הגדה של פסח

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הגדות מודרניות על שולחן הסדר.
קיום מצוות סיפור יציאת מצרים על ידי הרבנים בבני ברק, מתוך הגדה שנדפסה בברלין בשנת 1740

הַגָּדָה שֶׁל פֶּסַח[א] (נקראת גם, בפי יהודי תימן, אגדתא דפסחא) היא קובץ מדרשים, מזמורי תהילים, דברי חז"ל, ברכות, תפילות ופיוטים, שנוצר כדי לאומרו בליל הסדר - הלילה הראשון של חג הפסח מסביב לסעודת החג, ולקיים את מצוות "והגדת לבנך" וסיפור יציאת מצרים. הקובץ נקרא "הגדה" על פי לשון הפסוק "והגדת לבנך".

ההגדה כוללת את מצוות ליל הסדר - כגון קידוש ושתיית ארבע כוסות יין, אכילת מצה, מרור, כרפס, חרוסת ואפיקומן כזכר לקרבן פסח. נוהל עריכת הסדר מופיע במשנה, במסכת פסחים, בפרק העשירי.

קריאת ההגדה במשולב עם הסעודה ברבים בערב חג הפסח הוא טקס מרכזי ביהדות לכל המשפחה, למבוגרים ולילדים.

במשך הדורות ההגדה התפתחה בשני ממדים: הלמדני-פרשני, והאמנותי חזותי. תלמידי חכמים ומלומדים חיברו עליה ביאורים ונתנו לה הסברים; אמנים יצרו להגדה עיטורים, הוסיפו לעותקיה ציורים ואף כתבו אותה על קלף.[2]

ההגדה של פסח נאמרת בקהילות רבות בשירה עם מנגינות מסורתיות וחדשות.[3]

סימני ההגדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הלכות ליל הסדר
דף מהגדה של פסח ממומבאי, 1890.

ההגדה נפתחת ב"סדר ההגדה" - רשימת המעשים שעושים בליל הסדר כתובים בצורת סימנים לזכירה בחרוזים.[ב] הנפוץ מביניהם הוא הסדר הבא[ג]:

  • קַדֵּשׁ: קידוש לכבוד יום טוב.
  • וּרְחַץ: נטילת ידיים לפני אכילת הכרפס. נוטלים ידיים מבלי לברך.
  • כַּרְפַּס: אכילת ירק טבול במי מלח.
  • יַחַץ: חציית המצה האמצעית משלוש מצות המונחות על השולחן, והחבאת אחד מהחצאים כאפיקומן.
  • מַגִּיד: החלק העיקרי של ליל הסדר, בו קוראים פסוקי התנ"ך, מדרשים ופיוטים על סיפור יציאת מצרים.
  • רַחְצָה[ד]: נטילת ידיים לפני אכילת המצה.
  • מוֹצִיא מַצָּה: קיום מצוות אכילת מצה.
  • מָרוֹר: קיום מצוות אכילת מרור.
  • כּוֹרֵךְ: אכילת מצה ומרור כרוכים יחד, כזכר למנהגו של הלל בימי בית המקדש השני.
  • שֻׁלְחָן עוֹרֵךְ: סעודת החג.
  • צָפוּן: אכילת האפיקומן.
  • בָּרֵךְ: ברכת המזון.
  • הַלֵּל: אמירת ההלל.
  • נִרְצָה: סיום הסדר ושירת פיוטים שונים.

יש המקפידים לקרוא בפה כל סימן במקומו, מתוך אמונה שיש בקריאה סודות עמוקים, כך למשל כותב בספר יסוד ושורש העבודה:

סימנא מילתא היא בהני חמש עשרה תיבות של הסדר, קדש ורחץ וכו', כי נרמזו בו סודות גדולים ונפלאים מאד. ועל כן בעבודה זו יאמר גם סימניה בפה מלא, דהיינו: קודם הקידוש יאמר 'קדש', וקודם רחיצה יאמר 'ורחץ', וכן כל הסדר עד 'נרצה' ועד בכלל"

יסוד ושורש העבודה, שער תשיעי, תחילת פרק שישי

מבנה ההגדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיפור יציאת מצרים - יציאה מעבדות לחירות, מסופר בארבעה היגדים להם הקדמה:

הא לחמא עניא[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הא לחמא עניא

כהקדמה לחלק המגיד, מזמינים בארמית את כל המעוניין להשתתף בסדר. מצביעים על המצות ואומרים:

הנוסח הארמי תרגום
הָא לַחְמָא עַנְיָא דִּי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם.

כָּל דִּכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכוֹל, כָּל דִּצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח.

הָשַׁתָּא הָכָא – לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל.

הָשַׁתָּא עַבְדֵּי – לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חוֹרִין.

זה לחם העוני שאכלו אבותינו בארץ מצרים.

כל (מי) שרעב יבא ויאכל, כל (מי) שצריך יבא ויפסח.

השנה כאן - לשנה הבאה בארץ ישראל.

השנה עבדים - לשנה הבאה בני חורין.

"הא לחמא" נאמר בארמית, כיוון שזו השפה אותה דיבר רוב עם ישראל מאז תקופת החשמונאים. "ולפיכך הוצרכו לחבר דברי הגדה בלשון הארמית לפשוטי-העם, לנשים וילדים שלא ידעו עברית".[6] יש מחלוקת בין החוקרים מתי נכתבה הפסקה הא לחמא עניא, האם בתקופת בית שני, או אחרי החורבן.[6]

ההיגד הראשון: ארבע קושיות ומעשה שהיה בבני ברק[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מה נשתנה
הרבנים בבני ברק וארבעה בנים, מתוך הגדה שיצאה בתוניס בשנת 1920
"מתחילה עובדי עבודה זרה" וכו', מתוך הגדת ונציה, 1609

חלקו הראשון של תיאור סיפור יציאת מצרים, נפתח על ידי הצעיר/ה מבאי הסדר, בשיר, בדקלום או בהקראה של הפסקה המתחילה במילים מה נשתנה. הפסקה כוללת ארבע שאלות על הייחודיות של ליל ערב פסח, מכל הלילות האחרים בשנה. סיפור יציאת מצרים, הבא לאחר פיסקה זו, הוא התשובה לשאלות אלה. לדעת חלק מהפרשנים, מטרת שאלת הקושיות, היא לעניין את הילדים ולגרום להם להבין, שליל הסדר הוא אירוע מיוחד, ולא עוד ארוחה חגיגית. יש הנוהגים, שכל אחד ואחת מהילדים והילדות קורא/ת בתורו/ה את כל השאלות, או אחת מהן, ויש הנוהגים, שכל הילדים שואלים אותן במשותף.

"מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילוֹת" מתייחס לארבעה מאפיינים:

  1. המצות: "שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִים חָמֵץ וּמַצָּה; הַלַּיְלָה הַזֶּה כֻּלּוֹ מַצָּה".
  2. המרור: "שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִים שְׁאָר יְרָקוֹת, הַלַּיְלָה הַזֶּה (כולו) מָרוֹר".
  3. טבילת הירקות במי מלח או חומץ: "שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אֵין אָנוּ מַטְבִּילִין אַפִלּוּ פַּעַם אַחַת, הַלַּיְלָה הַזֶּה שְׁתֵּי פְּעָמִים".
  4. ההסבה: "שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין בֵּין יוֹשְׁבִין וּבֵין מְסֻבִּין, הַלַּיְלָה הַזֶּה כֻּלָּנוּ מְסֻבִּין". שאלה זו מתייחסת למנהג לאכול את הסדר בשכיבה על כריות (בהסבה) בניגוד לישיבה רגילה על כיסא.

מנהג שאלת הקושיות בליל הסדר, נהוג עוד מזמן בית המקדש, אולם אז הקושיה השלישית הייתה שונה, ונוסחה היה: "שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי שלוק ומבושל - הלילה הזה כולו צלי"[7]. ואילו הקושיה הרביעית הייתה כקושיה השלישית בנוסח ההגדה שלנו ועל ההסבה לא שאלו בזמן בית המקדש.[ה]

לאחר "מה נשתנה", נהוג, בקרב יהודי תימן, לקרוא את הקטע מא כ'בר, שתוכנו קיצור ההגדה בערבית תימנית.[8]

ההיגד השני: ארבעה בנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ארבעה בנים

חלק זה של ההגדה מתחיל בסיפור ארבעת הבנים. הוא מבוסס על ארבעה סוגי בנים: חכם, רשע, תם ושאינו יודע לשאול. על פי המדרש, על אלה דיברה התורה, במצווה לספר את סיפור יציאת מצרים ומנהגי הפסח, ונתנו להם תשובות המתאימות להבנתם.

"כנגד ארבעה בנים דיברה התורה: אחד חכם ואחד רשע ואחד תם ואחד שאינו יודע לשאול"

כל אחד מהבנים שואל שאלה על החג, בהקבלה ל-ארבע הקושיות, והמסובים עונים לו:

  • הבן ה"חכם" שואל על פרטי ההלכות הנהוגות, ונענה על חשיבות המנהגים.
  • ה"רשע" שואל "מה העבודה הזאת לכם?" - על כי אמר "לכם" והוציא עצמו מהכלל, עונים "לו היה שם לא היה נגאל".
  • ה"תם" שואל: "מה זאת?" - שאלה פשוטה המתייחסת לסדר, ומקבלת בהתאם תשובה פשוטה: "ביד חזקה הוציאנו ה' אלוהינו ממצרים".
  • "זה שאינו יודע לשאול": נאמר בהגדה "את פתח לו" - אתה תשאל במקומו, ותסביר לו את החג וחשיבותו.

ההיגד השלישי: ארמי אובד אבי ודיינו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתוך פירוש הפסוקים בקטע "צא ולמד", הגדה שנשתמרה בגניזת קהיר, אוסף ספריית יונס וסוראיה נזריאן, אוניברסיטת חיפה
חישוב מספר המכות, מתוך הגדה שיצאה לאור ב-1922 בקהיר, עם תרגום לערבית מאת הלל פרחי.

בשלב זה של ההגדה, מספרים את סיפור יציאת מצרים, שהוא לבו של ליל הסדר.

חז"ל ביארו, שהסיפור צריך להתחיל בגנות ולהסתיים בשבח. לכן, קוראים את הדרשות מהספרי של ארבעת הפסוקים בהתחלת פרשת כי תבוא מספר דברים. ששם מביא הביכורים מספר על יציאת מצרים וגם מתחיל בגנות ומסיים בשבח.

[ה] ...אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה, וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט; וַיְהִי-שָׁם, לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב. [ו] וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים, וַיְעַנּוּנוּ; וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ, עֲבֹדָה קָשָׁה. [ז] וַנִּצְעַק, אֶל-ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ; וַיִּשְׁמַע ה' אֶת-קֹלֵנוּ, וַיַּרְא אֶת-עָנְיֵנוּ וְאֶת-עֲמָלֵנוּ וְאֶת-לַחֲצֵנוּ. [ח] וַיּוֹצִאֵנוּ ה', מִמִּצְרַיִם, בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה, וּבְמֹרָא גָּדֹל--וּבְאֹתוֹת, וּבְמֹפְתִים.

בדרש על הפסוק האחרון מובא פירוט של עשר מכות מצרים:

  1. דם - כל המים במצרים הפכו לדם.
  2. צפרדע - בכל מקום במצרים היו צפרדעים.
  3. כינים - כל אדמת מצרים הפכה לכינים.
  4. ערוב - הגיעו חיות טורפות רבות.
  5. דבר - פרצה מגפה אשר פגעה בכל הבהמות.
  6. שחין - פרצה מחלת עור קשה.
  7. ברד - ירד גשם של אש ומים מעורב גם יחד, אשר פגע במצרים והשחית את היבול.
  8. ארבה - חגבי הארבה מילאו את הארץ.
  9. חושך - כל ארץ מצרים הייתה שרויה בעלטה מוחלטת, מלבד ארץ גושן בה גרו בני ישראל.
  10. מכת בכורות - כל הבנים הבכורים מתו.

רבי יהודה היה מכנה אותם בקיצור בראשי-תיבות (נתן בהם סימנים): "דְצַ"ךְ, עַדַ"שׁ, בְּאַחַ"ב"
ראשי תיבות: דם צפרדע ך(כ)ינים | ערוב דבר שחין | ברד ארבה חושך בבכורות"

מנהג ידוע, שבאמירת כל אחת ואחת מהמכות וכל אחד מהסימנים, כל אחד שופך מעט מהיין בכוסו לתוך כלי חרס שבור[9].

נוסח "דיינו", הגדת ונציה, 1609

לאחר מכן, נוהגים לשיר את הפיוט דיינו - שיר, בו מודים על כל אחד מהניסים, שעשה האל בעת יציאת מצרים.

ההיגד הרביעי: פסח מצה ומרור[עריכת קוד מקור | עריכה]

"פסח מצה ומרור" בהגדת רוטשילד

בהיגד זה, מסבירים את הסיבות שהביאו למצוות המרכזיות בליל הסדר, שהם "קרבן פסח" "מצה" ו"מרור". על פי רבן גמליאל, יש חובה להזכיר אותם, ולהסביר על שום מה נתקנו, לדבריו היגד זה הוא מעיקר מצות סיפור יציאת מצריים. "רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה אוֹמֵר: כָּל שֶׁלֹּא אָמַר שְׁלשָׁה דְּבָרִים אֵלּוּ בַּפֶּסַח, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, וְאֵלּוּ הֵן: פֶּסַח, מַצָה, וּמָרוֹר [10]. פֶּסַח, עַל שׁוּם שֶׁפָּסַח הַמָּקוֹם עַל בָּתֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרַיִם. מַצָּה, עַל שׁוּם שֶׁנִּגְאֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרַיִם. מָרוֹר, עַל שׁוּם שֶׁמֵּרְרוּ הַמִּצְרִים אֶת חַיֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרָיִם."

בנוסף, ההגדה דורשת, שכל אחד מהנוכחים בסדר, יראה את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים: "בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם"[11].

קריאת ההגדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש נוהגים, שעורך הסדר קורא את כל הטקסטים, ויש נוהגים שכל משתתף בסדר קורא קטע בתורו, וחלק מהקטעים אף מושרים על ידי המסובים במנגינה מסורתית.

על פי ההלכה, בזמן אכילת המצה ושתיית ארבע כוסות של יין, יש להסב על צד שמאל כמנהג בני החורין בתקופה הרומית, אך אין להסב בזמן קריאת ההגדה עצמה. גם שתיית ארבע כוסות נתקנה משום 'דרך חירות', ומספרן מרמז גם לארבע לשונות של גאולה - "והוצאתי", "והצלתי", "וגאלתי" "ולקחתי", שמות ו': " ו ... וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם, וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם; וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה, וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. ז וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם...[12]

ההגדה מיועדת לכל הגילאים, מהמבוגר, שמצווה במצווה "והגדת לבנך", ועד הקטן שבמסובין לשולחן החג. דגש מיוחד יש בחינוך הילדים למצווה זו, ורבים ממנהגי ליל הסדר נועדו לעורר אצלם עניין ועירנות, כדי שישאלו ויבינו, במה שונה הלילה הזה משאר הלילות. כגון: אכילת כרפס בתחילת הסדר וסילוק המאכלים מהשולחן בטרם האכילה, קריאת נוסח ה"מה נשתנה" בפי צעיר המשתתפים, שבו ארבע שאלות על השוני, שבין ליל הסדר ללילות רגילים, גניבת האפיקומן להשארת הילדים ערים, המנהג להשאיר כיסא לאליהו הנביא, כמו המנהג לפתוח לו את הדלת, וחלוקת אגוזים למשחק, על-מנת לגרום להם להישאר ערים עד סוף הסדר.

הסיום "לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חוֹרִין" נאמר בעברית כי הוא כבר לא חלק מהפניה לעניים, אלא בקשה, תפילה לה'.

התפתחות ההגדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי החוקר דניאל גולדשמידט ההגדה של פסח "לא בידי מחבר אחד נתחברה ולא בידי חבורת מחברים, ובכלל לא נתחברה לצורך ליל הסדר, אלא גופה לקט דברים מן המקרא, מן המשנה ומן המדרש, טופסי ברכות, תפילות ופיוטים".[13]

עמודים מתוך הגדת סרייבו

רבים מהרכיבים שאוגדו מאוחר יותר בהגדה נזכרים כבר בתקופת בית שני, אך לא ידוע מתי התגבש נוסח ההגדה: נראה שסדר הפסח, שנועד להחליף את קרבן הפסח של ימי המקדש החרב, נחגג בצורה דומה למדי במאה השנייה לספירה, בעת עריכת המשנה. כמו כן, חלקים מהטקסט התגבשו בעקבות הפולמוס היהודי-נוצרי וקטעים מסוימים בהגדה נועדו לבטל את ההשקפה הנוצרית. הנוסח הקדום ביותר של "הגדה של פסח" מופיע בחיבורו של רב עמרם גאון, סדר רב עמרם גאון, מהמאה התשיעית, ועליו מבוססים מרבית הנוסחים של קהילות ישראל בימינו.[14] רב סעדיה גאון, שהיה ראש ישיבת סורא שישים שנה לאחר רב עמרם גאון במאה העשירית, מביא בסידורו, סידור רב סעדיה גאון, נוסח אחר של ההגדה, שבו שינויים והשמטות מהנוסח המקובל כיום.[15] הגדה על קלף, אחת מההגדות העתיקות, שהתגלו עד כה בגניזה הקהירית, ככל הנראה מהמאה ה-10 או המאה ה-11 לספירה, פתחה צוהר למנהגי הפסח של היהודים בימי הביניים. הנחיות ההגדה נכתבו בערבית-יהודית (ערבית באותיות עבריות), וההגדה מביאה מסורת ארץ-ישראלית, שנעלמה מהעולם סביב המאה ה-12[16].

הפיוטים והפזמונים צורפו בימי הביניים. ההגדה זכתה למהדורות רבות מספור, ונכתבו אודותיה פירושים רבים החל בתקופת הראשונים ועד לזמננו. הנוסחים העיקריים הם: מנהג איטליה ומחזור רומא, מנהג בלקן ומחזור רומניה, מנהג אשכנז - צפון-צרפת - אנגליה, מנהג דרום צרפת, מנהג ספרד ומנהג תימן.[17]

בביבליוגרפיה של אברהם יערי, המונה הגדות מראשית הדפוס ועד 1960, נכללות 2,717 הגדות. בביבליוגרפיה מאוחרת יותר, שיצאה על ידי מפעל הביבליוגרפיה, בעריכת יצחק יודלוב, נמנו 4,730 הגדות שנדפסו עד שנת 1960.

בקרב יהודי תימן נהוג להוסיף את הקטע "מא כ'בר", שנאמר על ידי ילד ותוכנו הוא קיצור ההגדה בשפה התימנית-יהודית, על מנת שמשתתפי הסדר שאינם דוברי עברית יוכלו להבין ולקיים את מצוות ההגדה.

ישראל יובל סבר שבהגדה מופיעות עקבותיהם של הפילוג היהודי-נוצרי והפולמוס היהודי-נוצרי, ושכמו רכיבים אחרים במסורת הרבנית היא התפתחה מתוך דיאלוג ועימות סמוי עם הנצרות. "דיינו" הוא לדעתו תגובה למזמורי האִימְפְּרוֹפֶּרִיַה (אנ') הנוצריים, בהם הואשמו היהודים שגמלו על כל הטובות שעשה להם אלוהים בצליבתו; מחברי ההגדה נמנעו מלדרוש פסוקים ששימשו את הנוצרים, גם כשהמסר היה דומה; הדגש על בלעדיות האלוהים, המתבטא בקטעים "אני ולא מלאך" או העלמת משה, נועד לסתור את מעמדו של ישו. בכך הטקסט משקף את המאבק על המורשת של בית שני, שהתבטא בצד הנוצרי בפולמוס הקוואטרודקימני (אנ') (נגד אלו שביקשו להמשיך לחגוג את הפסחא במועד הישן ולא בהכרח ביום ראשון) או בקיומם של חיבורים דמויי-הגדה בנצרות הקדומה.[18]

פירושים על ההגדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפחה יהודית סביב שולחן הסדר. לונדון, 1899
ליל הסדר באוקראינה, שנות השלושים שצולמה על ידי חברה לא יהודיה של המשפחה. ניתן לראות את הגבר מימין לבוש בקיטל, ואת כוסות היין בקדמת התמונה.

פירושים רבים על ההגדה נכתבו לאורך הדורות. הראשונים כבר כתבו פירושים ביניהם ידוע לנו על: רש"י, רשב"ם, ראב"ן, רבי יהודה בר יקר, רבי ישעיה די טראני, שבלי הלקט לרבי צדקיה ב"ר אברהם הרופא וממנו בתניא רבתי, ריטב"א, ארחות חיים לרבי אהרון הכהן מלוניל וממנו בכלבו, אבודרהם, רשב"ץ, רבנו דוד הנגיד, רבנו יצחק ב"ר ישראל, רבנו אברהם חדידה, רבנו נתן ב"ר יוסף מקלמרון, רבנו יצחק ב"ר שלמה אלאחדב, רבנו שם טוב אבן שם טוב (הראשון), רבי יצחק אברבנאל ועוד.

גם אחרונים רבים כתבו לה פירושים, והבולטים שביניהם: מהר"ל בתוך ספרו "גבורות ה'", "חוקת הפסח" לרבי משה ב"ר חיים פיזאנטי ורבי שלמה ב"ר ברוך, הגר"א, "בנין אריאל" לרבי שאול לוונשטאם מאמסטרדם, כמה פירושים של רבי חיים יוסף דוד אזולאי, "מעשי ה'" לרבי אליעזר אשכנזי, "מעשה ניסים" לרבי יעקב מליסא, חתם סופר, רבי יעקב עמדין, "פרי עץ חיים" לרב יחיא צאלח, "חיים לראש" לרבי חיים פלאג'י, "לקוטי טעמים ומנהגים" לרבי מליובאוויטש, "מאיר עין" למאיר איש שלום, "מגדל עדר" - ליקוט ממאות מפרשים, הגדה שלמה בהוצאת הרב מנחם מנדל כשר, הסדר הערוך, "קובץ חכמים" של הרב עבדאללה סומך.

ביאור על ההגדה בשם 'אוצר פירושים וציורים להגדה של פסח', שערך רבי יהודה דוד איזנשטיין, יצא לאור בשנת תרע"ז (1917) ובתשל"ו (1975) בתל אביב.

בשנת תשס"ח יצאה בירושלים, על ידי מכון ירושלים, הגדה בשם אוצר מפרשי ההגדה - ליקוט מכל ספרות חז"ל והמפרשים אודות ההגדה.

בשנת תשע"ג יצאה הגדה מבוארת "מתיבתא" על ידי מכון עוז והדר, ובה אוצר נרחב של כל פירושי הראשונים והאחרונים, פסקי הלכות ושינויי נוסחאות מהגדות הגאונים והראשונים, כולל מבוא נרחב על סדר ליל פסח.

ההגדה בראי הקבלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי הקבלה, ההגדה אוצרת בתוכה סודות ורמזים לתהליכים רוחניים עמוקים שעובר האדם בדרכו לדבקות באל. ניתן לראות זאת בבירור בקטע: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים... לא את אבותינו בלבד גאל הקב"ה, אלא אף אותנו גאל עמהם" לפי זה אין לראות ביציאת מצרים אירוע חד פעמי אלא אירוע מתמשך אשר הפרט או הכלל חווה בכניסתו לעולם הרוחני.

"כמו שאמרו חז"ל 'ויוציאנו ה' ממצרים, לא על ידי מלאך, ולא על ידי שרף, ולא על ידי שליח, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו' אולם מתי האדם מקבל את העזרה, שה' יוציא אותו משליטת מצרים, שהוא הרצון לקבל לעצמו. זהו דווקא בזמן שיש להאדם חסרון אמיתי כנ"ל, ולא מותרות".

הרב ברוך שלום אשלג, שלבי הסולם, מהו מסרת גבורים ביד חלשים בעבודה

מבנה ההגדה, המתחילה בגנות ומסיימת בשבח, מייצג את השלבים אותם עובר האדם בדרכו הרוחנית, כאשר נקודת ההתחלה היא תחושת הריקנות והאפסיות:

"...הנה הטעם של 'להתחיל בגנות ולסיים בשבח' הוא עד"ה 'כיתרון האור מן החושך' וע"כ צריך לזכור עניין הגנות שמתוכו יוכר לנו ביותר שיעור חסדיו ית' שעשה עמנו, ונודע אשר כל ההתחלה שלנו הוא רק עניין הגנות, משום שההעדר קודם להויה"

יהודה לייב הלוי אשלג "וזאת ליהודה"

תחושת ההעדר הקודמת להויה, קרי לגילוי העולם הנסתר, מתבטאת בשיר הפותח את ליל הסדר מה נשתנה. ארבע הקושיות מייצגות את הקשיים והשאלות, אותם מעלה האדם בדרכו הרוחנית, ובלעדיהם אינו יכול להשתחרר מכבלי האגו ולהגיע לחירות אמיתית.

התהליך הרוחני בקבלה מורכב מארבעה שלבים, הנקראים: עשייה, יצירה, בריאה ואצילות. המספר ארבע הוא מוטיב מרכזי בהגדה, למשל שתיית ארבע כוסות יין, המקבילות לארבע לשונות גאולה, ועל כך אומר האר"י: "ולזה צריך לכוין בד' כוסות, כי כל כוס גי' אלהים, של ד' עולמות. כוס א' של קידוש נגד אצילות...כוס ב' סיפור הגדה, שאנו אומרים מתחלה היו עובדי ע"ז, לכן אמר רשע נגד עשיה,.. כוס ג' בברכת המזון בבריאה... כוס ד' ביצירה שיש שם קליפות... ולכן בכוס זה אומרים שפוך חמתך אל הגוים אשר לא ידעוך, כמו פרעה שאמר לא ידעתי את ה'".[19]

פירושים רבים נכתבו בידי המקובלים על ההגדה[דרוש מקור], וזאת מאחר שראו ביציאת מצרים יסוד ועיקר בעבודה הרוחנית, כדברי הרב אברהם יצחק הכהן קוק: "יסוד יציאת מצרים: להלחם בטבע הגס של החיים כדי שיחול בקרבו אותו מאור של טבע הקודש".[20]

הגדות חילוניות והגדות קיבוציות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – הגדה קיבוצית לפסח, הגדות לא-מסורתיות
הדימוי שעל הכריכה להגדה של פסח שציירה האמנית יונה לוי גרוסמן

הנוסחים המסורתיים של ההגדה היוו השראה להתפתחות במאה ה-20 נוסחים שונים של הגדות בסגנון חופשי, שנוצרו כלקט של יצירות ספרותיות לקריאה בליל פסח סביב שולחן הסעודה, כגון הגדות הקיבוצים שחבריהם הכינו הגדות משלהם, "הגדה קיבוצית לפסח", שסטו מעט או הרבה מהנוסח המסורתי, ושיקפו את האידאולוגיה של הקיבוץ. גורמים בתנועה הרפורמית הציעו אף הם הגדות בנוסח מותאם לאידאות העדכניות של היהדות לפי תפיסת התנועה.

בקרב אנשי היישוב החדש בארץ ישראל, בעיקר מתקופת העלייה השנייה ואילך, היו רבים שהגיעו באו מבתים משכילים וציונים, ואחרים שהיו בעלי אוריינטציה חלוצית. אצל חלק גדול מהם גברה הזהות כיהודים וכציונים לאומיים על זיקתם לדת היהודית, ורובם לא שמרו מצוות ונהגו כחילונים. עם זאת, היוו ליל הסדר וההגדה של פסח, מרכיב בעל משמעות אף בזהות הציונית החילונית.

יצירת "ההגדה הקיבוצית לפסח" החל בתנועה הקיבוצית, והמשיך לחוגים נוספים. נכתבו מספר "הגדות קיבוציות", בעלות הבדלים פנימיים. לכולן הייתה אוריינטציה ציונית וחקלאית, ובמקביל הייתה חילונית. הגדות אלו אמנם מבוססות בחלקן על ההגדה המסורתית, אך מופיעים בהם גם טקסטים ואיורים חדשים, ובראשם אזכורים לאירועים מן האקטואליה של היהדות והציונות במאה העשרים, ראיית היציאה "מעבדות לחירות" באור הציונות המתחדשת, וכן הדגשת חג הפסח כחג חקלאי המסמל את האביב.

הגדת מעפילי עתלית - "עבדים היינו לפרעה בגרמניה"[21] היא אחת ההגדות שהיו המשך למסורת ההגדות הקיבוציות המהוות פירוש חילוני אקטואלי להגדה המסורתית.[22] בשנת 1940 נכלאה במחנה המעצר בעתלית קבוצת צעירים שברחו מגרמניה הנאצית על סיפונה של האוניה "הילדה" ונתפסו על ידי הבריטים. עם התקרב חג הפסח החל מנחם רביב, לימים חבר קיבוץ הזורע, לכתוב מחדש את ההגדה בגרמנית, תוך פירוש מחדש של הטקסט המסורתי והתאמתו לאירועי הבריחה מגרמניה, העלייה לארץ, השבי בידי הבריטים והחלום הציוני. רודא ריילינגר, צייר ואמן, ולימים גם הוא חבר קיבוץ הזורע, אייר את ההגדה שתורגמה מגרמנית לעברית. לערב הסדר התאספו כ-40 חברי הוורקלויטה והשומר הצעיר שהיו במחנה, וקראו את ההגדה שחוברה, חלקה בעברית וחלקה בגרמנית, לתדהמתם של שומרי המחנה הערבים והבריטים.

אמנים רבים ציירו לעצמם ולקהילתם הגדות של פסח, ביניהם גם האמנית יונה לוי גרוסמן[23] במסגרת מיזם של ידיעות נגב.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביבליוגרפיה של הגדות־של־פסח
  • אברהם יערי, ביבליוגרפיה של הגדות פסח: מראשית הדפוס ועד היום, הוצאת במברגר את ואהרמן, תשכ"א-1960.
  • אוצר ההגדות : ביבליוגרפיה של הגדות פסח מראשית הדפוס העברי עד שנת תש"ך, ירושלים: הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, תשנ"ז-1987.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


הגדות


פרשנויות ומאמרים

ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ניתן גם לומר "אגדה של פסח", כדברי ד"ר גבריאל בירנבאום: "אין בין אגדה להגדה אלא שינוי צורה בלבד ללא כל הבדל במשמעות. כך במקורו של דבר, אולם ברבות הימים גברה הצורה אגדה ודחקה את הגדה".[1]
  2. ^ הרב מנחם מנדל כשר,[4] מנה ארבעה עשר רשימות של "סימנים"
  3. ^ יש המייחסים סימן זה לרש"י, אולם על פי כתב יד של אחד מתלמידי מהרי"ל שמצא שד"ל, מחבר הסימן הוא ר' שמואל מפלייזא, מבעלי התוספות.[5]
  4. ^ הגרסה 'רַחְצָה' מצויה בכל כתבי היד (או 'רָחְצָה' בהגייה ספרדית, הר' בקמץ קטן), ואולם וולף היידנהיים תיקן את הנוסח ל"רַחַץ", כדי שצורת החריזה תהיה מתאימה יותר, במשקל: חץ - חץ - חץ - צה / רך - רך - רך - צה.
  5. ^ הקושיה על בשר צלי מופיעה בהגדות כתבי יד שבגניזת קהיר מתקופת הגאונים, ואם כן ייתכן שעדיין שאלו בנוסח זה בארץ ישראל אפילו אחרי שנחרב הבית.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ד"ר גבריאל בירנבאום, "אגדה והגדה, אגדות ומעשיות", לשוננו לעם (מחזור מ"ה חוברת ג') ניסן - סיוון ה'תשנ"ד, 1994, האקדמיה ללשון העברית).
  2. ^ מרדכי נרקיס, "ההגדה המצוירת", בתוך: ספר החג והמועד, תל אביב 1978, עמ' 246
  3. ^ "הגדה של פסח", ארכיון הצליל, הספרייה הלאומית בירושלים
  4. ^ בספרו הגדה שלמה, ירושלים תשט"ו, עמ' 77–82
  5. ^ הרב מנחם מנדל כשר, הגדה שלמה, ירושלים תשט"ו, עמוד 77
  6. ^ 1 2 סדר הגדה של פסח, על פי מנהג אשכנז וספרד, מוגה ומבואר על ידי דניאל גולדשמידט, ירושלים ותל אביב: הוצאת שוקן, תש"ז (הדפסה נוספת: תש"ח), עמ' 7
  7. ^ משנה, מסכת פסחים, פרק י', משנה ד'
  8. ^ http://www.teman.co.il/?CategoryID=359&ArticleID=1034(הקישור אינו פעיל, 30.3.2019)
  9. ^ ראו סיכום פרטי המנהג מספרים שונים באתר מכון שכטר.
  10. ^ סידור/נוסח אשכנז/פסח/הגדה – ויקיטקסט, he.wikisource.org
  11. ^ משנה פסחים י – ויקיטקסט, he.wikisource.org
  12. ^ שמות ו/ניקוד – ויקיטקסט, he.wikisource.org
  13. ^ סדר הגדה של פסח, על פי מנהג אשכנז וספרד, מוגה ומבואר על ידי דניאל גולדשמידט, ירושלים ותל אביב: הוצאת שוקן, תש"ז (הדפסה נוספת: תש"ח), עמ' 3.
  14. ^ מנחם מנדל כשר, הגדה שלמה, ירושלים: מכון תורה שלמה, תשכ"ז, עמ' 40
  15. ^ הגדה שלמה, עמ' 40–42
  16. ^ פרויקט הגניזה הקהירית מציג: הגדה של פסח מהמאה ה-11, פורטל חקלאות טבע וסביבה
  17. ^ סדר הגדה של פסח, על פי מנהג אשכנז וספרד, מוגה ומבואר על ידי דניאל גולדשמידט, עמ' 3.
  18. ^ ישראל יובל, הפוסחים על שתי הסעיפים: ההגדה של פסח והפסחא הנוצרית, תרביץ, תשנ"ו
  19. ^ האר"י, פרי עץ חיים, שער חג המצות פרק ז
  20. ^ אברהם יצחק הכהן קוק, עולת ראיה חלק א, ל"ו-מ"ב
  21. ^ הגדת מעפילי עתלית
  22. ^ הגדות לא-מסורתיות, באתר הספרייה הלאומית
  23. ^ מקומון "ידיעות הנגב" 22.4.2016, "אם תרצו זו הגדה" עמ' 122


הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.