הגדה של פסח

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הגדות מודרניות על שולחן הסדר.
קיום מצוות סיפור יציאת מצרים על ידי הרבנים בבני ברק, מתוך הגדה שנדפסה בברלין בשנת 1740

הַגָּדָה שֶׁל פֶּסַח[א] (נקראת גם, בפי יהודי תימן, אגדתא דפסחא) היא קובץ מדרשים, מזמורי תהילים, דברי חז"ל, ברכות, תפילות ופיוטים, שנוצר כדי לאומרו בליל הסדר - הלילה הראשון של חג הפסח מסביב לסעודת החג, ולקיים את מצוות "והגדת לבנך" וסיפור יציאת מצרים. הקובץ נקרא "הגדה" על פי לשון הפסוק "והגדת לבנך". ההגדה כוללת את מצוות ליל הסדר - כגון קידוש ושתיית ארבע כוסות יין, אכילת מצה, מרור, כרפס, חרוסת ואפיקומן כזכר לקרבן פסח. נוהל עריכת הסדר מופיע במשנה, במסכת פסחים, בפרק העשירי.

קריאת ההגדה במשולב עם הסעודה ברבים בערב חג הפסח הוא טקס מרכזי ביהדות לכל המשפחה, למבוגרים ולילדים.

במשך הדורות ההגדה התפתחה בשני ממדים: הלמדני-פרשני, והאמנותי חזותי. תלמידי חכמים ומלומדים חיברו עליה ביאורים ונתנו לה הסברים; אמנים יצרו להגדה עיטורים, הוסיפו לעותקיה ציורים ואף כתבו אותה על קלף.[2]

ההגדה של פסח נאמרת בקהילות רבות בשירה עם מנגינות מסורתיות וחדשות.[3]

סימני ההגדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דף מהגדה של פסח ממומבאי, 1890.

ההגדה נפתחת ב"סדר ההגדה" - רשימת המעשים שעושים בליל הסדר כתובים בצורת סימנים לזכירה בחרוזים.[ב] הנפוץ מביניהם הוא הסדר הבא[ג]:

  • קַדֵּשׁ: קידוש לכבוד יום טוב.
  • וּרְחַץ: נטילת ידיים לפני אכילת הכרפס. נוטלים ידיים מבלי לברך.
  • כַּרְפַּס: אכילת ירק טבול במי מלח.
  • יַחַץ: חציית המצה האמצעית משלוש מצות המונחות על השולחן, והחבאת אחד מהחצאים כאפיקומן.
  • מגִּיד: החלק העיקרי של ליל הסדר, בו קוראים פסוקי התנ"ך, מדרשים ופיוטים על סיפור יציאת מצרים.
  • רַחְצָה[ד]: נטילת ידיים לפני אכילת המצה.
  • מוֹצִיא מַצָּה: קיום מצוות אכילת מצה.
  • מָרוֹר: קיום מצוות אכילת מרור.
  • כּוֹרֵךְ: אכילת מצה ומרור כרוכים יחד, כזכר למנהגו של הלל בימי בית המקדש השני.
  • שֻׁלְחָן עוֹרֵךְ: סעודת החג.
  • צָפוּן: אכילת האפיקומן.
  • בָּרֵךְ: ברכת המזון.
  • הַלֵּל: אמירת ההלל.
  • נִרְצָה: סיום הסדר ושירת פיוטים שונים.

יש המקפידים לקרוא בפה כל סימן במקומו, מתוך אמונה שיש בקריאה סודות עמוקים.[דרוש מקור]

מבנה ההגדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיפור יציאת מצרים - כיציאה מעבדות לחירות מסופר בארבעה היגדים להם הקדמה:

הא לחמא עניא[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הא לחמא עניא

כהקדמה לחלק המגיד, מזמינים בארמית את כל המעוניין להשתתף בסדר. מצביעים על המצות ואומרים:

הנוסח הארמי תרגום
הָא לַחְמָא עַנְיָא דִּי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם.

כָּל דִּכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכוֹל, כָּל דִּצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח.

הָשַׁתָּא הָכָא – לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל.

הָשַׁתָּא עַבְדֵּי – לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חוֹרִין.

זה לחם העוני שאכלו אבותינו בארץ מצרים.

כל (מי) שרעב יבא ויאכל, כל (מי) שצריך יבא ויפסח.

השנה כאן - לשנה הבאה בארץ ישראל.

השנה עבדים - לשנה הבאה בני חורין.

"הא לחמא" נאמר בארמית, כיוון שזו השפה אותה דיבר רוב עם ישראל מאז תקופת החשמונאים. "ולפיכך הוצרכו לחבר דברי הגדה בלשון הארמית לפשוטי-העם, לנשים וילדים שלא ידעו עברית".[6] יש מחלוקת בין החוקרים מתי נכתבה הפסקה הא לחמא עניא, האם בתקופת בית שני, או אחרי החורבן.[6]

ההיגד הראשון: ארבע קושיות ומעשה שהיה בבני ברק[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרבנים בבני ברק וארבעה בנים, מתוך הגדה שיצאה בתוניס בשנת 1920
"מתחילה עובדי עבודה זרה" וכו', מתוך הגדת ונציה, 1609

את החלק הראשון של סיפור יציאת מצרים פותח צעיר מבאי הסדר המדקלם, שר או קורא את הפסקה המתחילה במילים מה נשתנה. הפסקה כוללת ארבע שאלות על ההתנהגות השונה בערב פסח בהשוואה לערבי חול (יש נוהגים שכל אחד ואחת מהילדים והילדות קורא בתורו את כל השאלות ויש נוהגים שכל הילדים שואלים אותן במשותף). התשובה להן היא המשך ההגדה - סיפור יציאת מצרים הבא לאחר פסקה זו. היו פרשנים שכתבו כי מטרת שאלת הקושיות היא לעניין את הילדים בשונויות של ליל הסדר, ומטרתן של השאלות לגרום לילדים להבין שליל הסדר הוא אירוע מיוחד ולא עוד ארוחה חגיגית. מטרת הסדר היא "לספר ביציאת מצרים" כלומר לתאר ולחוות את שחרור בני ישראל ממצרים. הצעיר שואל על ארבעה מאפיינים של החג. זוהי שאלה אחת בת ארבעה סעיפים.

הצעיר שואל: "מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילוֹת" ומתייחס לארבעה מאפיינים:

  1. המצות: "שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִים חָמֵץ וּמַצָּה; הַלַּיְלָה הַזֶּה כֻּלּוֹ מַצָּה".
  2. המרור: "שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִים שְׁאָר יְרָקוֹת, הַלַּיְלָה הַזֶּה (כולו) מָרוֹר".
  3. טבילת הירקות במי מלח או חומץ: "שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אֵין אָנוּ מַטְבִּילִין אַפִלּוּ פַּעַם אַחַת, הַלַּיְלָה הַזֶּה שְׁתֵּי פְּעָמִים".
  4. ההסבה: "שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין בֵּין יוֹשְׁבִין וּבֵין מְסֻבִּין, הַלַּיְלָה הַזֶּה כֻּלָּנוּ מְסֻבִּין". שאלה זו מתייחסת למנהג לאכול את הסדר בשכיבה על כריות (בהסבה) בניגוד לישיבה רגילה על כיסא.

מנהג שאלת הקושיות בליל הסדר נהוג עוד מזמן בית המקדש, אולם אז הקושיה השלישית הייתה שונה ונוסחה היה: "שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי שלוק ומבושל - הלילה הזה כולו צלי" (משנה פסחים י). ואילו הקושיה הרביעית הייתה כקושיה השלישית בנוסח ההגדה שלנו ועל ההסבה לא שאלו בזמן בית המקדש.[ה]

לאחר מה נשתנה נהוג בקרב יהודי תימן לקרוא את הקטע מא כ'בר שתוכנו קיצור ההגדה בערבית תימנית.[7]

ההיגד השני: ארבעה בנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק זה של ההגדה מתחיל בסיפור ארבעת הבנים. הוא מבוסס על ארבעה תיאורים שונים המופיעים בתורה ביחס לשאלות הבנים בעניין מנהגי הפסח להוריהם:

"כנגד ארבעה בנים דיברה התורה: אחד חכם ואחד רשע ואחד תם ואחד שאינו יודע לשאול"

כל אחד מהבנים שואל גם הוא שאלה על החג, כמו ארבע הקושיות, והמסובים עונים לו:

  • הבן ה"חכם" שואל על פרטי ההלכות הנהוגות ונענה על חשיבות המנהגים.
  • ה"רשע" שואל "מה העבודה הזאת לכם?" - מאחר שאמר "לכם" והוציא עצמו מהכלל עונים "לו היה שם לא היה נגאל".
  • ה"תם" שואל: "מה זאת?" - שאלה פשוטה המתייחסת לסדר ומקבלת בהתאם תשובה פשוטה: "ביד חזקה הוציאנו ה' אלוהינו ממצרים".
  • "זה שאינו יודע לשאול": נאמר בהגדה "את פתח לו" - אתה תשאל במקומו ותסביר לו את החג וחשיבותו.

ההיגד השלישי: ארמי אובד אבי ודיינו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתוך פירוש הפסוקים בקטע "צא ולמד", הגדה שנשתמרה בגניזת קהיר, אוסף ספריית יונס וסוראיה נזריאן, אוניברסיטת חיפה
חישוב מספר המכות, מתוך הגדה שיצאה לאור ב-1922 בקהיר, עם תרגום לערבית מאת הלל פרחי.

בשלב זה של ההגדה מספרים את סיפור יציאת מצרים, שהוא לבו של ליל הסדר.

חז"ל ביארו שהסיפור צריך להתחיל בגנות ולהסתיים בשבח. ולכן קוראים את הדרשות מהספרי של ארבעת הפסוקים בהתחלת פרשת כי תבוא מספר דברים. ששם מביא הביכורים מספר על יציאת מצרים וגם מתחיל בגנות ומסיים בשבח.

[ה] ...אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה, וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט; וַיְהִי-שָׁם, לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב. [ו] וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים, וַיְעַנּוּנוּ; וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ, עֲבֹדָה קָשָׁה. [ז] וַנִּצְעַק, אֶל-ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ; וַיִּשְׁמַע ה' אֶת-קֹלֵנוּ, וַיַּרְא אֶת-עָנְיֵנוּ וְאֶת-עֲמָלֵנוּ וְאֶת-לַחֲצֵנוּ. [ח] וַיּוֹצִאֵנוּ ה', מִמִּצְרַיִם, בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה, וּבְמֹרָא גָּדֹל--וּבְאֹתוֹת, וּבְמֹפְתִים.

בדרש על הפסוק האחרון מובא פירוט של עשר מכות מצרים:

  1. דם - כל המים במצרים הפכו לדם.
  2. צפרדע - בכל מקום במצרים היו צפרדעים.
  3. כינים - כל אדמת מצרים הפכה לכינים.
  4. ערוב - הגיעו חיות טורפות רבות.
  5. דבר - פרצה מגפה אשר פגעה בכל הבהמות.
  6. שחין - פרצה מחלת עור קשה.
  7. ברד - ירד גשם של אש ומים מעורב גם יחד, אשר פגע במצרים והשחית את היבול.
  8. ארבה - חגבי הארבה מילאו את הארץ.
  9. חושך - כל ארץ מצרים הייתה שרויה בעלטה מוחלטת מלבד ארץ גושן בה גרו בני ישראל.
  10. מכת בכורות - כל הבנים הבכורים מתו.

רבי יהודה היה מכנה אותם בקיצור בראשי-תיבות (נתן בהם סימנים): "דְצַ"ךְ, עַדַ"שׁ, בְּאַחַ"ב"
ראשי תיבות: דם צפרדע ך(כ)ינים | ערוב דבר שחין | ברד ארבה חושך בבכורות"
על פי הקבלה[דרושה הבהרה]: באמירת כל אחת ואחת מהמכות וכל אחד מהסימנים נהוג שכל אחד שופך מעט מהיין בכוסו לתוך כלי חרס שבור.

נוסח "דיינו", הגדת ונציה, 1609

לאחר מכן נוהגים לשיר את הפיוט דיינו - שיר בו מודים על כל אחד מהניסים שעשה האל בעת יציאת מצרים.

ההיגד הרביעי: פסח מצה ומרור[עריכת קוד מקור | עריכה]

"פסח מצה ומרור" בהגדת רוטשילד

בשלב זה של ההגדה קוראים דרשות קצרות על פסוקים מן התורה הקשורים ליציאת מצרים ומצוות הפסח, וההגדה דורשת שכל אחד מהנוכחים בסדר יראה את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים ("בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים").

קריאת ההגדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש נוהגים שעורך הסדר קורא את כל הטקסטים, ויש נוהגים שכל משתתף בסדר קורא קטע בתורו, וחלק מהקטעים אף מושרים על ידי המסובים במנגינה מסורתית.

על פי ההלכה, בזמן אכילת המצה ושתיית ארבע כוסות של יין יש להסב על צד שמאל כמנהג בני החורין בתקופה הרומית, אך אין להסב בזמן קריאת ההגדה עצמה. גם שתיית ארבע כוסות נתקנה משום 'דרך חירות', ומספרן מרמז גם לארבע לשונות של גאולה - "והוצאתי", "והצלתי", "וגאלתי" "ולקחתי" (ספר שמות, פרק ו', פסוק ו'-ז).

ההגדה מיועדת לכל הגילאים, אולם מפני הדגש המיוחד שיש בחינוך הילדים ובמיוחד במצווה זו, מכוונת היא במידה רבה לילדים. רבים מהמעשים הנהוגים בליל הסדר נועדו לעורר עניין וערנות אצלם, כדי שישאלו במה שונה הלילה משאר הלילות. כגון: אכילת כרפס בתחילת הסדר וסילוק המאכלים מהשולחן בטרם האכילה. נהוג שהילד הקטן קורא את נוסח ה"מה נשתנה", שבו ארבע שאלות על השינויים שבין ליל הסדר ללילות רגילים. גם מנהג גנבת האפיקומן הונהג כדי להשאיר את הילדים ערים. יש הנוהגים להציג את עצמם כבאים מארץ רחוקה, וגם המנהג להשאיר כיסא לאליהו הנביא, כמו המנהג לפתוח לו את הדלת, מיועד לגרום להתעוררות אצל הילדים. בנוסף נוהגים לחלק לילדים אגוזים, על-מנת לגרום לילדים להישאר ערים עד סוף הסדר.

הסיום "לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חוֹרִין" נאמר בעברית כי הוא כבר לא חלק מהפניה לעניים, אלא בקשה, תפילה לה'.

התפתחות ההגדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי החוקר דניאל גולדשמידט ההגדה של פסח "לא בידי מחבר אחד נתחברה ולא בידי חבורת מחברים, ובכלל לא נתחברה לצורך ליל הסדר, אלא גופה לקט דברים מן המקרא, מן המשנה ומן המדרש, טופסי ברכות, תפילות ופיוטים".[8]

עמודים מתוך הגדת סרייבו

רבים מהרכיבים שאוגדו מאוחר יותר בהגדה נזכרים כבר בתקופת בית שני, אך לא ידוע מתי התגבש נוסח ההגדה: נראה שסדר הפסח, שנועד להחליף את קרבן הפסח של ימי המקדש החרב, נחגג בצורה דומה למדי במאה השנייה לספירה, בעת עריכת המשנה. כמו כן, חלקים מהטקסט התגבשו בעקבות הפולמוס היהודי-נוצרי וקטעים מסוימים בהגדה נועדו לבטל את ההשקפה הנוצרית. הנוסח הקדום ביותר של "הגדה של פסח" מופיע בחיבורו של רב עמרם גאון, סדר רב עמרם גאון, מהמאה התשיעית, ועליו מבוססים מרבית הנוסחים של קהילות ישראל בימינו.[9] רב סעדיה גאון, שהיה ראש ישיבת סורא שישים שנה לאחר רב עמרם גאון במאה העשירית, מביא בסידורו, סידור רב סעדיה גאון, נוסח אחר של ההגדה, שבו שינויים והשמטות מהנוסח המקובל כיום.[10] הפיוטים והפזמונים צורפו בימי הביניים. ההגדה זכתה למהדורות רבות מספור, ונכתבו אודותיה פירושים רבים החל בתקופת הראשונים ועד לזמננו. הנוסחים העיקריים הם: מנהג איטליה ומחזור רומא, מנהג בלקן ומחזור רומניה, מנהג אשכנז - צפון-צרפת - אנגליה, מנהג דרום צרפת, מנהג ספרד ומנהג תימן.[11]

בביבליוגרפיה של אברהם יערי, המונה הגדות מראשית הדפוס ועד 1960, נכללות 2,717 הגדות. בביבליוגרפיה מאוחרת יותר, שיצאה על ידי מפעל הביבליוגרפיה, בעריכת יצחק יודלוב, נמנו 4,730 הגדות שנדפסו עד שנת 1960.

בקרב יהודי תימן נהוג להוסיף את הקטע "מא כ'בר", שנאמר על ידי ילד ותוכנו הוא קיצור ההגדה בשפה התימנית-יהודית, על מנת שמשתתפי הסדר שאינם דוברי עברית יוכלו להבין ולקיים את מצוות ההגדה.

טענת ישראל יובל בדבר השפעה נוצרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי גישתו של ההיסטוריון ישראל יובל, הוביל חורבן בית המקדש השני בשנת 70 לשינוי פרדיגמה ביחס לפסח, מחג שבליבו קורבן, הפך החג לכזה שבלבו עומדים ליטורגיה ונרטיב.[12] בתוך תקופת השינויים הזו התפתחו ביחס לליל הסדר שני נרטיבים מקבילים: נרטיב יהודי שחרת על דגלו את יציאת מצרים ואת הגאולה העתידית; נרטיב נוצרי שחרת על דגלו את צליבת ישו ואת הגאולה לעתיד לבוא. עם הזמן נעשה מאמץ הדדי לטשטש את המקור המשותף וקווי הדמיון בין הטקסים והטקסטים. אצל הנוצרים הדמיון טושטש בעקבות שינוי מועד חג הפסחא, מי"ד/ט"ו ניסן ליום א' שלאחר אמצע החודש הירחי שחל לאחר יום השוויון. ואילו אצל היהודים הדמיון טושטש בטקסט של הטקס עצמו.

יובל מנסה להתחקות אחר התפתחות הסיפורים-הנרטיבים. לדידו, הסיפור היהודי – ההגדה, מתפתח רק בתקופת יבנה ולא ידוע על נוהג כזה בתקופת הבית. הסיפור הנוצרי, לעומת זאת, נכתב לראשונה באגרות השליחים (סוף המאה ה-2). שם, לפי הסיפור ישו נתגלה לתלמידיו וציווה עליהם לחוג את הפסח על ידי זכירת מותו. בנוסף, הוא אמר להם שמישהו מתלמידיו ייאסר ובהמשך ישוחרר מהכלא. הסיפור רומז למאסרו של פטרוס ושחרורו שמעוצב בדומה ליציאת מצרים (הורדוס מקביל לפרעה, מלאך מקביל למשה, פטרוס מקביל לעמ"י). בסיפור הנוצרי פטרוס חוגג עם שאר התלמידים עד קריאת התרנגול בבוקר ואז הוא שב לכלא להיות מרטיר. אם כן, ניתן לראות בדרשות של חז"ל על כך שמצווה לספר ביציאת מצרים עד ימות המשיח היא שלילה של פרשנות אלטרנטיבית של סיפור "יציאת מצרים" היסטורי-מודרני שמקדמים הנוצרים - צליבת ישו.

לאחר מכן עורך יובל הקבלה בין ההגדות היהודיות והנוצריות. יצוין כי נשמרו שתי "הגדות" מהתקופה הנוצרית הקדומה, אך הן לא זכו להתייחסות מחקרית במסגרת מרבית מחקרי ההגדה של פסח. בקרב רבים מחוקרי ההגדה רווחה הדעה שההגדה הנוצרית היא תגובה עוינת ומאוחרת לטקסט היהודי הקדום יותר. דוגמה לתפיסה זו ניתן למצוא ביחס לפיוט "דיינו" – ישנו קטע תפילה נוצרי קדום בעל דמיון לדיינו שנכתב בשלב מאוד מוקדם, אולם מרבית החוקרים הכריעו שאף על פי שהנוסח הקדום ביותר שיש לנו של "דיינו" הוא מן המאה ה-10, המסורת לגביו קדומה ממקבילה הנוצרית שלה יש תיעוד כבר מהמאות הראשונות לספירה. דוגמה נוספת ניתן למצוא בטקס האויכרסטיה, "הודיה", המתאים מאוד להלל שצוין לאחר הסעודה כבר בתקופת הבית. על הרקע הזה יש להבין שהמקבילה לדיינו בנצרות משמשת כביקורת על כפיות הטובה של עם ישראל בעוד שההלל מייצר תמונת ראי של הודיה והכרת הטוב. גם אמירת 'הא לחמא ענייא' מוזכרת באופן מוקדם יותר בטקס הנוצרי. אולם הפירוש הנוצרי ללחם העוני הוא גאולת ישו ואילו הפירוש היהודי הוא יציאת מצרים.

סמלי החג משמשים אף הם כסמלים באופן כפול. פסח, מצה ומרור הם סמלי החג ביהדות ובנצרות. אך בנצרות משמעותם נוגעת בעיקר לדמותו של ישו: פסח הוא ישו (שה האלוהים), מצה היא גופו של ישו ואילו המרור הוא הסבל שלו. לעומת זאת, ביהדות, כדברי רבן גמליאל, פסח זה זיכרון לפסיחה על הבית, מצה לזכר הבצק שלא הספיק להחמיץ והמרור כנגד הייסורים שסבלו מהמצרים.

יובל מדגים את טענתו לגבי האופי הפולמוסי של ההגדה של פסח מתוך המדרש הגדול שמופיע בהגדה. בהגדה של פסח נדרשת דווקא הפרשה מדברים כ"ו ("ארמי אובד אבי") ולא משמות י"ב. הסבר אפשרי הוא ששמות י"ב נדרש גם אצל מליטון וגם אצל אוריגנס ולכן רצו להרחיק את האופציה הדרשנית הזו. גם המימרה "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן" היא ביטוי לשלילת האפיקומנוס הכריסטולוגי שמופיע אצל מליטון כחלק מהאינקרנציה של ישו, והדרשה "אני ולא מלאך, אני ולא שליח" היא דרשה פולמוסית של חז"ל.

לשיטתו של יובל החיבור החז"לי נולד משיח אינטימי עם הפרשנות הנוצרית לאירועי הפסח. אולם על אף שהפרשנות הנוצרית היא פולמוסית מאוד, התגובה היהודית עוקפת את הפירושים מבלי להתייחס אליהם ישירות וזאת כיוון שהאיום הגדול באותה העת הוא עדיין הרומאים ולא הנוצרים.

פירושים על ההגדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפחה יהודית סביב שולחן הסדר. לונדון, 1899
ליל הסדר באוקראינה, שנות השלושים שצולמה על ידי חברה לא יהודיה של המשפחה. ניתן לראות את הגבר מימין לבוש בקיטל, ואת כוסות היין בקדמת התמונה.

פירושים רבים על ההגדה נכתבו לאורך הדורות. הראשונים כבר כתבו פירושים ביניהם ידוע לנו על: רש"י, רשב"ם, ראב"ן, רבי יהודה בר יקר, רבי ישעיה די טראני, שבלי הלקט לרבי צדקיה ב"ר אברהם הרופא וממנו בתניא רבתי, ריטב"א, ארחות חיים לרבי אהרון הכהן מלוניל וממנו בכלבו, אבודרהם, רשב"ץ, רבנו דוד הנגיד, רבנו יצחק ב"ר ישראל, רבנו אברהם חדידה, רבנו נתן ב"ר יוסף מקלמרון, רבנו יצחק ב"ר שלמה אלאחדב, רבנו שם טוב אבן שם טוב (הראשון), רבי יצחק אברבנאל ועוד.

גם אחרונים רבים כתבו לה פירושים, והבולטים שביניהם: מהר"ל בתוך ספרו "גבורות ה'", "חוקת הפסח" לרבי משה ב"ר חיים פיזאנטי ורבי שלמה ב"ר ברוך, הגר"א, "בנין אריאל" לרבי שאול לוונשטאם מאמסטרדם, כמה פירושים של רבי חיים יוסף דוד אזולאי, "מעשי ה'" לרבי אליעזר אשכנזי, "מעשה ניסים" לרבי יעקב מליסא, חתם סופר, רבי יעקב עמדין, "פרי עץ חיים" לרב יחיא צאלח, "חיים לראש" לרבי חיים פלאג'י, "לקוטי טעמים ומנהגים" לרבי מליובאוויטש, "מאיר עין" למאיר איש שלום, "מגדל עדר" - ליקוט ממאות מפרשים, הגדה שלמה בהוצאת הרב מנחם מנדל כשר, הסדר הערוך, "קובץ חכמים" של הרב עבדאללה סומך.

ביאור על ההגדה בשם 'אוצר פירושים וציורים להגדה של פסח', שערך רבי יהודה דוד איזנשטיין, יצא לאור בשנת תרע"ז (1917) ובתשל"ו (1975) בתל אביב.

בשנת תשס"ח יצאה בירושלים, על ידי מכון ירושלים, הגדה בשם אוצר מפרשי ההגדה - ליקוט מכל ספרות חז"ל והמפרשים אודות ההגדה.

בשנת תשע"ג יצאה הגדה מבוארת "מתיבתא" על ידי מכון עוז והדר, ובה אוצר נרחב של כל פירושי הראשונים והאחרונים, פסקי הלכות ושינויי נוסחאות מהגדות הגאונים והראשונים, כולל מבוא נרחב על סדר ליל פסח.

ההגדה בראי הקבלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי הקבלה, ההגדה אוצרת בתוכה סודות ורמזים לתהליכים רוחניים עמוקים שעובר האדם בדרכו לדבקות באל. ניתן לראות זאת בבירור בקטע: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים... לא את אבותינו בלבד גאל הקב"ה, אלא אף אותנו גאל עמהם" לפי זה אין לראות ביציאת מצרים אירוע חד פעמי אלא אירוע מתמשך אשר הפרט או הכלל חווה בכניסתו לעולם הרוחני.

"כמו שאמרו חז"ל 'ויוציאנו ה' ממצרים, לא על ידי מלאך, ולא על ידי שרף, ולא על ידי שליח, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו' אולם מתי האדם מקבל את העזרה, שה' יוציא אותו משליטת מצרים, שהוא הרצון לקבל לעצמו. זהו דווקא בזמן שיש להאדם חסרון אמיתי כנ"ל, ולא מותרות".

הרב ברוך שלום אשלג, שלבי הסולם, מהו מסרת גבורים ביד חלשים בעבודה

מבנה ההגדה, המתחילה בגנות ומסיימת בשבח, מייצג את השלבים אותם עובר האדם בדרכו הרוחנית, כאשר נקודת ההתחלה היא תחושת הריקנות והאפסיות:

"...הנה הטעם של 'להתחיל בגנות ולסיים בשבח' הוא עד"ה 'כיתרון האור מן החושך' וע"כ צריך לזכור עניין הגנות שמתוכו יוכר לנו ביותר שיעור חסדיו ית' שעשה עמנו, ונודע אשר כל ההתחלה שלנו הוא רק עניין הגנות, משום שההעדר קודם להויה"

יהודה לייב הלוי אשלג "וזאת ליהודה"

תחושת ההעדר הקודמת להויה, קרי לגילוי העולם הנסתר, מתבטאת בשיר הפותח את ליל הסדר מה נשתנה. ארבע הקושיות מייצגות את הקשיים והשאלות, אותם מעלה האדם בדרכו הרוחנית, ובלעדיהם אינו יכול להשתחרר מכבלי האגו ולהגיע לחירות אמיתית.

התהליך הרוחני בקבלה מורכב מארבעה שלבים, הנקראים: עשייה, יצירה, בריאה ואצילות. המספר ארבע הוא מוטיב מרכזי בהגדה, למשל שתיית ארבע כוסות יין, המקבילות לארבע לשונות גאולה, ועל כך אומר האר"י: "ולזה צריך לכוין בד' כוסות, כי כל כוס גי' אלהים, של ד' עולמות. כוס א' של קידוש נגד אצילות...כוס ב' סיפור הגדה, שאנו אומרים מתחלה היו עובדי ע"ז, לכן אמר רשע נגד עשיה,.. כוס ג' בברכת המזון בבריאה... כוס ד' ביצירה שיש שם קליפות... ולכן בכוס זה אומרים שפוך חמתך אל הגוים אשר לא ידעוך, כמו פרעה שאמר לא ידעתי את ה'".[13]

פירושים רבים נכתבו בידי המקובלים על ההגדה[דרוש מקור], וזאת מאחר שראו ביציאת מצרים יסוד ועיקר בעבודה הרוחנית, כדברי הרב אברהם יצחק הכהן קוק: "יסוד יציאת מצרים: להלחם בטבע הגס של החיים כדי שיחול בקרבו אותו מאור של טבע הקודש".[14]

הגדות חילוניות והגדות קיבוציות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – הגדה קיבוצית לפסח, הגדות לא-מסורתיות

הנוסחים המסורתיים של ההגדה היוו השראה להתפתחות במאה ה-20 נוסחים שונים של הגדות בסגנון חופשי, שנוצרו כלקט של יצירות ספרותיות לקריאה בליל פסח סביב שולחן הסעודה, כגון הגדות הקיבוצים שחבריהם הכינו הגדות משלהם, "הגדה קיבוצית לפסח", שסטו מעט או הרבה מהנוסח המסורתי, ושיקפו את האידאולוגיה של הקיבוץ. גורמים בתנועה הרפורמית הציעו אף הם הגדות בנוסח מותאם לאידאות העדכניות של היהדות לפי תפיסת התנועה.

בקרב אנשי היישוב החדש בארץ ישראל, בעיקר מתקופת העלייה השנייה ואילך, היו רבים שהגיעו באו מבתים משכילים וציונים, ואחרים שהיו בעלי אוריינטציה חלוצית. אצל חלק גדול מהם גברה הזהות כיהודים וכציונים לאומיים על זיקתם לדת היהודית, ורובם לא שמרו מצוות ונהגו כחילונים. עם זאת, היוו ליל הסדר וההגדה של פסח, מרכיב בעל משמעות אף בזהות הציונית החילונית.

יצירת "ההגדה הקיבוצית לפסח" החל בתנועה הקיבוצית, והמשיך לחוגים נוספים. נכתבו מספר "הגדות קיבוציות", בעלות הבדלים פנימיים. לכולן הייתה אוריינטציה ציונית וחקלאית, ובמקביל הייתה חילונית. הגדות אלו אמנם מבוססות בחלקן על ההגדה המסורתית, אך מופיעים בהם גם טקסטים ואיורים חדשים, ובראשם אזכורים לאירועים מן האקטואליה של היהדות והציונות במאה העשרים, ראיית היציאה "מעבדות לחירות" באור הציונות המתחדשת, וכן הדגשת חג הפסח כחג חקלאי המסמל את האביב.

הגדת מעפילי עתלית - "עבדים היינו לפרעה בגרמניה"[15] היא אחת ההגדות שהיו המשך למסורת ההגדות הקיבוציות המהוות פירוש חילוני אקטואלי להגדה המסורתית.[16] בשנת 1940 נכלאה במחנה המעצר בעתלית קבוצת צעירים שברחו מגרמניה הנאצית על סיפונה של האוניה "הילדה" ונתפסו על ידי הבריטים. עם התקרב חג הפסח החל מנחם רביב, לימים חבר קיבוץ הזורע, לכתוב מחדש את ההגדה בגרמנית, תוך פירוש מחדש של הטקסט המסורתי והתאמתו לאירועי הבריחה מגרמניה, העלייה לארץ, השבי בידי הבריטים והחלום הציוני. רודא ריילינגר, צייר ואמן, ולימים גם הוא חבר קיבוץ הזורע, אייר את ההגדה שתורגמה מגרמנית לעברית. לערב הסדר התאספו כ-40 חברי הוורקלויטה והשומר הצעיר שהיו במחנה, וקראו את ההגדה שחוברה, חלקה בעברית וחלקה בגרמנית, לתדהמתם של שומרי המחנה הערבים והבריטים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביבליוגרפיה של הגדות־של־פסח
  • אברהם יערי, ביבליוגרפיה של הגדות פסח: מראשית הדפוס ועד היום, הוצאת במברגר את ואהרמן, תשכ"א-1960.
  • אוצר ההגדות : ביבליוגרפיה של הגדות פסח מראשית הדפוס העברי עד שנת תש"ך, ירושלים: הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, תשנ"ז-1987.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגדות

פרשנויות ומאמרים

ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ניתן גם לומר "אגדה של פסח", כדברי ד"ר גבריאל בירנבאום: "אין בין אגדה להגדה אלא שינוי צורה בלבד ללא כל הבדל במשמעות. כך במקורו של דבר, אולם ברבות הימים גברה הצורה אגדה ודחקה את הגדה".[1]
  2. ^ הרב מנחם מנדל כשר,[4] מנה ארבעה עשר רשימות של "סימנים"
  3. ^ יש המייחסים סימן זה לרש"י, אולם על פי כתב יד של אחד מתלמידי מהרי"ל שמצא שד"ל, מחבר הסימן הוא ר' שמואל מפלייזא, מבעלי התוספות.[5]
  4. ^ הגרסה 'רַחְצָה' מצויה בכל כתבי היד (או 'רָחְצָה' בהגייה ספרדית, הר' בקמץ קטן), ואולם וולף היידנהיים תיקן את הנוסח ל"רַחַץ", כדי שצורת החריזה תהיה מתאימה יותר, במשקל: חץ - חץ - חץ - צה / רך - רך - רך - צה.
  5. ^ הקושיה על בשר צלי מופיעה בהגדות כתבי יד שבגניזת קהיר מתקופת הגאונים, ואם כן ייתכן שעדיין שאלו בנוסח זה בארץ ישראל אפילו אחרי שנחרב הבית.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ד"ר גבריאל בירנבאום, "אגדה והגדה, אגדות ומעשיות", לשוננו לעם (מחזור מ"ה חוברת ג') ניסן - סיוון ה'תשנ"ד, 1994, האקדמיה ללשון העברית).
  2. ^ מרדכי נרקיס, "ההגדה המצוירת", בתוך: ספר החג והמועד, תל אביב 1978, עמ' 246
  3. ^ "הגדה של פסח", ארכיון הצליל, הספרייה הלאומית בירושלים
  4. ^ בספרו הגדה שלמה, ירושלים תשט"ו, עמ' 77–82
  5. ^ הרב מנחם מנדל כשר, הגדה שלמה, ירושלים תשט"ו, עמוד 77
  6. ^ 1 2 סדר הגדה של פסח, על פי מנהג אשכנז וספרד, מוגה ומבואר על ידי דניאל גולדשמידט, ירושלים ותל אביב: הוצאת שוקן, תש"ז (הדפסה נוספת: תש"ח), עמ' 7
  7. ^ http://www.teman.co.il/?CategoryID=359&ArticleID=1034(הקישור אינו פעיל, 30.3.2019)
  8. ^ סדר הגדה של פסח, על פי מנהג אשכנז וספרד, מוגה ומבואר על ידי דניאל גולדשמידט, ירושלים ותל אביב: הוצאת שוקן, תש"ז (הדפסה נוספת: תש"ח), עמ' 3.
  9. ^ מנחם מנדל כשר, הגדה שלמה, ירושלים: מכון תורה שלמה, תשכ"ז, עמ' 40
  10. ^ הגדה שלמה, עמ' 40–42
  11. ^ סדר הגדה של פסח, על פי מנהג אשכנז וספרד, מוגה ומבואר על ידי דניאל גולדשמידט, עמ' 3.
  12. ^ ישראל יובל, הפוסחים על שתי הסעיפים: ההגדה של פסח והפסחא הנוצרית, תרביץ, תשנ"ו
  13. ^ האר"י, פרי עץ חיים, שער חג המצות פרק ז
  14. ^ אברהם יצחק הכהן קוק, עולת ראיה חלק א, ל"ו-מ"ב
  15. ^ הגדת מעפילי עתלית
  16. ^ הגדות לא-מסורתיות, באתר הספרייה הלאומית


הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.