הגדה של פסח

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הגדות מודרניות על שולחן הסדר.
עמודים מתוך הגדת סראייבו

הַגָּדָה שֶׁל פֶּסַח[1] היא קובץ מדרשים, מזמורי תהילים, דברי חז"ל, ברכות, תפילות ופיוטים, שנוצר כדי לאומרו בליל הסדר - הלילה הראשון של חג הפסח מסביב לסעודת החג, לקיים את מצוות "והגדת לבנך" וסיפור יציאת מצרים. הקובץ נקרא "הגדה" על פי לשון הפסוק "והגדת לבנך".

ההגדה גם מאגדת את שאר מצוות ליל הסדר - כגון קידוש ושתית ארבע כוסות יין, אכילת מצה, מרור, כרפס, חרוסת ואפיקומן כזכר לקרבן פסח.

סימני ההגדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דף מהגדה של פסח ממומבאי, 1890.

ההגדה נפתחת ב"סדר ההגדה" - רשימת המעשים שעושים בליל הסדר כתובים בצורת סימנים לזכירה[2] בחרוזים. לסימנים הולחנו בקהילות היהודיות מנגינות. הנפוץ מביניהם הוא הסדר הבא[3]:

  • קַדֵּשׁ: קידוש לכבוד יום טוב.
  • וּרְחַץ: נטילת ידיים לפני אכילת הכרפס. ליל הסדר הוא ההזדמנות היחידה בה נהוג ליטול ידיים לפני אכילת ירק, נוטלים ידיים מבלי לברך.
  • כַּרְפַּס: אכילת ירק טבול במלח.
  • יַחַץ: חציית אחת משלוש מצות המונחות על השולחן, והחבאת אחד מהחצאים כאפיקומן.
  • מגִּיד: החלק העיקרי של ליל הסדר, בו קוראים שלל מדרשים על סיפור יציאת מצרים.
  • רַחְצָה[4]: נטילת ידיים לפני אכילת המצה.
  • מוֹצִיא מַצָּה: קיום מצוות אכילת מצה.
  • מָרוֹר: קיום מצוות אכילת מרור.
  • כּוֹרֵךְ: אכילת מצה, מרור וחרוסת כרוכים יחד, כזכר למנהגו של הלל בימי בית המקדש.
  • שֻׁלְחָן עוֹרֵךְ: סעודת החג.
  • צָפוּן: אכילת האפיקומן.
  • בָּרֵךְ: ברכת המזון.
  • הַלֵּל: אמירת תפילת ההלל.
  • נִרְצָה: סיום הסדר ושירת פיוטים שונים.

יש המקפידים לקרוא בפה כל סימן במקומו, מתוך אמונה שיש בכך סודות עמוקים.

סדר ההגדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קידוש, מתוך הגדת ריילנדס, אמצע המאה ה-14

קדש (כוס ראשונה)[עריכת קוד מקור | עריכה]

נוהגים לקדש על יין אדום. לפני השתייה אומרים את נוסח הקידוש המתאים לפסח ושותים את הכוס הראשונה מארבע הכוסות. כל המשתתפים בסדר אוחזים בידיהם את הכוס הראשונה, מגיד הסדר מברך שלוש ברכות: ברכת בורא פרי הגפן, ברכת קידוש היום וברכת שהחיינו. אם חל ליל הסדר במוצאי שבת, אומרים קידוש בסדר יקנה"ז הכולל גם הבדלה. בסיום הקידוש מתיישבים המסובים ושותים בהסבה לצד שמאל. יש לשתות בפעם אחת כ-86 סמ"ק ("רוב רביעית הלוג").

בשונה משבתות וחגים אחרים, בליל הסדר נהוג שכל אחד ואחת כולל הילדים והילדות מקדש על כוס יין או מיץ ענבים אישי ושותה אותו.

ורחץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

כרפס ויחץ, דף מהגדת קאופמן

לפני אכילת הכרפס נוטלים ידיים. עדיין אין מדובר בנטילת ידיים שלפני הסעודה - זו תהיה ב"רחצה". בכמה מקהילות אשכנז נוהגים שרק עורך הסדר נוטל ידיו.

המנהג הנפוץ הוא שנוטלים ידיים ולא מברכים ברכת "על נטילת ידיים"[5], אך יהודי תימן הנוהגים כשיטת הרמב"ם נוהגים לברך.

נטילת הידיים היא בהתאם להלכה הקובעת כי אכילת מאכל טבול במשקה, שלא בתוך סעודה (כלומר לפני שנטלו ידיים לסעודה) דורשת נטילת ידיים. ניתן להתייחס להרטבת המאכל על ידי המשקה כפעולה להעברת טומאה. נטילת הידיים מבטלת את העברת הטומאה למאכל.

כרפס[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – כרפס

הכרפס הוא ירק הנכלל בקערת ליל הסדר, ומוטבל ונאכל בליל הסדר. "כרפס" הוא השם העברי לסלרי. ברם, על פי דין התלמוד ניתן לאכול כל ירק שהוא ויש נוהגים לאכול במקומו תפוח אדמה מבושל, צנון או כל ירק אחר. עם זאת, היו שכתבו שיש לאכול דווקא כרפס - סלרי, על שם הנוטריקון של "פרך ס", לרמז על שישים ריבוא בני ישראל שיצאו משיעבוד הפרך של המצרים.

המנהג הנפוץ הוא לטבול את ה"כרפס" בחומץ או במי מלח ומנהג נפוץ פחות הוא לטובלו בחרוסת. מקור המנהג כנראה במתאבנים שהוגשו לפני הסעודה העיקרית.

לוקחים חתיכה קטנה של ירק, פחות מ"כזית"[6], מברכים את ברכת "בורא פרי האדמה" ואוכלים. בברכה מכוונים גם על אכילת המרור בהמשך[7].

יחץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

בוצעים את המצה האמצעית מבין שלוש המצות לשניים. מחצית אחת מחביאים לשימוש כאפיקומן שייאכל בסיום הארוחה, ואת המחצית השנייה מציגים למשתתפי הסדר בשלב זה.

לאחר מכן מוזגים את כוס היין השנייה - מהלך שאמור להפתיע ולעורר שאלות, שכן לאחר כוס הקידוש ולפני הארוחה, אין נוהגים לשתות עוד. זהו הפתיח למצוות המגיד, שעיקרה הוא קושיות הילדים ותשובות עליהם.

מגיד[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיקרו של סדר הפסח הוא סיפורו של סיפור יציאת מצרים כאירוע מכונן של האומה הישראלית - וכן כסמל ליהודים בגולה לשעבוד עתידי ולבניין מחודש של המקדש. סיפור יציאת מצרים - כיציאה מעבדות לחירות מסופר בארבע דרכים:

הא לחמא עניא[עריכת קוד מקור | עריכה]

"הא לחמא עניא", הגדת ברצלונה, המאה ה-14

כמבוא לחלק המגיד, מזמינים בארמית את כל המעוניין להשתתף בסדר. מצביעים על המצות ואומרים:

"הָא לַחְמָא עַנְיָא דִּי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם

כָּל דִּכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכוֹל

כָּל דִּצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח

הָשַׁתָּא הָכָא

לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל

הָשַׁתָּא עַבְדֵּי לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חוֹרִין.

בתרגום לעברית:

זהו לחם העוני שאכלו אבותינו בארץ מצרים.

כל הרעב יבוא ויאכל,

כל הצריך יבוא וייפסח (מלשון קורבן פסח).

השנה (אנו) כאן, לשנה הבאה בארץ ישראל,

השנה (אנו) עבדים, לשנה הבאה בני חורין."

מדוע "הא לחמא" נאמר בארמית? זוהי תוספת מאוחרת שנוספה בגלות בבל, ואנו פותחים את ההגדה בשפה שתהיה מובנת גם לילדים, וגם כמובן לאורחים המזדמנים. הסיום "לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חוֹרִין" נאמר בעברית כי הוא כבר לא חלק מהפניה לעניים, אלא בקשה, תפילה לה'. רבי נטוראי גאון כותב שכך היה מנהג בבל, שלא היו סוגרים דלתותיהם, אלא מזמינים שכנים עניים לבוא לביתם לאכול יחד. עתה אנו מקדימים ומחלקים לעניים כספים לפני פסח, והם נקראים קמחא דפסחא (ירושלמי בבא בתרא א ד).

יתר על כן, בטרם החורבן, בהיות הבית בנוי, אוכלים את הסעודה אך ורק "בני החבורה" ש"נמנו" על הקורבן קודם שחיטתו. ואת הסעודה עורכים במקום סגור. כלומר, את העניים היה צריך להזמין שעות רבות קודם סעודת החג וממילא נוסח ההזמנה היה שונה, אישי ולא אחיד. (ע"פ הנער אביתר אביבי ז"ל בספר "ימי העומר", מסדרת "יד לאביתר", שהוצא לזכרו.)

ההגד הראשון: ארבע קושיות ומעשה שהיה בבני ברק[עריכת קוד מקור | עריכה]

"מה נשתנה" מתוך הגדת רוטשילד
הרבנים בבני ברק, מתוך הגדה שנדפסה בברלין בשנת 1740

את החלק הראשון של סיפור יציאת מצרים פותח צעיר מבאי הסדר המדקלם, שר או קורא את ארבע הקושיות - ארבע שאלות (יש נוהגים שכל אחד ואחת מהילדים והילדות קורא בתורו את כל השאלות ויש נוהגים שכל הילדים שואלים אותן במשותף). התשובה להן היא המשך ההגדה - סיפור יציאת מצרים הבא לאחר קטע זה. מטרת שאלת הקושיות היא לעניין את הילדים במוזרויות של הסדר, שמטרתן לגרום לילדים להבין שליל הסדר הוא אירוע מיוחד ולא עוד ארוחה חגיגית. מטרת הסדר היא "לספר ביציאת מצרים" כלומר לתאר ולחוות את שחרור בני ישראל ממצרים. הילד שואל על ארבעה מאפיינים של החג. זוהי שאלה אחת שלה ארבעה סעיפים.

הילד שואל: "מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילוֹת" ומתייחס לארבעה מאפיינים:

  1. המצות: "שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִים חָמֵץ וּמַצָּה; הַלַּיְלָה הַזֶּה כֻּלּוֹ מַצָּה".
  2. המרור: "שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִים שְׁאָר יְרָקוֹת, הַלַּיְלָה הַזֶּה (כולו) מָרוֹר".
  3. טבילת הירקות במי מלח או חומץ: "שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אֵין אָנוּ מַטְבִּילִין אַפִלּוּ פַּעַם אַחַת, הַלַּיְלָה הַזֶּה שְׁתֵּי פְּעָמִים".
  4. ההסבה: "שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין בֵּין יוֹשְׁבִין וּבֵין מְסֻבִּין, הַלַּיְלָה הַזֶּה כֻּלָּנוּ מְסֻבִּין". שאלה זו מתייחסת למנהג לאכול את הסדר בשכיבה על כריות (בהסבה) בניגוד לישיבה רגילה על כיסא.

מנהג שאלת הקושיות בליל הסדר נהוג עוד מזמן בית המקדש, אולם אז הקושיה השלישית הייתה שונה ונוסחה היה: "שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי שלוק ומבושל - הלילה הזה כולו צלי"‏[8], ואלו הקושיה הרביעית הייתה כקושיה השלישית בנוסח ההגדה שלנו ועל ההסבה לא שאלו בזמן הבית.

לאחר מה נשתנה‏[9] נהוג בקרב יהודי תימן לקרוא את הקטע מא כ'בר שתוכנו קיצור ההגדה בערבית תימנית.

ההגד השני: ארבעה בנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרבנים בבני ברק וארבעה בנים, מתוך הגדה שיצאה בתוניס בשנת 1920
"מתחילה עובדי עבודה זרה" וכו', מתוך הגדת ונציה, 1609

חלק זה של ההגדה מתחיל בסיפור ארבעת הבנים. הוא מבוסס על ארבעה תיאורים שונים המופיעים בתורה ביחס לשאלות הבנים בעניין מנהגי הפסח להוריהם:

"כנגד ארבעה בנים דיברה התורה: אחד חכם ואחד רשע ואחד תם ואחד שאינו יודע לשאול"

כל אחד מהבנים שואל גם הוא שאלה על החג, כמו ארבע הקושיות, והמסובים עונים לו:

  • הבן ה"חכם" שואל על פרטי ההלכות הנהוגות ונענה על חשיבות המנהגים.
  • ה"רשע" שואל "מה העבודה הזאת לכם?" - מאחר שאמר "לכם" והוציא עצמו מהכלל עונים "לו היה שם לא היה נגאל".
  • ה"תם" שואל: "מה זאת?" - שאלה פשוטה המתייחסת לסדר ומקבלת בהתאם תשובה פשוטה: "ביד חזקה הוציאנו ה' אלוהינו ממצרים".
  • "זה שאינו יודע לשאול": נאמר בהגדה "את פתח לו" - אתה תשאל במקומו ותסביר לו את החג וחשיבותו.

ההגד השלישי: ארמי אובד אבי ודיינו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתוך פירוש הפסוקים בקטע "צא ולמד", הגדה שנשתמרה בגניזת קהיר, אוסף ספריית יונס וסוראיה נזריאן, אוניברסיטת חיפה
חישוב מספר המכות, מתוך הגדה שיצאה לאור ב-1922 בקהיר, עם תרגום לערבית מאת הלל פרחי.

בשלב זה של ההגדה מספרים את סיפור יציאת מצרים ומפרשים את הפסוקים מספר דברים, כמו כן מפרטים את עשר מכות מצרים:

  1. דם - כל המים במצרים הפכו לדם
  2. צפרדע - בכל מקום במצרים היו צפרדעים.
  3. כינים - לכל אנשי מצרים היו כינים.
  4. ערוב - חיות טורפות או חיות משוגעות.
  5. דבר - אשר פגע בבהמות.
  6. שחין - מחלות עור.
  7. ברד - גשם של אש ושלג מעורב גם יחד, שהרג אנשים והשחית את היבול.
  8. ארבה - חגבי הארבה שמילאו את הארץ.
  9. חושך - כל ארץ מצרים הייתה שרויה בעלטה מוחלטת מלבד מ"ארץ גושן" בה גרו בני ישראל.
  10. מכת בכורות - כל הבנים הבכורים באדם ובחיות מתו.

רבי יהודה היה מכנה אותם בקיצור בראשי-תיבות (נתן בהם סימנים): "דְצַ"ךְ, עַדַ"שׁ, בְּאַחַ"ב"
ראשי תיבות: דם צפרדע ך(כ)ינים | ערוב דבר שחין | ברד ארבה חושך בבכורות"
על פי הקבלה: באמירת כל אחת ואחת מהמכות וכל אחד מהסימנים נהוג שכל אחד שופך מעט מהיין בכוסו לתוך כלי חרס שבור .

קריאת "דיינו", הגדת ונציה, 1609

לאחר מכן נוהגים לשיר את הפיוט "דיינו" - שיר בו מודים על כל אחד מהנסים שעשה האל בעת יציאת מצרים.

ההגד הרביעי: פסח מצה ומרור[עריכת קוד מקור | עריכה]

"פסח מצה ומרור" בהגדת רוטשילד

בשלב זה של ההגדה קוראים דרשות קצרות על פסוקים מן התורה הקשורים ליציאת מצרים ומצוות הפסח, וההגדה דורשת שכל אחד מהנוכחים בסדר יראה את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים ("בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים").

פרקי הלל[עריכת קוד מקור | עריכה]

חצי הלל, הגדת נירנברג, 1449

בסיום המגיד אומרים את תחילת ההלל - מזמורים - ספר תהלים, פרק קי"ג פרק קי"ד, ומסיימים בברכת "אשר גאלנו"[10].

ברכת אשר גאלנו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר אמירת ההלל ובסיום המגיד נאמרת ברכת "אשר גאלנו". לדעת התנא רבי טרפון כוללת הברכה הודאה על נס גאולת מצרים ואילו התנא רבי עקיבא מוסיף עליה גם תפילה לגאולה ולאכילת קרבן הפסח בבית המקדש, וכשיטתו נפסק להלכה.

נוסח הברכה משתנה בין ההגדות השונות ובמהלך הדורות ערכו בו הפוסקים הגהות שונות. אחת מן ההגהות הנפוצות נסובה על המלים "ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים". בעלי התוספות[11] וראשונים נוספים‏[12] מציינים כי יש לגרוס קודם זבחים ולאחר מכן פסחים, שכן זבח הוא קרבן חגיגה שאף הוא היה נאכל בליל הסדר בזמן בית המקדש, וכיוון שקרבן החגיגה נאכל לפני קרבן הפסח יש להזכירו קודם. ברם בהגדות השונות היו גם שגרסו "מן הפסחים ומן הזבחים" (למשל רס"ג[13]) והיו שנימקו גרסה זו בשל העובדה שכאשר חל פסח במוצאי שבת לא היו מביאים קרבן חגיגה, ולכן כיוון שהפסח נאכל תמיד - יש להקדימו. בשו"ת מהר"י וייל[14] פוסק לפי שיטה זו שרק כאשר פסח חל במוצאי שבת יש להפוך את הסדר ולומר "מן הפסחים ומן הזבחים" וביתר השנים יש לומר "מן הזבחים ומן הפסחים", אך שיטה זו נתקבלה רק בחלק מן ההגדות והיו שהשיגו עליה.‏[15]

כוס שנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר סיום סיפור יציאת מצרים שותים את כוס היין השנייה. למנהג הספרדים אין מברכים "ברוך... בורא פרי הגפן" על כוס זו (וכן על כוס רביעית להלן), ולמנהג האשכנזים מברכים על כל כוס וכוס "ברוך... בורא פרי הגפן".

רחצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני הברכה על המצה נוטלים ידיים, ומברכים על נטילת ידיים.

מוציא מצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוציאים שלוש מצות: העליונה והתחתונה שלימות, והאמצעית פרוסה, ומברכים עליהם שתי ברכות. ברכה ראשונה: "בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ", וברכה שנייה על המצווה של אכילת מצה: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל אֲכִילַת מַצָּה. אוחזים את שתי המצות ובוצעים משתיהן[16], ואוכלים כמחצית מהמצה האמצעית בהסיבה על צד שמאל.

מרור[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מרור

המרור - ירקות מרים (לרוב חסה) - נאכל לזכר השיעבוד. מטבילים את המרור בחרוסת, מברכים: "בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל אֲכִילַת מָרוֹר" ואוכלים ממנו כזית בלא הסבה.

כורך[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוכלים שוב מרור כשהוא כרוך במצה, כזכר למנהגו של הלל הזקן בזמן בית המקדש לכרוך את המצה עם המרור ועם קורבן הפסח. כיום, רוב המצות הן קשות, והכריכה נעשית בכמעין כריך, כאשר המרור מונח בין שני שברי מצה.

שולחן עורך[עריכת קוד מקור | עריכה]

עורכים את השולחן לאכילת ארוחת החג. יש נוהגים לפתוח את הארוחה באכילת" ביצה טבולה במי מלח.

בעדות השונות נהגו לאכול מאכלים מיוחדים בליל הסדר. בעדות אשכנז נהוג לאכול מרק עוף עם כופתאות העשויות מקמח מצה או מקמח תפוחי אדמה(קניידלאך) ודג ממולא -גפילטע פיש, המוכן מקמח מצה או תפוחי אדמה.

בעדות המזרח נהגו לאכול אורז (שאשכנזים נמנעים מלאוכלו בשל איסור קטניות) ומאכלים שאמורים לציין את המן שעל פי המסורת הטיל את הגורל שלו בחג הראשון של פסח.

צפון[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אפיקומן

בסיום הסעודה, אוכלים מצה, זכר לקורבן הפסח שהיה נאכל בסוף הסעודה, ולאחריו אסור היה לאכול דבר. כך גם לאחר אכילת מצה זו, אין לאכול דבר. המצה הנאכלת היא המחצית השנייה של המצה האמצעית אשר נחציתה ביחץ, ואוכלים בהסבה.

לאחר אכילת האפיקמון מברכים את ברכת המזון.

ברך[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברכת המזון בתום הסעודה, ובה מודים על המזון ועל הארץ המובטחת, על חג הפסח, ועל ירושלים, ועל הטובות הכלליות אשר גמלנו.

כוס שלישית[עריכת קוד מקור | עריכה]

"שפוך חמתך", הגדה מעוטרת מגרמניה, המאה ה-14.

בסיום הברכה שותים כוס יין שלישית.

כוס של אליהו

האשכנזים נוהגים למזוג כוס יין מיוחדת ("כוס של אליהו") ופותחים לכבודו את דלת הבית בתקווה שיבוא ויביא עמו את המשיח. כאשר הדלת פתוחה אומרים פסוקים מן התהלים המתחילים במילים "שפוך חמתך אל הגוים אשר לא ידעוך", תפילה לנקמה בשונאי ישראל. מקור המנהג בעלילות הדם שהיו נהוגות באירופה בתקופת חג הפסח. ההנחה הייתה שאליהו הנביא (הקשור בתנ"ך לנקמה והרג רבים) יגן על יהודי הבית מפני בני המקום האנטישמיים.

הלל וברכת השיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קריאת ההלל

הלל[עריכת קוד מקור | עריכה]

קריאת פרקי תהילים המודים לאל על הישועה של עם ישראל. אנו ממשיכים מהיכן שהפסקנו לפני הסעודה.

ברכת השיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ברכת השיר

המשנה במסכת פסחים[17] מציינת כי "כוס רביעי גומר עליו את ההלל ואומר עליו ברכת השיר"[18]. כיום נהוג בנוסח אשכנז לומר "יהללוך" לאחר "הלל המצרי" בלי חתימת הברכה, "הלל הגדול" ולבסוף "נשמת כל חי" עם חתימה. ביתר הנוסחים נהוג לומר לאחר הלל המצרי את הלל הגדול, לאחריו נשמת כל חי בלי חתימה ולבסוף את ברכת יהללוך עם חתימה. מנהגים אחרים היו נפוצים בעבר אך אינם קיימים כיום.

לאחר ההלל וברכת השיר שותים את הכוס הרביעית.

נרצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיום הסדר בשירה ובפיוטים, ותקווה לעשות את הסדר בירושלים בשנה הבאה, יחד עם ההכרזה "לשנה הבאה בירושלים".

קריאת ההגדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפחה יהודית סביב שולחן הסדר. לונדון, 1899
ליל הסדר באוקראינה, שנות השלושים שצולמה על ידי חברה לא יהודיה של המשפחה. ניתן לראות את הגבר מימין לבוש בקיטל, ואת כוסות היין בקדמת התמונה.
שולחן הסדר. המצות מכוסות בבד עליו נשאלת השאלה "מצה זו שאנו אוכלין על שום מה".

יש נוהגים שעורך הסדר קורא את כל הטקסטים, ויש נוהגים שכל משתתף בסדר קורא קטע בתורו, וחלק מהקטעים אף מושרים במנגינה.

על פי ההלכה, בזמן אכילת המצה ושתיית ארבע כוסות של יין יש להסב על צד שמאל כמנהג בני החורין בתקופה הרומית, אך אין להסב בזמן קריאת ההגדה עצמה. גם שתיית ארבע כוסות נתקנה משום 'דרך חירות', ומספרן מרמז גם לארבע לשונות של גאולה - "והוצאתי", "והצלתי", "וגאלתי" "ולקחתי" (ספר שמות, פרק ו', פסוק ו'-ז).

ההגדה מיועדת לכל הגילאים, אולם מפני הדגש המיוחד שיש בחינוך הילדים ובמיוחד במצווה זו, מכוונת היא במידה רבה לילדים. רבים מהמעשים הנהוגים בליל הסדר נועדו לעורר עניין וערנות אצלם, כדי שישאלו במה שונה הלילה משאר הלילות. כגון: אכילת כרפס בתחילת הסדר וסילוק המאכלים מהשולחן בטרם האכילה. נהוג שהילד הקטן קורא את נוסח ה"מה נשתנה", שבו ארבע שאלות על השינויים שבין ליל הסדר ללילות רגילים. גם מנהג גניבת האפיקומן הונהג כדי להשאיר את הילדים ערים. יש הנוהגים להציג את עצמם כבאים מארץ רחוקה, וגם המנהג להשאיר כיסא לאליהו הנביא, כמו המנהג לפתוח לו את הדלת, מיועד לגרום להתעוררות אצל הילדים. בנוסף נוהגים לחלק לילדים אגוזים, על-מנת לגרום לילדים להישאר ערים עד סוף הסדר.

התפתחות ההגדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלקיה העיקריים של ההגדה כבר היו בתקופת בית שני, אך לא ידוע מתי בדיוק התגבשה ההגדה לנוסח הנוכחי. הנוסח הקדום ביותר של "הגדה של פסח" מופיע בחיבורו של הרב סעדיה גאון, סידור רב סעדיה גאון, מהמאה העשירית. הפיוטים והפזמונים צורפו בימי הביניים. ההגדה זכתה למהדורות רבות מספור, ונכתבו אודותיה פירושים רבים החל בתקופת הראשונים ועד לזמננו. בביבליוגרפיה של אברהם יערי, המונה הגדות מראשית הדפוס ועד 1960, נכללות 2,717 הגדות. בביבליוגרפיה מאוחרת יותר, שיצאה על ידי מפעל הביבליוגרפיה, בעריכת יצחק יודלוב, נמנו 4,730 הגדות שנדפסו עד שנת 1960. כגון הגדת ראשי הציפורים, שנדפסה בגרמניה. הגדת סראייבו בספרד, שניהם במאה ה-13. או הגדת רוטשילד מהמאה ה-14, הגדת פראג משנת 1526 והגדת אמסטרדם משנת 1695 שכללה מפת ארץ ישראל שצוירה על ידי אברהם בר יעקב.

ליל הסדר הוא טקס מרכזי ביהדות לכל המשפחה למבוגרים ולילדים, וההגדה התפתחה בשתי סוגות המשקפים זאת:

  • הגדה מעוטרת, מצוירת ומהודרת.
  • הגדה משולבת בפירושים לטקסט.

בקרב יהודי תימן נהוג להוסיף את המא כ'בר, קטע הנאמר על ידי ילד שתוכנו קיצור ההגדה בשפה ערבית תימנית, על מנת שמשתתפי הסדר שאינם דוברי עברית יוכלו להבין ולקיים את מצוות ההגדה.

בנוסף לנוסחים המסורתיים של ההגדה, התפתחו במאה ה-20 נוסחים שונים של הגדה קיבוצית לפסח. הקיבוצים נהגו להכין הגדות משלהם, שסטו מעט או הרבה מהנוסח המסורתי, ושיקפו את האידאולוגיה של הקיבוץ.

פירושים על ההגדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פירושים על ההגדה נכתבו לאורך הדורות. הראשונים כבר כתבו פירושים ביניהם ידוע לנו על: רש"י, רשב"ם, ראב"ן, רבי יהודה בן יקר, רבי ישעיה די טראני, שבלי הלקט לרבי צדקיה ב"ר אברהם הרופא וממנו בתניא רבתי, ריטב"א, ארחות חיים לרבי אהרון הכהן מלוניל וממנו בכלבו, אבודרהם, רשב"ץ, רבנו דוד הנגיד, רבנו יצחק ב"ר ישראל, רבנו אברהם חדידה, רבנו נתן ב"ר יוסף מקלמרון, רבנו יצחק ב"ר שלמה אלאחדב, רבנו שם טוב בן שם טוב, רבי יצחק אברבנאל ועוד.

גם אחרונים רבים כתבו לה פירושים, והבולטים שביניהם: מהר"ל בתוך ספרו "גבורות ה'", "חוקת הפסח" לרבי משה ב"ר חיים פיזאנטי ורבי שלמה ב"ר ברוך, הגר"א, "בנין אריאל" לרבי שאול לוונשטאם מאמסטרדם, כמה פירושים של רבי חיים יוסף דוד אזולאי, "מעשי ה'" לרבי אליעזר אשכנזי, "מעשה ניסים" לרבי יעקב מליסא, חתם סופר, רבי יעקב עמדין, "פרי עץ חיים" לרב יחיא צאלח, "לקוטי טעמים ומנהגים" לרבי מליובאוויטש, "מאיר עין" למאיר איש שלום, "מגדל עדר" - ליקוט ממאות מפרשים, הגדה שלמה בהוצאת הרב מנחם מנדל כשר, הסדר הערוך ועוד.

כמו כן נדפס חיבור על ההגדה בשם 'אוצר פירושים וציורים להגדה של פסח', שערך רבי יהודה דוד איזנשטיין, יצא לאור בשנת תרע"ז (1917) ובתשל"ו (1975) בתל אביב.

בשנת תשס"ח יצאה בירושלים, על ידי מכון ירושלים, הגדה בשם אוצר מפרשי ההגדה - ליקוט מכל ספרות חז"ל והמפרשים אודות ההגדה.

בשנת תשע"ג יצאה הגדה מבוארת "מתיבתא" על ידי מכון עוז והדר, ובה אוצר ענק של כל פירושי הראשונים והאחרונים, פסקי הלכות ושינויי נוסחאות מהגדות הגאונים והראשונים, כולל מבוא נרחב על סדר ליל פסח.

ההגדה בראי הקבלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי הקבלה, ההגדה אוצרת בתוכה סודות ורמזים לתהליכים רוחניים עמוקים שעובר האדם בדרכו לדבקות באל. ניתן לראות זאת בבירור בקטע: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים... לא את אבותינו בלבד גאל הקב"ה, אלא אף אותנו גאל עמהם" לפי זה אין לראות ביציאת מצרים אירוע חד פעמי אלא אירוע מתמשך אשר הפרט או הכלל חווה בכניסתו לעולם הרוחני.

"כמו שאמרו חז"ל 'ויוציאנו ה' ממצרים, לא על ידי מלאך, ולא על ידי שרף, ולא על ידי שליח, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו' אולם מתי האדם מקבל את העזרה, שה' יוציא אותו משליטת מצרים, שהוא הרצון לקבל לעצמו. זהו דווקא בזמן שיש להאדם חסרון אמיתי כנ"ל, ולא מותרות".‏[19]

מבנה ההגדה, המתחילה בגנות ומסיימת בשבח, מייצג את השלבים אותם עובר האדם בדרכו הרוחנית, כאשר נקודת ההתחלה היא תחושת הריקנות והאפסיות:

"...הנה הטעם של 'להתחיל בגנות ולסיים בשבח' הוא עד"ה 'כיתרון האור מן החושך' וע"כ צריך לזכור עניין הגנות שמתוכו יוכר לנו ביותר שיעור חסדיו ית' שעשה עמנו, ונודע אשר כל ההתחלה שלנו הוא רק עניין הגנות, משום שההעדר קודם להויה ".‏[20]

תחושת ההעדר הקודמת להויה, קרי לגילוי העולם הנסתר, מתבטאת בשיר הפותח את ליל הסדר מה נשתנה. ארבע הקושיות מייצגות את הקשיים והשאלות, אותם מעלה האדם בדרכו הרוחנית, ובלעדיהם אינו יכול להשתחרר מכבלי האגו ולהגיע לחירות אמיתית.

התהליך הרוחני בקבלה מורכב מארבעה שלבים, הנקראים: עשייה, יצירה, בריאה ואצילות. המספר ארבע הוא מוטיב מרכזי בהגדה, למשל שתיית ארבע כוסות יין, המקבילות לארבע לשונות גאולה, ועל כך אומר האר"י: "ולזה צריך לכוין בד' כוסות, כי כל כוס גי' אלהים, של ד' עולמות. כוס א' של קידוש נגד אצילות...כוס ב' סיפור הגדה, שאנו אומרים מתחלה היו עובדי ע"ז, לכן אמר רשע נגד עשיה,.. כוס ג' בברכת המזון בבריאה... כוס ד' ביצירה שיש שם קליפות... ולכן בכוס זה אומרים שפוך חמתך אל הגוים אשר לא ידעוך, כמו פרעה שאמר לא ידעתי את ה'".‏[21]

פירושים רבים נכתבו בידי המקובלים על ההגדה, וזאת מאחר שראו ביציאת מצרים יסוד ועיקר בעבודה הרוחנית, כדברי הרב אברהם יצחק הכהן קוק: "יסוד יציאת מצרים: להלחם בטבע הגס של החיים כדי שיחול בקרבו אותו מאור של טבע הקודש".‏[22]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביבליוגרפיה
  • אברהם יערי, ביבליוגרפיה של הגדות פסח: מראשית הדפוס ועד היום, הוצאת במברגר את ואהרמן, תשכ"א-1960.
  • אוצר ההגדות : ביבליוגרפיה של הגדות פסח מראשית הדפוס העברי עד שנת תש"ך, ירושלים: הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, תשנ"ז-1987.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגדות

פרשנויות ומאמרים

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ניתן גם לומר "אגדה של פסח", כדברי ד"ר גבריאל בירנבאום: "אין בין אגדה להגדה אלא שינוי צורה בלבד ללא כל הבדל במשמעות. כך במקורו של דבר, אולם ברבות הימים גברה הצורה אגדה ודחקה את הגדה". (ד"ר גבריאל בירנבאום, "אגדה והגדה, אגדות ומעשיות", לשוננו לעם (מחזור מ"ה חוברת ג') ניסן - סיוון ה'תשנ"ד, 1994, האקדמיה ללשון העברית).
  2. ^ ר' מנחם מנדל כשר בספרו "הגדה שלמה" (עמ' 82-77) מנה ארבעה עשר "סימנים"
  3. ^ יש המייחסים סימן זה לרש"י, אולם על פי כתב יד של אחד מתלמידי מהרי"ל שמצא שד"ל, הרי שמחבר הסימן הוא ר' שמואל מפלייזא, מבעלי התוספות.
  4. ^ הגרסה 'רַחְצָה' מצויה בכל כתבי היד (או 'רָחְצָה' בהגייה ספרדית, הר' בקמץ קטן), ואולם וולף היידנהיים תיקן "רַחַץ", כדי שצורת החריזה תהייה מתאימה יותר, במשקל: חץ - חץ - חץ - צה / רך - רך - רך - צה.
  5. ^ בין הפוסקים קיימת מחלוקת האם יש לברך על נטילה זו כמו בנטילת ידיים רגילה לפני אכילת לחם. בשל הכלל של ספק ברכות להקל, נוהגים שלא לברך. 
  6. ^ הרמב"ם כתב שיש לאכול מהירק שיעור כזית. אחרים, כגון רבי מאיר הכהן מרוטנבורג, בעל "הגהות מיימוניות", חלקו עליו, וסברו שמספיקה אכילה מועטה יותר, וכן פסקו הטור והשולחן ערוך. האחרון פסק שיש לאכול דווקא פחות מכזית, משום שיש ספק בשאלה אם יש לברך ברכה אחרונה על הכרפס, מכיוון שהוא נאכל לפני הסעודה, ואם יברך עליו ברכה אחרונה לא יוכל להוציא ידי חובה גם את המרור. בכל אופן, להלכה נפסק שגם אם אוכל כזית, לא יברך לאחריו.
  7. ^ מכיוון שעל המרור ספק אם צריך לברך כיוון שיש אומרים שהוא נפטר בברכת המוציא שמברכים על המצה
  8. ^ משנה פסחים י, ד
  9. ^ http://www.teman.co.il/?CategoryID=359&ArticleID=1034
  10. ^ במשנה במסכת פסחים פרק י משנה ו' נחלקו בית הלל ובית שמאי איזה חלק של ההלל נאמר בשלב זה של קריאת ההגדה (יתר ההלל נאמר לאחר הסעודה; ראו לקמן). לדעת בית שמאי אומרים רק את הפרק הראשון של ההלל - תהלים מזמור קי"ג, ולדעת בית הלל אומרים את שני המזמורים - קיג, קיד, וכשיטת בית הלל נפסק להלכה.
  11. ^ פסחים קט"ז עמוד ב'
  12. ^ למשל ר' דוד אבודרהם
  13. ^ מהדורת יואל-אסף-דוידזון עמוד ק"מ. לפי שיטתו גרסה זו היא בכל השנים ולא רק כשחל פסח במוצאי שבת כפי שיפורט בהמשך.
  14. ^ סימן קצג
  15. ^ להרחבה בסוגיה זו ראו הגדה שלמה, עמודים 142-143
  16. ^ ישנם פוסקים שעל הפרוסה מברך המוציא ועל השלימה "על אכילת מצה" (הובאו בטור או"ח תעה). והמנהג הוא כדי לצאת ידי חובת כולם.
  17. ^ פרק י' משנה ז'
  18. ^ בתלמוד במסכת פסחים דף קי"ח עמוד א נחלקו אמוראים מה היא "ברכת השיר"; רב יהודה סבר שהיא ברכת "יהללוך" (ברכה הנאמרת באופן רגיל אחרי קריאת ההלל) ורבי יוחנן סובר שהיא תפילת נשמת כל חי. הראשונים נחלקו הן בפירוש דברי האמוראים והן כיצד יש להכריע ביניהם. קיימות ארבע שיטות עיקריות באשר לזהות הברכה.
  19. ^ הרב ברוך שלום אשלג, שלבי הסולם, מהו מסרת גבורים ביד חלשים בעבודה
  20. ^ יהודה לייב הלוי אשלג "וזאת ליהודה"
  21. ^ האר"י, פרי עץ חיים, שער חג המצות פרק ז
  22. ^ אברהם יצחק הכהן קוק, עולת ראיה חלק א, ל"ו-מ"ב
  23. ^ חיים לשם, מחקר חדש בהגדת פסח, דבר, 6 במאי 1960.


הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.