גט מקושר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אין תמונה חופשית

במשפט העברי גט מקושר הוא סוג של שטר, שנתקן על ידי חז"ל כדי לשמש כגט לכוהנים שרוצים לגרש את נשותיהם, אך כשר לשמש כשטר בכל סוגי השטרות.

מקור התקנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקנה זו תוקנה בעקבות מקום מסוים, בו התגוררו כוהנים רבים. ובטבעם היו קפדנים יותר מהמידה, ופעמים רבות, הם גירשו את נשותיהם בעקבות אירועים פעוטים שאינם מצדיקים גירושין. כשהתקררה דעתם וביקשו לחזור בהם, התברר כי אינם יכולים לעשות זאת, על פי ההלכה האוסרת לכוהן להתחתן עם גרושה, אפילו עם גרושתו[1].

כדי למנוע מצב שלילי זה בו אדם מגרש את אשתו בעקבות כעס רגעי ולא יכול להחזירה, תיקנו חז"ל שטר מיוחד, שזמן כתיבתו אורך זמן רב. סדר כתיבת השטר הוא כך: כותבים שורה, ומשאירים שורה ריקה, מקפלים את השורה הכתובה על השורה הריקה, ותופרים. כותבים עוד שורה, ומשאירים עוד שורה ריקה, מקפלים את השורה הכתובה על השורה הריקה, ותופרים שוב. כך כל שורה ושורה. עם זאת, רק ה"תורף" שהוא הזמן ופרטי השטר כתובים במקום הקשרים, אך ה"טופס" שהוא הנוסח האחיד של השטר כתוב בחלק השני שהל השטר שאינו מקשור ואינו חתום ותפור.

למרות שסיבת התקנה קיימת רק בגיטין, חז"ל החילו דין זה בכל השטרות למיניהם, כדי שלא לחלק בין השטרות לגט שהוא גם הוא סוג של שטר, ומחשש שאם נפסול שטר כזה יבואו לפסול גם גט מקושר[2], במהלך השנים הפסיקו להשתמש בשטרות מקושרים, וישנה מחלוקת הלכתית אם כיום התקנה קיימת[3].

חתימת העדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

היכן חותמים העדים? בניגוד לשטר רגיל, בו חותמים העדים באותו צד בו כתוב השטר, בשטר מקושר נחלקו חכמי הגמרא בדין זה: רב הונא אמר שחתימת העדים היא מבחוץ, בין קשר לקשר. כלומר: לאחר שקיפלו את הכתב על המקום הריק, נראה כעת צידו החיצוני של השטר מבפנים, שהרי חלקו הראשון של השטר מקופל, ושם חותמים העדים. כך בכל קשר וקשר. גט, שבאחד מקשריו לא חתמו העדים, נקרא "גט קַרַח", והוא פסול[4].

החלק המקושר הוא רק החלק שבו כתובים פרטי השטר הנקרא "תורף", אבל חלקו השני הנקרא "טופס" ובו הנוסח החדגוני - אינו מקושר.

הגמרא מעלה את החשש, שמכיוון שבשונה משטר רגיל, העדים לא חתומים בסוף השטר, קיים חשש שרמאי יוסיף פרטים נוספים לנוחיותו - בסוף השטר, שכן יש לו מקום לכתוב פרטים נוספים. בשל כך משיבה הגמרא, שבסיום נוסח השטר כתוב את המילים "שריר וקיים", המורים על כך שכאן מסתיים נוסח השטר, ומי שיוסיף מכאן והלאה מילים נוספות - אין הם מנוסח השטר עליו חתומים העדים. כדי שלא יוכל רמאי לכתוב על השטר הוספה ובסופו יכתוב שוב "שריר וקיים", תיקנו חז"ל ששטר שיש עליו פעמיים "שריר וקיים" נדע שהחלק השני שקר, כי על שטר אמיתי אין כותבים יותר מפעם אחת "שריר וקיים". כדי שלא ינסה למחוק את הראשון, תיקנו חז"ל ששטר בו יש חלק מחוק בסוף השטר, במקום שייתכן שהיה כתוב "שריר וקיים", פסול.

שיטת רב ירמיה בר אבא[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי שיטת רב ירמיה בר אבא חותמים העדים אחורי הכתב וכנגד הכתב מבחוץ. הגמרא חשבה שכוונתו היא שהעדים חותמים כנגד הכתב ממש, כלומר באותו מקום עצמו שכתוב נוסח השטר, מצידו השני, אך זה לא ייתכן, שכן אז יהיה ניתן לזייף, שיוסיף בנוסח השטר, ומצידו השני יוסיף עד נוסף (לפי פירוש רבינו חננאל), או שלא יוסיף עוד עד, אבל יאמר: הארכתי את נוסח השטר, כדי להוסיף עדים מצידו השני, למרות שלא עלה הדבר בידי (שיטת רשב"ם).

מסיבה זו עולה המסקנא שכוונת רב ירמיה בר אבא היא שהעדים חותמים דווקא מול החלל הריק, כך שלא יהיה ניתן להוסיף על השטר עוד, שאז יהיה הכתב מול העדים, וניכר יהיה כי השטר זוייף[5].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ק"ס, עמוד ב'.
  2. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ק"ס, עמוד ב'
  3. ^ נחלקו הראשונים אם שטר מקושר בזמן הזה כשר, לדעת הרמב"ן הוא כשר (דעתו הובאה בספר ארבעה טורים, חושן משפט, סימן מ"ד). ודעת הרב יוסף חביבא (נימוקי יוסף דף ע"ה עמוד א') שיש לפסול שטרות אלו כיום, את השיטות השונות הביא גם הרמ"א בהגהתו על השולחן ערוך, חושן משפט, סימן מ"ב, סעיף א'. והש"ך (ס"ק ג') הכריע כדעה הפוסלת.
  4. ^ תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף פ"א, עמוד ב'.
  5. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף קס"א, עמוד א'.