יום טוב שני של גלויות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

יום טוב שני של גלויות הוא יממה נוספת שמצרפים מחוץ לארץ ישראל לכל אחד מן הימים הטובים מאז ימי חז"ל.

הסבר הלכתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בטרם קביעת הלוח העברי, הייתה הסנהדרין מקדשת את החודש על פי עדות שני עדים כשרים שראו את הלבנה בחידושה ולאחר מכן, היו משיאים משואות על ראשי ההרים, על מנת להודיע לכל הקהילות היהודיות על יום חלותו של ראש החודש.

לאחר שהכותים, שחלקו על שיטת קביעת החודשים החלו להשיא משואות בתאריכים שונים, בוטלה השאת המשואות על מנת למנוע בלבול, וההודעה על ראש החודש בחודשים בעלי המועדים (ניסן, אב, אלול, תשרי, כסלו, אדר ובזמן בית המקדש גם באייר)[1] הועברה על ידי שליחים.

במקומות שהיו מרוחקים מירושלים, היה חשש שהשליחים לא יספיקו להגיע עד ה"יום טוב". לפיכך, תיקנו חז"ל שיעשו יום נוסף לחג, בתור "ספיקא דיומא" – ספק יום טוב, וינהגו בו ככל דיני יום טוב "רגיל". היום הנוסף נקרא בשם יום טוב שני של גלויות, כך גם אם טעו ביום עדיין יקיימו את דיני החג בזמנם.

גם לאחר ביטול קידוש החודש על פי הראייה ויסוד הלוח העברי, עדיין חוגגים את יום טוב שני באותם מקומות כדי לא לשנות המנהג, וכן משום שחששו חכמים שתגזור המלכות גזירה שלא יעסקו בתורה (דבר שהיה שכיח מאוד בזמנם) ויטעו בעיבור החודש.[2]

חכמים החמירו מאוד בענייני יום טוב שני של גלויות כדי שלא יבואו לזלזל בו וכדי שינהגו בו קדושה כיום טוב לכל דבר, הם תקנו לומר בו קידוש אף על פי שהוא כולל הזכרת שם ה', והיא תתבצע לבטלה (שהרי מהתורה הוא יום חול). כמו כן קבעו שאין מניחים ביום טוב השני תפילין אף שהיא מצווה מהתורה ביום זה, שכן יש בכוח חכמים לעקור דבר מן התורה ("שב ואל תעשה") וכפי שאין נוטלים לולב בשבת של סוכות. היו מנדים את המחלל יום טוב שני של גלויות אף על פי שאינו יום טוב מן התורה.

יוצאים מן הכלל[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שבועות - חג השבועות תלוי בספירה של חמישים יום משישה עשר בניסן ואינו מיוחד למועד קבוע. אשר על כן, מעיקר הדין לא היה צורך לנהוג יום טוב שני בחג השבועות (כי גם אם נוצר הבדל בין קידוש החודש האמיתי לזה שנהגו בגולה אין בכך כדי להשפיע על קביעת החג), אולם כדי שלא לחלק בין חג לחג קבעו חכמים יום טוב שני אף לחג שבועות[3]. יש הסוברים שבשל כך יום טוב שני של שבועות חמור כיום טוב שני של ראש השנה שלא כמו יום טוב שני של פסח וסוכות, מפני שהוא נקבע מחמת תקנה ולא מחמת ספק[4].
  • יום כיפור – נקבע כיום אחד בלבד בכל המקומות, כיוון שהוא יום צום ופיקוח נפש הוא שיצומו במשך יומיים.
  • ראש השנה – מפאת חלותו בראש החודש העברי, גם תושבי ארץ ישראל לא יכלו לקבל את הידיעה על קידוש החודש, ואף תושבי ירושלים לפעמים היו עושים שני ימי קודש (כיום בכל מקום חוגגים שני ימים).

מנהגי יום טוב שני כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • כיום נוהגים יום טוב שני כל תושבי חוץ לארץ, גם בשהותם בארץ ישראל (כל עוד מקום מגורם העיקרי הוא בחו"ל). כך יוצא שבעוד בני ארץ ישראל כבר נוהגים מנהגי חול ונוסעים ברכבים וכדומה, לבני חו"ל זה יום טוב שאסור להם במלאכה. ואילו בני ארץ ישראל שנמצאים בחוץ לארץ, במקום שיש בו יישוב יהודי, נוהגים רק יום אחד, וביום השני אינם עושים קידוש, ומתפללים תפילות של חול, וכן מניחים תפילין בסתר. אמנם אסורים במלאכה, אפילו בסתר.
  • שיטת החכם צבי בתשובותיו (סימן קס"ז) שבן חוץ לארץ שנמצא בארץ חייב לנהוג יום אחד, וכן יש שרצו לדייק בדעת רבי שניאור זלמן מליאדי בשלחן ערוך שלו במהדורתו השנייה[5]. אך הרבי מנחם מנדל שניאורסון מטען כי דיוק זה אינו נכון והורה לנהוג לפי המקום ממנו בא.[6] רוב היהודים תושבי חו"ל נוהגים כדעת השלחן ערוך לנהוג שני ימים גם בארץ ישראל, אך יש החוגגים יום אחד בלבד[דרוש מקור].
  • מתקיימים מנינים לבני חו"ל בכל הימים הטובים השניים בבתי כנסת מרכזיים בארץ.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ (מסכת ר"ה י"ח) "על ששה חודשים השלוחין יוצאין, על ניסן מפני הפסח ועל אב מפני התענית, על אלול מפני ר"ה (שיידעו מתי יום ל' של אלול ויעשו בו ר"ה ולמחרת-רש"י) על תשרי מפני תקנת המועדות, על כסלו מפני החנוכה ועל אדר מפני הפורים, וכשהיה בית המקדש קיים יוצאין אף על אייר מפני פסח קטן".
  2. ^ התלמוד במסכת ביצה (דף ד:) "דשלחו מתם (שלחו משם-מא"י לבבל) היזהרו במנהג אבותיכם בידיכם (כלומר מנהג יו"ט שני) זמנין דגזרו המלכות גזירה ואתי לאקלקולי" (פעמים שתגזור המלכות גזירה ויבואו לקלקלה).
  3. ^ רמב"ם, משנה תורה, ספר זמנים, הלכות קידוש החודש, פרק ג, הלכה י"ב
  4. ^ ר' משה סופר, שו"ת "חת"ם סופר", חלק "אורח חיים", סימן קמה;
    ר' מאיר שמחה הכהן מדווינסק, "אור שמח", הלכות מילה, פרק ג, הלכה ו;
    ר' שלמה זווין, "המועדים בהלכה", עמוד שח.
  5. ^ שער הכולל, פרק א סק"ג
  6. ^ אגרות קודש, חלק ד עמוד רמד, חלק ז עמוד קסח, חלק י עמוד שפו