הגדה של פסח

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הגדות מודרניות על שולחן הסדר.
עמודים מתוך הגדת סראייבו

הַגָּדָה שֶׁל פֶּסַח[1] היא קובץ מדרשים, מזמורי תהילים, דברי חז"ל, ברכות, תפילות ופיוטים, שנוצר כדי לאומרו בליל הסדר - הלילה הראשון של חג הפסח מסביב לסעודת החג, על מנת לצאת ידי חובת מצוות "והגדת לבנך" וסיפור יציאת מצרים. קובץ זה נקרא "הגדה" מלשון היגד - אמירה כפי שכתוב בפסוק "והגדת לבנך".

ההגדה גם מאגדת את שאר מצוות החג - כגון קידוש ושתית ארבע כוסות, אכילת מצה, מרור, כרפס, חרוסת ואפיקומן שהוא זכר לקרבן פסח.

סימני ההגדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דף מהגדה של פסח ממומבאי, 1890.

לסדר ההגדה נוצרו עם הזמן כמה וכמה סימנים לזכירה. ר' מנחם מנדל כשר בספרו "הגדה שלמה" (עמ' 82-77) מנה ארבעה עשר כאלה, אך הידוע הוא הסדר הבא:

  • קַדֵּשׁ: קידוש לכבוד יום טוב.
  • וּרְחַץ: נטילת ידיים לפני אכילת הכרפס. ליל הסדר הוא ההזדמנות היחידה שבה נהוג ליטול ידיים לפני אכילת ירק, ומכיוון שזו אינה הלכה, נוטלים ידיים מבלי לברך.
  • כַּרְפַּס: אכילת ירק טבול במלח.
  • יַחַץ: חציית אחת משלוש מצות המונחות על השולחן, והחבאת אחד מהחצאים כאפיקומן.
  • מגִּיד: החלק העיקרי של ליל הסדר, בו נקראים שלל מדרשים על סיפור יציאת מצרים.
  • רַחְצָה[2]: נטילת ידיים לפני אכילת המצה.
  • מוֹצִיא מַצָּה: קיום מצוות אכילת מצה.
  • מָרוֹר: קיום מצוות אכילת מרור.
  • כּוֹרֵךְ: אכילת מצה, מרור וחרוסת כרוכים יחד, כזכר למנהגו של הלל בימי בית המקדש.
  • שֻׁלְחָן עוֹרֵךְ: סעודת החג.
  • צָפוּן: אכילת האפיקומן.
  • בָּרֵךְ: ברכת המזון.
  • הַלֵּל: אמירת תפילת ההלל.
  • נִרְצָה: סיום הסדר ושירת פיוטים שונים.

יש המייחסים סימן זה לרש"י, אולם על פי כתב יד של אחד מתלמידי מהרי"ל שמצא שד"ל, הרי שמחבר הסימן הוא ר' שמואל מפלייזא, מבעלי התוספות. יש המקפידים לקרוא בפה כל סימן במקומו, מתוך אמונה שיש בכך סודות עמוקים.

מבנה ההגדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קידוש, מתוך הגדת ריילנדס, אמצע המאה ה-14

קדש (כוס ראשונה)[עריכת קוד מקור | עריכה]

אומרים את נוסח הקידוש המתאים לפסח ושותים את הכוס הראשונה מארבע הכוסות. כל המסובים בסדר אוחזים בידיהם את הכוס הראשונה (רצוי יין אדום). מגיד הסדר מברך שלוש ברכות: ברכת בורא פרי הגפן, ברכת קידוש היום וברכת שהחיינו. אם חל ליל הסדר במוצאי שבת, אומרים קידוש בסדר יקנה"ז הכולל גם הבדלה. בסיום הקידוש מתיישבים המסובים ושותים בהסבה לצד שמאל. יש לשתות בפעם אחת רוב רביעית הלוג (רביעית היא כ-86 גרם של יין אדום).

עצם אחיזת כוס של ברכה על ידי כל משתתף בסדר יוצרת שינוי מכל קידוש אחר, בו רק המברך אוחז ספל קידוש ובסיום הברכות וטעימת המברך מועברת אותה כוס/גביע ליתר המסובים לטעימה מכוס הקידוש.

ורחץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

כרפס ויחץ, דף מהגדת קאופמן

לפני אכילת הכרפס נוטלים ידיים. עדיין אין מדובר בנטילת ידיים שלפני הסעודה - זו תהיה ב"רחצה". בכמה מקהילות אשכנז נוהגים שרק עורך הסדר נוטל ידיו.

נטילת הידיים היא בהתאם להלכה הקובעת כי אכילת מאכל שטובל במשקה, שלא בתוך סעודה (כלומר לפני שנטלו ידיים לסעודה) דורשת נטילת ידיים. ניתן להתייחס להרטבת המאכל על ידי המשקה כפעולה להעברת טומאה. נטילת הידיים מבטלת את העברת הטומאה למאכל. בין הפוסקים קיימת מחלוקת האם יש לברך על נטילה זו כמו ברכה על נטילת ידיים רגילה. המנהג הנפוץ הוא לא לברך בשל הכלל של ספק ברכות להקל, אך יהודי תימן הפוסקים כשיטת הרמב"ם נוהגים לברך גם במקרה כזה.

כרפס[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – כרפס

הכרפס הנו ירק הנכלל בקערת ליל הסדר, ומוטבל ונאכל בליל הסדר. "כרפס" הוא למעשה השם העברי לסלרי. ברם, על פי דין התלמוד ניתן לאכול כל ירק שהוא ויש נוהגים לאכול במקומו תפוח אדמה מבושל, צנון או כל ירק אחר. עם זאת, היו שכתבו שיש לאכול דווקא כרפס - סלרי, על שם הנוטריקון של "פרך ס", לרמז על שישים ריבוא בני ישראל שיצאו משיעבוד הפרך של המצרים.

קיימת מחלוקת בקרב הראשונים מהו הטיבול שיש לעשות בירק הכרפס והמנהג הנפוץ הוא לטבול אותו בחומץ או במי מלח ומנהג נפוץ פחות הוא לטובלו בחרוסת. מקור המנהג כנראה במתאבנים שהוגשו לפני הסעודה העיקרית.

קודם לאכילה, מברכים את ברכת "בורא פרי האדמה" על הירק, ומכוונים בכך להוציא ידי חובת הברכה על המרור. מכיוון שעל המרור ספק אם צריך לברך כיוון שיש אומרים שהוא נפטר בברכת המוציא שמברכים על המצה.

הרמב"ם כתב שיש לאכול מהירק שיעור כזית. אחרים, כגון רבי מאיר הכהן מרוטנבורג, בעל "הגהות מיימוניות", חלקו עליו, וסברו שמספיקה אכילה מועטה יותר, וכן פסקו הטור והשולחן ערוך. האחרון פסק שיש לאכול דווקא פחות מכזית, משום שיש ספק בשאלה אם יש לברך ברכה אחרונה על הכרפס, מכיוון שהוא נאכל לפני הסעודה, ואם יברך עליו ברכה אחרונה לא יוכל להוציא ידי חובה גם את המרור. בכל אופן, להלכה נפסק שגם אם אוכל כזית, לא יברך לאחריו.

יחץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלוקת המצה האמצעית מבין שלוש המצות לשניים. מחצית אחת תוחבא ותשמש כאפיקומן שייאכל בסיום הארוחה. המחצית השנייה מוצגת לשאר משתתפי הסדר בשלב זה.

לאחר מכן מוזגים את כוס היין השנייה - מהלך שאמור להפתיע ולעורר שאלות, שכן לאחר כוס הקידוש ולפני הארוחה, אין נוהגים לשתות עוד. זהו הפתיח למצוות המגיד, שעיקרה הוא קושיות הילדים ותשובות עליהם.

מגיד[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיקרו של סדר הפסח הנו סיפורו של סיפור יציאת מצרים כאירוע מכונן של האומה הישראלית - וכן כסמל ליהודים בגולה לשעבוד עתידי ולבניין מחודש של המקדש. סיפור יציאת מצרים - כיציאה מעבדות לחירות מסופר בארבע דרכים:

הא לחמא עניא[עריכת קוד מקור | עריכה]

"הא לחמא עניא", הגדת ברצלונה, המאה ה-14

כמבוא לחלק המגיד, נאמרת הזמנה להשתתף בסדר, בארמית. מצביעים על המצות ואומרים:

"הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים
כל דיכפין ייתי ויאכול, כל דצריך ייתי ויפסח..."

תרגום: "זה לחם העוני שאכלו אבותנו במצרים
כל הרעב יבוא ויאכל, כל הנצרך (מי שאין לו איפה לשהות) יבוא ויפסח"

בהמשך מכירים במצב העבדות הנוכחי, משווים אותו לעבדות בני ישראל במצרים ומסיימים בתקווה לעשות את הסדר הבא בני חורין בארץ ישראל:

"השתא עבדי לשנה הבאה בני חורין"

תרגום: "עכשיו אנחנו עבדים, בשנה הבאה נהיה בני חורין".

ההגדה הראשונה: ארבע קושיות ומעשה שהיה בבני ברק[עריכת קוד מקור | עריכה]

"מה נשתנה" מתוך הגדת רוטשילד
הרבנים בבני ברק, מתוך הגדה שנדפסה בברלין בשנת 1740

סיפור זה של סיפור יציאת מצרים מתחיל בצעיר מבאי הסדר המדקלם או קורא את ארבע הקושיות - ארבע שאלות. התשובה להן היא המשך ההגדה - סיפור יציאת מצרים הבא לאחר קטע זה. מטרת שאלת הקושיות היא לעניין את הצעיר בילדים במוזרויות של הסדר, שמטרתן לגרום לילד להבין את חשיבותה של יציאת מצרים, ובשל כך שואל הילד על ארבעה מאפיינים של החג.

הילד שואל: "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות" ומתייחס לארבעה מאפיינים:

  1. המצות: "שבכל הלילות אנו אוכלים חמץ ומצה, הלילה הזה כולו מצה".
  2. המרור: "שבכל הלילות אנו אוכלים שאר ירקות, הלילה הזה (כולו) מרור".
  3. טבילת הירקות במי מלח או חומץ: "שבכל הלילות אין אנו מטבילין אפילו פעם אחת, הלילה הזה שתי פעמים".
  4. ההסבה: "שבכל הלילות אנו אוכלין בין יושבים ובין מסובין, הלילה הזה כולנו מסובין". שאלה זו מתייחסת למנהג לאכול את הסדר בשכיבה על כריות (בהסבה) בניגוד לישיבה רגילה על כיסא.

מנהג אמירת 4 הקושיות בליל הסדר נהוג עוד מזמן בית המקדש, אולם אז הקושיה השלישית הייתה שונה ונוסחה היה: "שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי שלוק ומבושל - הלילה הזה כולו צלי"‏[3].

לאחר מה נשתנה[4] נהוג בקרב יהודי תימן לקרוא את הקטע מא כ'בר שתוכנו קיצור ההגדה בערבית תימנית.

ההגדה השנייה: ארבעה בנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרבנים בבני ברק וארבעה בנים, מתוך הגדה שיצאה בתוניס בשנת 1920
"מתחילה עובדי עבודה זרה" וכו', מתוך הגדת ונציה, 1609

חלק זה של ההגדה מתחיל בסיפור ארבעת הבנים. הוא מבוסס על ארבעה תיאורים שונים המופיעים בתורה ביחס לשאלות הבנים בעניין מנהגי הפסח להוריהם:

"כנגד ארבעה בנים דיברה התורה: אחד חכם ואחד רשע ואחד תם ואחד שאינו יודע לשאול"

כל אחד מהבנים שואל גם הוא שאלה על החג, כמו ארבע הקושיות, והמסובים עונים לו:

  • הבן החכם שואל על פרטי ההלכות הנהוגות ונענה על חשיבות המנהגים.
  • הרשע שואל "מה העבודה הזאת לכם?" - מאחר שאמר "לכם" והוציא עצמו מהכלל עונים "לו היה שם לא היה נגאל".
  • התם שואל: "מה זאת?" - שאלה פשוטה המתייחסת לסדר ומקבלת בהתאם תשובה פשוטה: "ביד חזקה הוציאנו ה' אלוהינו ממצרים".
  • זה שאינו יודע לשאול: נאמר בהגדה "את פתח לו" - אתה תשאל במקומו ותסביר לו את החג וחשיבותו.

ההגדה השלישית: ארמי אובד אבי ודיינו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתוך פירוש הפסוקים בקטע "צא ולמד", הגדה שנשתמרה בגניזת קהיר, אוסף ספריית יונס וסוראיה נזריאן, אוניברסיטת חיפה
חישוב מספר המכות, מתוך הגדה שיצאה לאור ב-1922 בקהיר, עם תרגום לערבית מאת הלל פרחי.

בשלב זה של ההגדה מסופר סיפור יציאת מצרים ומפורשים הפסוקים מספר דברים, כמו כן מפורטות עשר מכות מצרים:

  1. דם - כל המים במצרים הפכו לדם
  2. צפרדע - בכל מקום במצרים היו צפרדעים.
  3. כינים - לכל אנשי מצרים היו כינים.
  4. ערוב - חיות טורפות או חיות משוגעות.
  5. דבר - אשר פגע בבהמות
  6. שחין - מחלות עור
  7. ברד - גשם של אש ושלג מעורב גם יחד, שהרג אנשים והשחית את היבול
  8. ארבה - מקקי הארבה שמילאו את הארץ
  9. חושך - לבד מארץ גושן, כל ארץ מצרים הייתה שרויה בעלטה מוחלטת
  10. מכת בכורות - כל הבנים הבכורים באדם ובחיות נפטרו.

רבי יהודה היה מכנה אותם בקיצור (נתן בהם סימנים): "דצך עדש באחב"
ראשי תיבות: םצפרדע(כ)ינים | ערובדברחין | ברדארבהחושך(מכת) בכורות"
נהוג לטבול את האצבע בכוס היין ולהזות מן היין על הכוס כאשר נאמרת כל אחת ואחת מהמכות וכל אחד מהסימנים.

קריאת "דיינו", הגדת ונציה, 1609

לאחר מכן נוהגים לשיר "דיינו" - שיר בו מודים על כל אחד מהנסים שעשה האל בעת יציאת מצרים.

ההגדה הרביעית: פסח מצה ומרור[עריכת קוד מקור | עריכה]

"פסח מצה ומרור" בהגדת רוטשילד

בשלב זה של ההגדה נדרשים פסוקים מן התורה, וההגדה דורשת שכל אחד מנוכחי הסדר יראה את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים ("בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים").

חצי ההלל[עריכת קוד מקור | עריכה]

חצי הלל, הגדת נירנברג, 1449

בסיום המגיד אומרים את תחילת ההלל ולאחריו ברכת אשר גאלנו. במשנה במסכת פסחים[5] נחלקו בית הלל ובית שמאי איזה חלק של ההלל נאמר בשלב זה של קריאת ההגדה (יתר ההלל נאמר בסופה; ראו לקמן). לדעת בית שמאי אומרים רק את הפרק הראשון של ההלל - תהלים מזמור קי"ג, ולדעת בית הלל אומרים את שני המזמורים - קי"ג וקי"ד, וכשיטת בית הלל נפסק להלכה.

ברכת אשר גאלנו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר אמירת ההלל ובסיום המגיד נאמרת ברכת "אשר גאלנו". לדעת התנא רבי טרפון כוללת הברכה הודאה על נס גאולת מצרים ואילו התנא רבי עקיבא מוסיף עליה גם תפילה לגאולה ולאכילת קרבן הפסח בבית המקדש, וכשיטתו נפסק להלכה.

נוסח הברכה משתנה בין ההגדות השונות ובמהלך הדורות ערכו בו הפוסקים הגהות שונות. אחת מן ההגהות הנפוצות נסובה על המלים "ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים". בעלי התוספות[6] וראשונים נוספים[7] מציינים כי יש לגרוס קודם זבחים ולאחר מכן פסחים, שכן זבח הוא קרבן חגיגה שאף הוא היה נאכל בליל הסדר בזמן בית המקדש, וכיוון שקרבן החגיגה נאכל לפני קרבן הפסח יש להזכירו קודם. ברם בהגדות השונות היו גם שגרסו "מן הפסחים ומן הזבחים" (למשל רס"ג[8]) והיו שנימקו גרסה זו בשל העובדה שכאשר חל פסח במוצאי שבת לא היו מביאים קרבן חגיגה, ולכן כיוון שהפסח נאכל תמיד - יש להקדימו. בשו"ת מהר"י וייל[9] פוסק לפי שיטה זו שרק כאשר פסח חל במוצאי שבת יש להפוך את הסדר ולומר "מן הפסחים ומן הזבחים" וביתר השנים יש לומר "מן הזבחים ומן הפסחים", אך שיטה זו נתקבלה רק בחלק מן ההגדות והיו שהשיגו עליה[10].

כוס שנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר סיום סיפור יציאת מצרים נשתית כוס היין השנייה.

רחצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני הברכה על המצה נוטלים ידיים, ומברכים על נטילת ידיים.

מוציא מצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מכן, מוציאים שלוש מצות: העליונה והתחתונה שלימות, והאמצעית פרוסה, ומברכים עליהם: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם המוציא לחם מן הארץ". לאחר מכן על המצווה של אכילת מצה, ואוכלים את מחצית המצה האמצעית בהסיבה על צד שמאל כזית. אולם ישנם פוסקים שעל הפרוסה מברך המוציא ועל השלימה "על אכילת מצה" (הובאו בטור או"ח תעה). לכן כדי לצאת ידי חובה כולם, נהגו לאחוז את שתי המצות ולבצוע משתיהן.

מרור[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מרור

המרור - ירקות מרים (לרוב חסה) - נאכל לזכר השיעבוד. על המרור מברכים "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על אכילת מרור", מטבילים אותו בחרוסת, ואוכלים ממנו כזית בלא הסבה.

כורך[עריכת קוד מקור | עריכה]

אכילת המרור כשהוא כרוך במצה, כזכר למנהגו של הלל הזקן בזמן בית המקדש לכרוך את המצה עם המרור ועם קורבן הפסח. כיום, רוב המצות הן קשות, והכריכה נעשית בכמעין כריך, כאשר המרור מונח בין שני שברי מצה.

שולחן עורך[עריכת קוד מקור | עריכה]

אכילת ארוחת החג. יש הנוהגים לאכול ביצה במי מלח בתחילת הארוחה.

בעדות השונות נהגו לאכול מאכלים מיוחדים בליל הסדר. בעדות אשכנז נהוג לאכול מרק עוף עם כופתאות העשויות מקמח מצה או מקמח תפוחי אדמה(קניידלאך) ודג ממולא -גפילטע פיש, המוכן מקמח מצה או תפוחי אדמה.

בעדות המזרח נהגו לאכול אורז (שאשכנזים נמנעים מלאוכלו בשל איסור קטניות) ומאכלים שאמורים לציין את המן שעל פי המסורת הטיל את הגורל שלו בחג הראשון של פסח.

צפון[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אפיקומן

בסיום הסעודה, אוכלים מצה, זכר לקורבן הפסח שהיה נאכל בסוף הסעודה, ולאחריו אסור היה לאכול דבר. כך גם לאחר אכילת מצה זו, אין לאכול דבר. המצה הנאכלת היא המחצית השנייה של המצה האמצעית אשר נחציתה ביחץ, ואוכלים בהסבה.

לאחר אכילת האפיקמון מברכים את ברכת המזון.

ברך[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברכת המזון בתום הסעודה, ובה מודים על המזון ועל הארץ המובטחת, על הפסח, ועל ירושלים.

כוס שלישית[עריכת קוד מקור | עריכה]

"שפוך חמתך", הגדה מעוטרת מגרמניה, המאה ה-14.

בסיום הברכה שותים כוס יין שלישית. אצל האשכנזים נהוג למזוג כוס לאליהו הנביא ופותחים לכבודו את דלת הבית בתקווה שיבוא ויביא עמו את המשיח. כאשר הדלת פתוחה אומרים פסוקים מן התהלים המתחילים במילים "שפוך חמתך אל הגוים אשר לא ידעוך", תפילה לנקמה בשונאי ישראל. מקור המנהג בעלילות הדם שהיו נהוגות באירופה בתקופת חג הפסח. ההנחה הייתה שאליהו הנביא (הקשור בתנ"ך לנקמה והרג רבים) יגן על יהודי הבית מפני בני המקום האנטישמיים.

הלל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קריאת ההלל

קריאת פרקי תהילים המודים לאל על הישועה של עם ישראל. לאחר ההלל שותים את הכוס הרביעית.

ברכת השיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ברכת השיר

המשנה במסכת פסחים[11] מציינת כי "כוס רביעי גומר עליו את ההלל ואומר עליו ברכת השיר". בתלמוד שם[12] נחלקו שני אמוראים מה היא "ברכת השיר"; רב יהודה סבר שהיא ברכת יהללוך (ברכה הנאמרת באופן רגיל אחרי קריאת ההלל) ורבי יוחנן סובר שהיא תפילת נשמת כל חי. הראשונים נחלקו הן בפירוש דברי האמוראים והן כיצד יש להכריע ביניהם. קיימות ארבע שיטות עיקריות באשר לזהות הברכה. כיום נהוג בנוסח אשכנז שאומרים "יהללוך" לאחר הלל המצרי בלי חתימת הברכה, הלל הגדול ולבסוף נשמת כל חי עם חתימה. ביתר הנוסחים נהוג לומר לאחר הלל המצרי את הלל הגדול, לאחריו נשמת כל חי בלי חתימה ולבסוף את ברכת יהללוך עם חתימה. מנהגים אחרים היו נפוצים בעבר אך אינם קיימים כיום.

נרצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיום הסדר בשירה ובפיוטים, ותקווה לעשות את הסדר בירושלים בשנה הבאה, יחד עם ההכרזה "לשנה הבאה בירושלים". בתחילת "נרצה" נוהגים בקהילות רבות להכין לאליהו הנביא כוס יין מיוחדת (כוסו של אליהו) ולפתוח את הדלת לכבוד הגעתו. אליהו הנביא נחשב במסורת כמבשר הגאולה.

קריאת ההגדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפחה יהודית סביב שולחן הסדר. לונדון, 1899
ליל הסדר באוקראינה, שנות השלושים שצולמה על ידי חברה לא יהודיה של המשפחה. ניתן לראות את הגבר מימין לבוש בקיטל, ואת כוסות היין בקדמת התמונה.
שולחן הסדר. המצות מכוסות בבד עליו נשאלת השאלה "מצה זו שאנו אוכלין על שום מה".

ישנם מנהגים שבהם עורך הסדר קורא את כל הטקסטים, וישנם מנהגים שבהם כל משתתף בסדר קורא קטע בתורו, וחלק מהקטעים אף מושרים במנגינה.

על פי ההלכה, בזמן אכילת המצה ושתיית ארבע כוסות של יין יש להסב על צד שמאל כמנהג בני החורין בתקופה הרומית, אך אין להסב בזמן קריאת ההגדה עצמה. גם שתיית ארבע כוסות נתקנה משום 'דרך חירות', ומספרן מרמז גם לארבע לשונות של גאולה - "והוצאתי", "והצלתי", "וגאלתי" "ולקחתי" (ספר שמות, פרק ו', פסוק ו'-ז).

ההגדה מיועדת לכל הגילאים, אולם מפני הדגש המיוחד שיש בחינוך הילדים ובמיוחד במצווה זו, מכוונת היא במידה רבה לילדים. רבים מהמעשים הנהוגים בליל הסדר נועדו לעורר עניין וערנות אצלם, כדי שישאלו במה שונה הלילה משאר הלילות. כגון: אכילת כרפס בתחילת הסדר וסילוק המאכלים מהשולחן בטרם האכילה. נהוג שהילד הקטן קורא את נוסח ה"מה נשתנה", שבו ארבע שאלות על השינויים שבין ליל הסדר ללילות רגילים, וגם מנהג גניבת האפיקומן הונהג על מנת להשאיר את הילדים ערים. יש הנוהגים להציג את עצמם כבאים מארץ רחוקה, וגם המנהג להשאיר כיסא לאליהו הנביא, כמו המנהג לפתוח לו את הדלת, מיועד לגרום להתעוררות אצל הילדים. בנוסף נוהגים לחלק לילדים אגוזים, על-מנת לגרום לילדים להישאר ערים עד סוף הסדר.

התפתחות ההגדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לא ידוע מתי בדיוק התגבשה ההגדה לנוסח הנוכחי. אחת הסברות מעלה כי הנוסח הנהוג בימינו התגבש ככל הנראה בתקופת בית שני[דרוש מקור], מלבד הפיוטים והפזמונים שצורפו בימי הביניים. הנוסח הקדום ביותר מופיע בחיבורו של רב סעדיה גאון, סידור רב סעדיה גאון, מהמאה העשירית. ההגדה זכתה למהדורות רבות מספור, ונכתבו עליה פירושים רבים החל בתקופת הראשונים ועד לזמנינו. בביבליוגרפיה של אברהם יערי, המונה הגדות מראשית הדפוס ועד 1960, נכללות 2,717 גרסאות של ההגדה. בביבליוגרפיה מאוחרת יותר, שיצאה על ידי מפעל הביבליוגרפיה, בעריכת יצחק יודלוב, נמנו 4,730 הגדות שנדפסו עד שנת 1960. כגון הגדת הגדת ראשי הציפורים, שנדפסה בגרמניה. הגדת סראייבו בספרד, שניהם במאה ה-13. או הגדת רוטשילד מהמאה ה-14, הגדת פראג משנת 1526 והגדת אמסטרדם משנת 1695 שכללה מפת ארץ ישראל שצוירה על ידי אברהם בר יעקב.

ליל הסדר הוא טקס מרכזי ביהדות, וההגדה התפתחה בשני ז'אנרים המשקפים זאת:

  • הגדה מעוטרת, מצוירת ומהודרת.
  • הגדה שבה משולבים פירושים לטקסט.

בנוסף לנוסחים המסורתיים של ההגדה, התפתחו במאה ה-20 נוסחים שונים של הגדה קיבוצית לפסח. הקיבוצים נהגו להכין הגדות משלהם, שסטו מעט או הרבה מהנוסח המסורתי, ושיקפו את האידאולוגיה של הקיבוץ.

בקרב יהודי תימן נהוג להוסיף את המא כ'בר, קטע הנאמר על ידי ילד שתוכנו קיצור ההגדה בשפה ערבית תימנית, על מנת שמשתתפי הסדר שאינם דוברי עברית יוכלו להבין ולקיים את מצוות ההגדה.

פירושים על ההגדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשונים רבים כתבו פירושים על ההגדה, בהם רש"י, רשב"ם, ראב"ן, רבי יהודה בן יקר, רבי ישעיה די טראני, שבלי הלקט לרבי צדקיה ב"ר אברהם הרופא וממנו בתניא רבתי, ריטב"א, ארחות חיים לרבי אהרון הכהן מלוניל וממנו בכלבו, אבודרהם, רשב"ץ, רבנו דוד הנגיד, רבנו יצחק ב"ר ישראל, רבנו אברהם חדידה, רבנו נתן ב"ר יוסף מקלמרון, רבנו יצחק ב"ר שלמה אלאחדב, רבנו שם טוב בן שם טוב ועוד.

גם אחרונים רבים כתבו לה פירושים, והבולטים שביניהם: זבח פסח לאברבנאל שעל פירושו נתחברו ארבעה קיצורים בשל אריכותו, מהר"ל בתוך ספרו "גבורות ה'", "חוקת הפסח" לרבי משה ב"ר חיים פיזאנטי ורבי שלמה ב"ר ברוך, הגר"א, "בנין אריאל" לרבי שאול לוונשטאם מאמסטרדם, כמה פירושים של רבי חיים יוסף דוד אזולאי, "מעשי ה'" לרבי אליעזר אשכנזי, "מעשה ניסים" לרבי יעקב מליסא, חתם סופר, רבי יעקב עמדין, "פרי עץ חיים" לרב יחיא צאלח, "לקוטי טעמים ומנהגים" לרבי מלובביץ', "מאיר עין" למאיר איש שלום, "מגדל עדר" - ליקוט ממאות מפרשים, הגדה שלמה בהוצאת הרב מנחם מנדל כשר, הסדר הערוך ועוד.
בשנת תשס"ז יצאה לראשונה לאור ה"הגדה לעם ישראל" על ידי תנועת "נס ציון" - ההגדה מלווה בהסבר רעיוני ערכי לאומי אוניברסלי שווה לכל נפש, שהוסכם על ידי רבנים ואנשי רוח בעלי השקפות שונות בחברה הישראלית, המסביר את מהלך הסדר כתהליך התפתחות לאומי אישי וקולקטיבי.
כמו כן נדפס חיבור על ההגדה בשם 'אוצר פירושים וציורים להגדה של פסח', שערך רבי יהודה דוד איזנשטיין, יצא לאור בשנת תרע"ז (1917) ובתשל"ו (1975) בתל אביב.

בשנת תשס"ח יצאה בירושלים, על ידי מכון ירושלים, הגדה בשם אוצר מפרשי ההגדה - ליקוט מכל ספרות חז"ל והמפרשים אודות ההגדה.

בשנת תשע"ג יצאה הגדה מבוארת "מתיבתא" על ידי מכון עוז והדר, ובה אוצר ענק של כל פירושי הראשונים ווהאחרונים, פסקי הלכות ושינויי נוסחאות מהגדות הגאונים והראשונים, כולל מבוא נרחב על סדר ליל פסח.

ההגדה בראי הקבלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי הקבלה, ההגדה אוצרת בתוכה סודות ורמזים לתהליכים רוחניים עמוקים שעובר האדם בדרכו לדבקות באל. ניתן לראות זאת בבירור בקטע: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים... לא את אבותינו בלבד גאל הקב"ה, אלא אף אותנו גאל עמהם" לפי זה אין לראות ביציאת מצרים אירוע חד פעמי אלא אירוע מתמשך אשר הפרט או הכלל חווה בכניסתו לעולם הרוחני.

"כמו שאמרו חז"ל 'ויוציאנו ה' ממצרים, לא על ידי מלאך, ולא על ידי שרף, ולא על ידי שליח, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו' אולם מתי האדם מקבל את העזרה, שה' יוציא אותו משליטת מצרים, שהוא הרצון לקבל לעצמו. זהו דווקא בזמן שיש להאדם חסרון אמיתי כנ"ל, ולא מותרות".[13]

מבנה ההגדה, המתחילה בגנות ומסיימת בשבח, מייצג את השלבים אותם עובר האדם בדרכו הרוחנית, כאשר נקודת ההתחלה היא תחושת הריקנות והאפסיות:

"...הנה הטעם של 'להתחיל בגנות ולסיים בשבח' הוא עד"ה 'כיתרון האור מן החושך' וע"כ צריך לזכור עניין הגנות שמתוכו יוכר לנו ביותר שיעור חסדיו ית' שעשה עמנו, ונודע אשר כל ההתחלה שלנו הוא רק עניין הגנות, משום שההעדר קודם להויה ".[14]

תחושת ההעדר הקודמת להויה, קרי לגילוי העולם הנסתר, מתבטאת בשיר הפותח את ליל הסדר מה נשתנה. ארבע הקושיות מייצגות את הקשיים והשאלות, אותם מעלה האדם בדרכו הרוחנית, ובלעדיהם אינו יכול להשתחרר מכבלי האגו ולהגיע לחירות אמיתית.

התהליך הרוחני בקבלה מורכב מארבעה שלבים, הנקראים: עשייה, יצירה, בריאה ואצילות. המספר ארבע הוא מוטיב מרכזי בהגדה, למשל שתיית ארבע כוסות יין, המקבילות לארבע לשונות גאולה, ועל כך אומר האר"י: "ולזה צריך לכוין בד' כוסות, כי כל כוס גי' אלהים, של ד' עולמות. כוס א' של קידוש נגד אצילות...כוס ב' סיפור הגדה, שאנו אומרים מתחלה היו עובדי ע"ז, לכן אמר רשע נגד עשיה,.. כוס ג' בברכת המזון בבריאה... כוס ד' ביצירה שיש שם קליפות... ולכן בכוס זה אומרים שפוך חמתך אל הגוים אשר לא ידעוך, כמו פרעה שאמר לא ידעתי את ה'".[15]

פירושים רבים נכתבו בידי המקובלים על ההגדה, וזאת מאחר שראו ביציאת מצרים יסוד ועיקר בעבודה הרוחנית, כדברי הרב אברהם יצחק הכהן קוק: "יסוד יציאת מצרים: להלחם בטבע הגס של החיים כדי שיחול בקרבו אותו מאור של טבע הקודש".[16]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביבליוגרפיה
  • אברהם יערי, ביבליוגרפיה של הגדות פסח: מראשית הדפוס ועד היום, הוצאת במברגר את ואהרמן, תשכ"א-1960.
  • אוצר ההגדות : ביבליוגרפיה של הגדות פסח מראשית הדפוס העברי עד שנת תש"ך, ירושלים: הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, תשנ"ז-1987.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגדות

פרשנויות ומאמרים

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ניתן גם לומר "אגדה של פסח", כדברי ד"ר גבריאל בירנבאום: "אין בין אגדה להגדה אלא שינוי צורה בלבד ללא כל הבדל במשמעות. כך במקורו של דבר, אולם ברבות הימים גברה הצורה אגדה ודחקה את הגדה". (ד"ר גבריאל בירנבאום, "אגדה והגדה, אגדות ומעשיות", לשוננו לעם (מחזור מ"ה חוברת ג') ניסן - סיוון ה'תשנ"ד, 1994, האקדמיה ללשון העברית).
  2. ^ הגרסה 'רַחְצָה' מצויה בכל כתבי היד (או 'רָחְצָה' בהגייה ספרדית, הר' בקמץ קטן), ואולם וולף היידנהיים תיקן "רַחַץ", כדי שצורת החריזה תהייה מתאימה יותר, במשקל: חץ - חץ - חץ - צה / רך - רך - רך - צה.
  3. ^ משנה פסחים י, ד
  4. ^ http://www.teman.co.il/?CategoryID=359&ArticleID=1034
  5. ^ פרק י משנה ו'
  6. ^ פסחים קט"ז עמוד ב'
  7. ^ למשל ר' דוד אבודרהם
  8. ^ מהדורת יואל-אסף-דוידזון עמוד ק"מ. לפי שיטתו גרסה זו היא בכל השנים ולא רק כשחל פסח במוצאי שבת כפי שיפורט בהמשך.
  9. ^ סימן קצג
  10. ^ להרחבה בסוגיה זו ראו הגדה שלמה, עמודים 142-143
  11. ^ פרק י' משנה ז'
  12. ^ דף קי"ח עמוד א'
  13. ^ הרב ברוך שלום אשלג, שלבי הסולם, מהו מסרת גבורים ביד חלשים בעבודה
  14. ^ יהודה לייב הלוי אשלג "וזאת ליהודה"
  15. ^ האר"י, פרי עץ חיים, שער חג המצות פרק ז
  16. ^ אברהם יצחק הכהן קוק, עולת ראיה חלק א, ל"ו-מ"ב
  17. ^ חיים לשם, מחקר חדש בהגדת פסח, דבר, 6 במאי 1960.


הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.