום ברחובות ליפובה וסיינקביץ', נהר ביאלה ורחוב פולסקה, היה בעל אופי מרכזי, שהורכב בעיקר מבתי מגורים מלבנים. הוא שיכן גם חנויות רבות, בתי מלאכה, נקודות שירות ומטה החברה. החלק המזרחי, מנהר ביאלה ועד רחוב פולסקה (שנתיבו אז שונה מזה שהוא כיום), נשלט על ידי מבני מגורים קטנים – מלבנים ועץ, עם גינות ומבנים חיצוניים. בקרבת מקום היו בתי מלאכה רבים, מתקני ייצור קטנים יותר ומוסדות שירות. בין רבעים אלה, טריז שהקיף את שתי גדות הנהר, היה אזור תעשייה ובו מפעלים, בעיקר טקסטיל, שרובם הוקמו כאן במאה ה-19 בשל הגישה למים. המפעלים הגדולים ביותר, עם קומפלקסים שלמים של מבנים, כללו את מפעלי האחים מרקוס לייצור בדים, שמיכות ושמיכות ברחוב יורוביצקה 29; מפעלי חנה מריין וולף זילברבלט ברחוב ביאלוסטוצ'נסקה 9 (כיום רחוב ולוקייניצ'ה); מפעלי אוסוולד טרילינג ובנו ברחוב ליפובה 24 (כיום כתובת הנכס היא רחוב נובי שוויאט 1); מפעל ישראל קנישינסקי ברחוב נובי שוויאט 20; ומפעל מ.ל. פרייסמן ברחוב יורוביצקה 19.

ארגון ושליטה

ביום ראשון 29 ביוני 1941, יומיים לאחר שנכנסו הנאצים לביאליסטוק, המפקד הנאצי זימן את רב העיר גדליה רוזנמן וראש הקהילה המהנדס אפרים באראש והורה להם להקים יודנראט. היודנראט שהוקם כלל 24 חברים, מתוכם שתי נשים וכלל את: הרב גדליה רוזנמן, אפרים באראש, דוויד סובוטניק, יעקוב גולדברג, מר לימן שהיוו את הוועד המבצע, וגם מנדל קפלן, ד"ר מ. כצנלסון, ה. גליקסון, פסח קפלן, מרדכי חמיילניק, שמואל פוניאנסקי, הרב ברוך אלי הלפרין, הרב פנחס אייזנשטט, יעקב ליפשיץ, אבא פורמן, משה שוויף ויצחק מרקוס, אברהם טיקטין, צבי ויידר, פסח חמלניצקי ושמואל פולונסקי. מקום מושבו של היודנראט היה ברחוב קופייצקה 30 (כיום מלמדה). ליודנראט היה כפוף כוח משטרה משלו שכלל יותר ממאתיים שוטרים יהודים בפיקודו של איזק מרקוס, לשעבר מפקד יחידת לוחמי האש. מאוחר יותר מונה מייז'ה ברמן לעוזרו. המשטרה קיבלה מגנים מיוחדים לכובעים וללהקות הזרוע שלהם כדי לזהות אותם. הגטו חולק לארבעה מחוזות משטרה בפיקוד אחיד. בגטו פעלו שני בתי ספר יסודיים עד 1942, אז הורו הגרמנים על סגירתם.

ליודנראט היו מספר מחלקות שעסקו בניהול השוטף של חיי היום-יום בגטו:

• מחלקת צדקה
• מחלקת בריאות ותברואה
• דיור
• כלכלה
• תרבות
• מרשם אוכלוסין
• תעשייה

לאחר המלחמה

עקב הלחימה הכבדה שהתרחשה גטו ומסביב לו, לא נותרו כמעט שרידים. בנוסף, אף חלק מהתוואי של הרחובות שהיו בגטו השתנה גם הוא. כך למשל, רחוב צ'פלה (Ciepla) מתחבר אל רחוב אוגרודובה (Ogrodowa) אך בעבר בצומת הזה עמדו בתים. הרחוב עבר שינויים מהותיים. רחוב חמיילנה (Chmielna) רץ במקביל לרחב צ'ייפלה עד רחוב נובוגרודזקה (Nowogrodzka). לאחר המלחמה נבנו בתי שיכון נבנו במקום זה ורק חלק קטן של רחוב חמיילנה המקורי נשאר, עד רחוב פולסקה (Poleska). רחובות סמולנה (Smolna) וגורנה (Gorna), שם התרחשו הקרבות המרים ביותר של מרד ביאליסטוק, נעלמו לגמרי עם בנייתם של בנייני דירות.

עם סיום המלחמה שאפו השלטונות הקומוניסטים להשמיש מחדש את המפעלים שהיו בשטח הגטו ושמצבם איפשר זאת. מפעל הכימיקלים לשעבר של יצחק ראיסקי ברחוב ביאלוסטוצ'נסקה 6, שכעת הולאם, חידש את הייצור במהירות. המפעל הגדול ביותר בחלק זה של העיר, המפעל של האחים מרקוס, ששכן באתר האירועים האלימים במהלך חיסול הגטו, נשרף והיה בלתי ניתן לשיקום. מפעל חנה מריין וולף זילברבלט, שהיה ממוקם בצד השני של נהר ביאלה, שרד, ומכיוון שהגרמנים לא הצליחו להסיר את המכונות המפורקות בזמן, זה היה מפעל הטקסטיל הראשון בביאליסטוק שחזר לפעול בספטמבר 1944 כמפעל מספר 23 של מפעל תעשיית הצמר הממלכתי מספר 34. מאוחר יותר, כמפעל מספר 12, נפתחו מחדש מפעל אברם בז'ראחוביץ' לשעבר ברחוב צ'יסטה ומפעל פז'דזלניה, כמו גם מפעל הפדים והסרטים לשעבר הלפרן ולושצ'אק ברחוב פבריצ'נה. השלטונות השתלטו על שבעה מפעלי טקסטיל בגטו לשעבר, אך שלושה נשרפו כליל, בעוד שבניין מפעל מובשה קפלן לשעבר ברחוב פולנה 19 הושב ב-1944 לידי בעליו מלפני המלחמה, אייזיק שאלמוק, שבתורו השכיר ולאחר מכן מכרו לקואופרטיב PSS "ספולם" לאחסון תרומות של אונרר"א.

לקריאה נוספת

• נחמן בלומנטל, דרכו של יודנראט – תעודות מגטו ביאליסטוק, הוצאת יד ושם, 1962

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא גטו ביאליסטוק בוויקישיתוף

• ביאליסטוק (Białystok), באנציקלופדיה של הגטאות, באתר יד ושם
• שרה בנדר, ביאליסטוק, אנציקלופדיה של המחנות והגטאות (כרך II, חלק A, עמ' 866–871), מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה והוצאת אוניברסיטת אינדיאנה, בלומינגטון ואינדיאנפוליס (באנגלית)
• ביאליסטוק באתר מוזיאון השואה האמריקני (באנגלית)
• הערך אודות אפרים ברש (באנגלית) מתוך אנציקלופדיה YIVO ליהדות מזרח אירופה
• יאיר שלג, איך אפשר לומר שבביאליסטוק לא היה מרד?, באתר הארץ, 7 באוגוסט 2003
• אוסף תצלומים של פושעים נאצים בגטו ביאליסטוק, באתר מורשת בגבעת חביבה
• The Byalistoker Memorial Book- Der Bialystoker Yizkor Buch, the

Bialystoker Center, New York 1982