דוד חבקין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
דוד חבקין

דוד חבקין (1930אפריל 2013) היה פעיל עלייה מברית המועצות. חבקין הקדיש את חייו למאבק להעלאת יהודי ברית המועצות לישראל.

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חבקין נולד ב-1930. ב-1954 החל לארגן קבוצות של מאות צעירים שנפגשו באזור בית הכנסת הגדול במוסקבה לשיחות ולפעילויות שונות בנושא היהדות. ב-1958 התכנסו והשתתפו בראש השנה ובשמחת תורה כאלף יהודים בפעילויות שארגן חבקין. באותה שנה נסע גם לגאורגיה לפעילות בנושא העלייה. כשחזר למוסקבה, נאסר וישב בכלא הסובייטי, באשמת הפצת תעמולה ציונית. הוא השתחרר מהכלא ב-1963.

עם שחרורו מן המאסר חזר לפעילות יהודית, נסע לערים שונות ונפגש עם יהודים רבים הכמהים לשמוע על מדינת ישראל. במוסקבה פתח את ביתו למפגשים של עשרות יהודים, על מנת למשוך יהודים נוספים למעגל הפעילות היה נוהג להסתובב עם רשמקול המשמיע מוזיקה ישראלית או עם עיתון או ספר עם אותיות עבריות. הוא האמין שיהודים צריכים להפסיק לפחד וזכותם לממש את זהותם היהודית ואת זכותם לעלות לישראל. היות שדור המבוגרים היה עדיין זהיר וחרד מן השלטונות כיוון את עיקר מאמציו לדור הצעיר. בכוח השפעתו הכריזמטית היו רבים משתחררים מן הפחד ומפסיקים להתבייש במוצאם היהודי. את המצטרפים החדשים היה משכנע להעביר את המסר לחבריהם ומכיריהם וכך גרם לגידול מהיר של מעגל המעורבים בפעילות יהודית.

מלחמת ששת הימים הביאה להתעוררות לאומית בקרב יהודים רבים בברית המועצות. הודות לפעילותו המוקדמת של חוג מצומצם של פעילים שבו לחבקין היה תפקיד מרכזי, להתעוררות זו היו ערוצים מוכנים מראש: צינורות תקשורת, מקומות מפגש, חומרים להפצה. רבבות זרמו לבית הכנסת במוסקבה בחג שמחת תורה ב-1967. בסוף שנות ה-60 מספר היהודים שהתאספו ליד בית הכנסת הגיע ל-20,000. באביב 1969 הגה רעיון של הקמת וועד התאום הכול-ארצי של פעילי העלייה מערים שונות. המפגש הראשון של הוועד התקיים באוגוסט 1969 ובו נדונו מרכיבי הפעילות השונים. במפגש הביע חבקין התנגדות נחרצת להקמת מסגרת פורמלית מחתרתית של הפעילות וטען שבמציאות הסובייטית רק מאבק גלוי וללא מסגרות פורמליות כלשהן יכול להביא לתוצאות רצויות. עמדה זו שהתקבלה על ידי הרוב הבטיחה את הצלחתה של התנועה בהמשך.

השלטונות הכירו בהשפעתו של דוד חבקין על הרחוב היהודי ובחרו לתת לו היתר יציאה לישראל בספטמבר 1969[1]. חבריו לפעילות יהודית ציונית חששו כי עם עזיבתו תדעך הפעילות, אבל התשתית ודרכי הפעולה שהנהיג יצרו בסיס איתן להמשך ולגברת הפעילות. בישראל המשיך חבקין להיות בקשר עם חבריו מברית המועצות ולקבל את פניהם של אלו שעלו אחריו, בהם גרישה פייגין[2] וסילווה זלמנסון[3].

לחבקין היו שני ילדים. נפטר באפריל 2013 ונקבר בהר המנוחות בירושלים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דרורה ודוד נפגשו בירושלים, מעריב, 20 בנובמבר 1970
  2. ^ רות אלכסנדרוביץ וגרישא פייגין, שנה אחרי הרעש, דבר, 25 בפברואר 1972
  3. ^ רחל פרימור, סילווה זלמנסון באה הביתה, מעריב, 11 בספטמבר 1974