דוד וולף מרקס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
דוד וולף מרקס
David Woolf Marks
David Woolf Marks.jpg
לידה 22 בנובמבר 1811
לונדון
פטירה 2 במאי 1909 (בגיל 97)
מיידנהד
מדינה בריטניה
מקום קבורה בית העלמין בל פונד
ידוע בשל ראש בית-הכנסת "מערב לונדון"
שנות הפעילות 1841–1909
מקצוע רב עריכת הנתון בוויקינתונים
תפקיד שליח ציבור, עורך טקסים
תואר Reverend
צאצאים Harry Marks עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

דוד בן זאב [וולף] מרקס (אנגלית: David Woolf Marks; ו' בכסלו תקע"ב, 22 בנובמבר 1811י"א באייר תרס"ט, 2 במאי 1909) היה ראש עדת "בית-הכנסת מערב לונדון" בבריטניה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרקס נולד בלונדון לסוחר בנימין זאב (וולף) מרקס ואשתו מרי. אביו מת ביולי 1821, ואמו שלחה אותו ללמוד ב'ח"ק תלמוד תורה וחינוך ילדים' (Jews' Free School) בבל ליין שבאיסט אנד. הוא התגלה במהרה כתלמיד מוכשר, ובילה את רוב זמנו בהוראת הילדים האחרים בעברית בעודו שוקד על חומר מתקדם יותר בלילות. הוא השתכר מאמירת קדיש אחר יהודי ערירי בשם קייזר ומקריאת תורה ומדרשים באוזני אשתו העיוורת של הרב הראשי האשכנזי שלמה הירשל, וכך נעשה למקורבו. כשמת מנהל הח"ק, מילא מרקס את חובותיו בפועל, ועל כך שולם לו סכום גדול של מאה ליש"ט, שמימן את שהותו כמורה-מתלמד בפנימיה של הירשל בהמרסמית במשך חמש שנים. הוא עזב את ההוראה ובטרם מלאו לו עשרים מונה לבעל קורא ומזכיר בבית-הכנסת האשכנזי בווסטמינסטר, וב-1833 קיבל את אותו התפקיד בקהילת ליברפול. בעת כהונתו גילה לראשונה דעות בלתי-מקובלות: הוא סירב לקרוא את התורה ביום טוב שני של גלויות.[1]

בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-19 רחשה בקרב יהודי אנגליה תנועה אינטלקטואלית קטנה שהושפעה מהחברה האנגליקנית האדוקה שהקיפה אותה. הנוצרים ייחסו קדושה לתנ"ך לבדו, ובזו ליהודים על יחסם לתלמוד. יעקב יוסף פטוחובסקי הצביע על כך שלרעיונות דומים היו שורשים עמוקים ביהדות בריטניה, עוד מהימים שאנוסים רבים שלא הכירו את התורה שבעל פה אילצו את חכם דוד ניטו לצאת להגנתה יותר ממאה שנה קודם לכן. ב-1833 חיבר אייזק ד'יזראלי מנשר בעילום-שם בו תיאר בבוז את התושב"ע כ"המצאה של חכמים תלמודיים" ושיבח את הקראים, אותם "פרוטסטנטים יהודים שמרדו בעריצות הרבנים." ב-1842, כשכותב שתמך בהשקפה הרבנית ציין כי לא ניתן היה לשמור את השבת ללא פירושי חז"ל לאיסורים, התפרסם בתגובה עוד מנשר אלמוני (שחובר על ידי אברהם בניש) כי יש קבוצה יהודית שהצליחה בכך בכל פזוריה: הקראים. רעיונות דומים חלחלו בשכבות הגבוהות. למרות ההתייחסויות של כמה מפעיליה לקראות, וההשוואות התכופות שערכו מתנגדיהם בינם להללו, היה הידע הבלתי-אמצעי שלהם אודותיה מועט יחסית.[2]

מרקס הושפע מהשקפת עולם זו, וסירובו למלא את תפקידו ביום טוב שני, פרי הוראת חז"ל, נבע מכך. מעמדו בקרב הקהילה היה חזק, והפרנסים לא פיטרו אותו אלא דאגו למחליף באותם ימים. בליברפול פגש את הנער ג'ון סימון, יליד ג'מייקה אותו לימד עברית עם יתר ילדי הקהילה. כשבגר סימון הצטרף לקבוצה בלונדון שהונהגה בידי נציגים ממשפחת מוקאטה הספרדית וגולדסמיד האשכנזית, שהיו מחותנות זו עם זו. הם התמרמרו על הנהוג בבתי-הכנסת ותבעו שינוי בארחותיהם. העילות היו מעשיות בעיקרן: יצחק אריה גולדסמיד התלונן על אורך מי שברך, ובני מוקאטה דרשו לבטל תקנה מ-1664 שאסרה להקים מניינים בטווח של עשרה מילין מבית הכנסת בוויס-מרקס ואילצה אותם לצעוד מרחק גדול בשבתות. הם שאפו גם לסדר וליופי בתפילות ולנוסח משולב שיאפשר להם להתפלל ביחד. הרעיונות על קדימות התורה שבכתב רווחו בתודעה הציבורית היהודית, ולנגד עיניהם עמדה גם דוגמת בית-הכנסת הרפורמי בהמבורג, שמקימיו פרשו אף הם מהקהילה הישנה. ב-15 באפריל 1840, אחרי שנים של עימותים עם הממסד, התפלגה הקבוצה מבתי-הכנסת הרשומים והכריזה על כוונתה להקים מניין מאוחד. זה מוסד ל"בית-הכנסת מערב לונדון של היהודים הבריטים." ב-1841, בתיווכו של סימון, התפטר מרקס ממשרתו בליברפול והגיע לשמש כשליח הציבור ומנהל בית-הכנסת שלהם.[3] הוא לא השתמש בתואר רב, גם משום שהרב הראשי העתידי נתן מרקוס אדלר הפקיע אותו לשימושו הבלעדי; כמו הש"צים בבתי-הכנסת הרגילים, נקרא "כהן דת" (Minister) או "נכבד" (Reverened).[4]

פטוחובסקי ציין כי כמו רוב האוחזים בדעותיו באנגליה, ידע מרקס מעט על הקראים ואין עדויות לכך שהושפע מדרכם ישירות. הוא לא דחה כליל את התורה שבעל פה, אך סירב לראות בה קדושה: "חכמי התלמוד הסיקו את קביעותיהם מתוך יראת שמים ואמונה כנה... אך ספרים אלה הם יצירה אנושית, ועל אף שאנו מכבדים אותם כדרכי אבותינו... עבור בן ישראל ישנו אך חוק אחד שאין לשנותו – ספר התורה הקדוש שניתן מה' למשה להנחות את עמו ללא כל שיבוש וטעות עד קץ הימים." השקפתו הייתה קוטבית לזו שהנחתה את ראשוני היהדות הרפורמית שפעלו אז ביבשת: בעוד שהם העריצו את התנאים וראו בהם דוגמה לפיתוח מתמיד של הדת, מרקס שאף להחזיר את הגלגל אחור ליהדות קדם-תלמודית. במכתב לסימון מ-1840 קישר בין יחס הסביבה לדרכי היהודים: "לא נוכל ללחום בהאשמותיהם עד שהיהודי יתנער מכבלי הרבנים ויצעד קדימה במלוא תפארתה של תורת משה הנצחית."[2].

בשנים הבאות חיבר סידור תפילה לעדתו הקטנה, כמו גם הגדה של פסח. מרקס דחה רבות מההנהגות שמקורן רבני: הוא הקריא את עשרת הדיברות בכל שבת, ביטל את שתיית ארבע כוסות, שינה את נוסח ברכת נטילת לולב ל"אשר צונו על נטילת פרי עץ הדר וכפת תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל" (אף כי לא ניסה לשנות את הרכב ארבעת המינים), השמיט את הברכות על הדלקת נרות חנוכה ומקרא מגילה בפורים ותרגם את הקדיש לעברית. הרפורמה המשמעותית ביותר שביצע, שהעלתה מיד את חמת הרבנות הרשמית, הייתה ביטול יום טוב שני.[2] בקיץ 1841 פרסם הרב הירשל 'מודעת אזהרה' שהייתה למעשה חרם לכל דבר, אליה הצטרף גם ראב"ד הספרדים חכם דוד מילדולה. ועד שליחי הקהילות, בראשות משה מונטיפיורי, מנע הכרה חוקית בבית-הכנסת מערב לונדון במשך זמן רב. רק ב-1857 הצליח מרקס, בעזרת השפעתם של חברים בבית הלורדים, לאפשר בחוק להניח לו לערוך נישואין.

בנוסף לתפקידו כרב, ועל אף שלא הייתה לו כל השכלה אקדמית, מונה ב-1844 לפרופסור לעברית בקתדרה שמימן גולדסמיד בקולג' האוניברסיטאי של לונדון. הוא החזיק במשרה עד 1898, ושימש אף כדקאן המוסד בין 1875 ל-1877. הוא היה גם פרופסור לעברית בקולג' ריג'נטס פארק שבאוניברסיטת אוקספורד, היה חבר הנהלה בקרן היברט האוניטרית. היברו יוניון קולג' העניק לו תואר דוקטור לתאולוגיה. מרקס היה ידוע כדרשן מחונן: בהספד הג'ואיש כרוניקל שנכתב לרגל מותו הוערך כי נשא כ-2,000 דרשות בימי חייו, כולל כמה מפורסמות במיוחד במלחמת קרים.[4]

בימי חייו, בין היתר בגלל המרמור על הסגנון הריכוזי של הרב הראשי אדלר, קמה קהילה פורשת גם במנצ'סטר ב-1856. אף כי היו לה קשרים רופפים עם מערב לונדון, היא הושפעה מרעיונות הרפורמה ביבשת: רוב מייסדיה היו יהודים גרמנים. מרקס מחה על העובדה שהותירו את יום טוב שני של גלויות. "בית אלוהים", בית-כנסת שכן נהג לפי דוגמתו ואימץ את נוסח התפילה שלו, קם ב-1867 באי סנט תומאס.[5] ב-1870 הכריזה עדה קטנה בברדפורד על עצמאות מהממסד, אך גם היא דמתה לזו שבמנצ'סטר.

מרקס נישא ב-1842 לשרה (ססיליה) לבית וולף. היו להם ארבע בנות ושני בנים. שניהם התפרסמו: חננאל הארי היה חבר פרלמנט, וקלוד לורי שירת כרב-סרן במלחמת הבורים והוענק לו צלב השירות המצוין. הוא מת במיידנהד ב-1909 ונקבר בבית-העלמין של בית-הכנסת מערב לונדון בבל פונד. השקפתו הייחודית – שהייתה בעלת השפעה מעטה למדי גם בימיה הטובים; רוב חברי הקהילה השתייכו לבית-הכנסת כמעט אך ורק מסיבות מעשיות – גוועה עמו: יורשו מוריס יוסף, שהחליף אותו ב-1893, היה חסר עמדה מגובשת. המוסד שהותיר הושפע בהדרגה מקלוד מונטיפיורי, ההוגה הרפורמי החשוב ביותר שפעל בבריטניה; בשנות ה-30, לאחר הגירתם של רבבות יהודים מגרמניה הנאצית, הם הביאו את דרכי הקהילות הליברליות שלהם עמם, ומערב לונדון היה לאחד מבתי-הכנסת שהושפעו מכך. כיום הוא חבר בתנועה ליהדות רפורמית בבריטניה.[6]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Anne J. Kershen, 150 Years of Progressive Judaism in Britain: 1840-1990, London Museum of Jewish Life, 1990. עמ' 19-22.
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 יעקב יוסף פטוחובסקי, Karaite Tendencies in an Early Reform Haggadah, שנתון היברו יוניון קולג', 1960.
  3. ^ Todd M. Endelman, The Jews of Britain, 1656 to 2000, University of California Press, 2002. עמ' 108-115.‏; Michael A. Meyer, Michael Meyer. Response to Modernity: A History of the Reform Movement in Judaism. Wayne State University Press,1995. עמ' 173-179.
  4. ^ 4.0 4.1 Marc Saperstein, Jewish Preaching in Times of War, 1800-2001, Littman Library of Jewish Civilization, 2012. עמ' 125-128.
  5. ^ Judah M. Cohen, Through the Sands of Time: A History of the Jewish Community of St. Thomas, U. S. Virgin Islands, University Press of New England, 2012. עמ' 114-117.
  6. ^ Steven Bayme, Claude Montefiore, Lily Montagu, בתוך: Jewish Arguments and Counterarguments: Essays and Addresses, KTAV Publishing House, 2002. עמ' 23-36.