שמחת תורה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
דגל שמחת תורה
דגל שמחת תורה, שנות ה-40

שמחת תורה הוא מועד יהודי המציין את סיום המחזור השנתי של קריאת התורה והתחלת מחזור חדש. ביום זה קוראים את הפרשה האחרונה בתורה, פרשת וזאת הברכה, ומיד אחריה את תחילת הפרשה הראשונה, פרשת בראשית.

בארץ ישראל מועד החג הוא בשמיני עצרת (כ"ב בתשרי), ומחוצה לה הוא נחוג ביום טוב שני של גלויות של שמיני עצרת (כ"ג בתשרי).

מקור החג[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור מחזור הקריאה השנתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פרשת השבוע

מקורו של היום התקבע על פי השיטה המחזורית של חכמי בבל, שבה הסתיים המחזור השנתי של קריאת התורה ביום זה, בניגוד למנהג ארץ ישראל הקדום, אשר על פיו היו מסיימים את מחזור קריאת התורה אחת לשלוש שנים וחצי. עם התפשטותו של מנהג בבל בעולם היהודי כולו, ואף בארץ ישראל, התפשט גם מנהג חגיגות שמחת תורה.

חלוקת ממתקים לילדים בשמחת תורה, 1657

שם החג[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני שהשתרש השם שמחת תורה, בסידורו של רב עמרם גאון, כונה החג בפשטות "יום שני של שמיני עצרת", ואצל רב האי גאון הוא כונה "יום טוב האחרון של חג"[1]. קיימת אמנם תשובה המיוחסת לגאון ובה מופיע הביטוי "יום שמחת תורה" אבל ככל הנראה נוסח זה הוא תוספת מאוחרת לחיבור המקורי.

השם "שמחת תורה" מופיע לראשונה[2] במאה ה-11 בספרד אצל הרי"ץ גיאות:
"רגילין ביום זה הואיל ובו מסיימין את התורה לעשות כמה קילוסין והידורין לספר תורה ואומרים כמה דברי שבח והודאות לכבוד ספרי תורה וכמה מיני שבחות ושמחות רגילין לעשות בו ונתכנה יום שמחת תורה." (רי"ץ גיאת הלכות לולב)

השם "שמחת תורה" מופיע גם בסידור רש"י. כך הוא מכונה גם בספר הזוהר[3] וכך התקבע בשולחן ערוך: "וקורין יו"ט האחרון יום שמחת תורה לפי ששמחין ועושין בו סעודת משתה לגמרה של תורה."[4] בבבל כינו את היום "עיד אל תבריך" בערבית.

אופי החג[עריכת קוד מקור | עריכה]

השמחה לכבוד סיומה של קריאת או לימוד התורה מקורה כבר במדרש האגדה שיר השירים רבה (א, ט):
"ויקץ שלמה והנה חלום ויבוא ירושלים ויעמוד לפני ארון ברית ה' ויעל עולות ויעש שלמים ויעש משתה לכל עבדיו[5], אמר רבי אלעזר: מכאן שעושין סעודה לגמרה של תורה."

מכן למד ספר האשכול: "לכך עושין סעודות גדולות ותענוגים גדולים ביום שמחת תורה לכבוד סיום התורה.[6]"

ראשונים הסתמכו על דברי המדרש וממנו הסיקו פרטי הלכות על אופייה וצורתה של השמחה.

כיום עיקר השמחה מתבטאת בריקודים עם ספרי התורה. בעבר לא נהוג היה לרקוד והשמחה התבטאה באמירת פיוטים מול ספרי התורה ובעשיית סעודה לציבור. בגרמניה היה מנהג נערים לפרק את הסוכות ולעשות מהן מדורה.[7] בהמשך התחילו להקיף את הבימה מספר פעמים קבוע עם ספרי תורה בלי לרקוד, דוגמת הקפת הלולב בהושענות. המנהג לרקוד התחיל בפועל רק מהאריז"ל, אף שר' האי גאון הזכירו כמנהג מקומו.

הקריאה בתורה ומנהגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חג שמחת תורה בבית הכנסת בלגהורן, איטליה - ציורו של סולומון הארט, 1850

בקריאת התורה קוראים בפרשת "וזאת הברכה", המסיימת את ספר דברים, ונהוג לכבד בעלייה לתורה את כל באי בית הכנסת, לרבות הילדים, העולים יחד לתורה. במספר קהילות נקראת עליית הילדים עליית כל הנערים.

חתני התורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר עליית כל הקהל לתורה בפרשת "וזאת הברכה" עולה חתן-תורה לקריאת סוף הפרשה (וסוף התורה כולה) ומיד אחריו עולה חתן-בראשית לקריאה של תחילת פרשת בראשית כדי לסמל את המשכיות ומחזוריות התורה. מסיבה דומה נהוג להפטיר בתחילת ספר יהושע, הראשון מספרי הנביאים.

במרבית הקהילות הספרדיות (למעט מערב אירופה) קיים חתן נוסף המכונה חתן מעונה, העולה לקריאת הפסוקים "מעונה אלהי קדם" עד "ויעל משה" (דברים, ל"ג, כ"ז-כ"ח). בכמה מקהילות הבלקן ובקהילות גאורגיה קיים חתן רביעי, "חתן ויעל". חתנים אלו עולים לפני חתן תורה, שלפי המנהג חוזר וקורא את כל פרשת "וזאת הברכה", מתחילתה ועד סופה.

במנהג איטליה קיים רק חתן אחד והוא חתן תורה, שלאחר קריאתו קוראים רק קטע קצר מפרשת בראשית מתוך החומש בלי ברכות.

מנהגים נוספים הקשורים בקריאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכמה מקהילות האשכנזים נהוג להגביה את ספר התורה הפוך - כאשר הצד הכתוב מופנה החוצה. יש שהתנגדו למנהג זה. מנהג נוסף בחלק מקהילות האשכנזים הוא לקרוא בתורה גם בליל שמחת תורה.

ההקפות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הקפות

את שיאן של חגיגות הסיום מסמלות ה"הקפות", שבהן מוציאים את כל ספרי התורה (או מספר טיפולוגי של ספרים כמו 7, 13, 18 וכדומה) מארון הקודש, ועורכים עמם שבע הקפות או יותר מסביב לבימה כשהם נישאים בזרועות המתפללים, תוך שירה וריקודים. את טקס ההקפות נוהגים לערוך מספר פעמים במהלך החג ובצאתו.

מקור המנהג[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקפות בבית הכנסת, ציור משנת 1937 לערך.

מנהג ההקפות בשמחת תורה הוא ככל הנראה מנהג מאוחר שהחל במאה ה-15.[8] מנהג ההקפות, בין של ליל שמחת תורה ובין של יומו, אינן נזכרות בראשונים, בארבעה טורים או בבית יוסף. המהרי"ל כותב על בוקר שמחת תורה: "קודם הוצאת ספר תורה אומר השליח ציבור אתה הראית, והציבור עונים אחריו כל פסוק. וכשמגיע ל'כי מציון תצא תורה' מוציאין כל הספרי תורה", אך לא הזכיר שהקיפו עמהם.

בספר "המנהגים" של ר' יצחק אייזיק מטירנא הוזכרו רק ההקפות של הלילה:
"מפקין כל ס"ת שבארון וש"ץ נוטל ס"ת אחת ומתחיל אנא ד' הושיעה נא אלוקי הרוחות ב' או ג' חרוזות ומסבב את המגדל והעם עמו עם הס"ת." למחרת, בשחרית: "ומפקין כל ס"ת שבארון וש"ץ אומר שמע ישראל אחר גדלו ועומד אצל המגדל ואומר אנא ד' הושיעה נא כאמש רק שאין מסבב המגדל."

הרמ"א במאה ה-16 כבר מזכיר גם את הנוהג של הקפות ושל שמחה המלוות את הוצאת הספרים. בהגהותיו על השו"ע ("המפה") הוא פוסק: "נוהגין במדינות אלו להוציא בשמחת תורה ערבית ושחרית כל ספרי התורה שבהיכל ואומרים זמירות ותשבחות (הוצאת כל ספרי התורה נזכרה גם בראשונים) וכל מקום לפי מנהגו. ועוד נהגו להקיף עם ספרי התורה הבימה שבבית הכנסת כמו שמקיפים עם הלולב והכל משום שמחה."[9]

סדר ההקפות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברכת שנה טובה המתארת את הקפות שמחת תורה, גרמניה, 1910

ההקפות נערכות (ברוב הקהילות) בליל החג לקראת סוף תפילת ערבית[11], וביום שמחת תורה עצמו בתפילת שחרית, לפני או אחרי קריאת התורה. [13] במשנה ברורה נכתב בשם אחרונים: "יש מקיפים ג' פעמים ויש ז' פעמים, כמו בהושענא רבה, וכל מקום לפי מנהגו". כיום נהוג להאריך בהקפות של שמחת תורה ולשלב בהם שירה וריקודים ארוכים בבית הכנסת עם ספרי התורה. מוציאים את כל ספרי התורה מארון הקודש, והמתפללים מקיפים את הבימה שבע פעמים או יותר בעודם נושאים את הספרים עימם, ואומרים את הפיוט "אלוהי הרוחות הושיעה נא".

בכל הקפה צועד שליח הציבור או מתפלל אחר בראש תהלוכת נושאי התורה וקורא יחד עם הציבור פסוקי תפילה, הבנויים על פי סדר הא"ב. בתום פסוקים אלה יוצא הקהל בשירה ובריקודים עם ספרי-התורה. גם הילדים מצטרפים להקפות כשהם אוחזים בידיהם ספרי תורה זעירים או דגלונים מיוחדים המעוטרים בסמלי החג, והמבוגרים משמחים אותם ומרקידים אותם על הכתפיים. בגולה נהגו לשים על מוט הדגל תפוח שעליו נר דולק.

בקהילות ובחסידויות מסוימות התקבע מנהג "ההקפה השישית" לזכר ששת מיליון קדושי השואה. בהקפה זו מניחים את כל ספר התורה על בימת בית הכנסת ומכסים אותם בטלית (בהקפות השניות במוצאי החג גם מעמעמים את אורות בית הכנסת) והקהל שר ניגון נוגה. בחסידות מודזיץ' מקובל לשיר את ה-"אני מאמין" של חסיד מודזיץ' עזריאל-דוד פסטג שהולחן בקרון בדרך לטרבלינקה ומזוהה יותר מכל עם השואה.

קבלת המנהג[עריכת קוד מקור | עריכה]

על אף שכיום נהוג לערוך ההקפות ברוב קהילות ישראל, בעבר לא התקבל המנהג בחלק מקהילות מערב אירופה ואף נתקל בהתנגדות נחרצת. ר' שלמה זלמן גייגר מציין בספרו דברי קהלות (המהווה מקור חשוב למנהגי יהדות פרנקפורט), כי המנהג הקדום בארצות אשכנז היה שלא להקיף, והוא מבקר בלשון חריפה את מי שניסו להנהיג הקפות כמנהג פולין. כמו כן, בארבע הקהילות בהן היה נהוג נוסח פרובנס לא קיבלו את המנהג[14].

בארץ ישראל נערכות ההקפות ביום כ"ב בתשרי (שמיני עצרת) ובחוץ לארץ בכ"ג בתשרי (שמחת תורה). עם זאת, במספר קהילות בחוץ לארץ נהגו להקיף גם בשמיני עצרת וגם בשמחת תורה[15], מנהג שהתקבל גם בחלק מקהילות החסידים (למשל חסידות חב"ד) וכן בחלק מקהילות הספרדים.[16] אך היו שהתנגדו למנהג זה, מחשש שיבואו לזלזל ביום טוב שני של גלויות (הרב חיד"א)[17].

הקפות שניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקפות שניות בבית הרב קוק, במוצאי שמחת תורה

במוצאי החג, עת מתחיל יום טוב שני של גלויות שהוא גם שמחת תורה בחו"ל, נוהגים בארץ ישראל לערוך הקפות שניות, בהן יוצאים עם ספרי התורה לרחובות העיר ורוקדים פעם נוספת עם ספרי התורה.

מקור המנהג מתואר על ידי ר' חיים ויטאל בספרו שער הכוונות, את מנהגי רבו האר"י בצפת, שהיה נוהג לבקר במוצאי יום שמחת תורה בכמה בתי כנסיות שהתעכבו לסיים את התפילה, ולערוך שבע הקפות בכל אחד מהם. משם הגיע המנהג לחברון ולישיבת המקובלים בית אל בירושלים[18], ואחר כך התפשט גם לשאר בתי הכנסת בירושלים[19] ומאוחר יותר לשאר קהילות ארץ ישראל. מארץ ישראל עבר המנהג גם לכמה מקהילות איטליה, והמזרח - טורקיה, בגדאד, פרס, כורדיסטן, הודו.[20]

מלבד המקור ביחס לאר"י, הוזכרו שתי סיבות נוספות להקפות השניות:

  • השתתפות עם בני הגולה בחגיגותיהם אשר מתחילות בזמן זה.[21]
  • לאחר צאת החג מותר לנגן בכלי נגינה וכן יכולים להיקבץ רבים יותר לשמחת התורה ולקיים "ברוב עם הדרת מלך".
  • מקור בן זמננו מייחס את מנהג ההקפות השניות לרב פרנקל, רבה של ת"א לפני קום המדינה, שיזם במוצאי שמחת תורה של 1942 הקפות בתל אביב על מנת להזדהות עם יהודי אירופה שאז היה כבר ידוע כי מתרחש עליהם אסון גדול.
  • בסוף שנות ה-50 של המאה ה-20 החלו בקיבוץ טירת צבי לקיים הקפות שניות כדי לשתף את הקיבוצים החילוניים שבשכנותם בחוויה, והצלחתם חלחלה לסניפי תנועת בני עקיבא בערים הגדולות שאימצו לעצמם את הנוהג. אחרי מלחמת ששת הימים, בעקבות שינויים ברוחו של הציבור הדתי לאומי עקב המלחמה, החל המנהג לפשוט בכל הארץ. הוא מתקיים ביוזמת בתי כנסת, מתנ"סים, ישיבות ומועצות מקומיות.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תה"ג שערי תשובה סי' שי"ד
  2. ^ אברהם יערי, תולדות חג שמחת-תורה - השתלשלות מנהגיו בתפוצות ישראל לדורותיהן
  3. ^ פנחס רנו ב, תיקו"ז נו,א
  4. ^ רמ"א סי' תרס"ט
  5. ^ מלכים א ג טו
  6. ^ האשכול (הוצאת אלבק) עמ' 105. וראה תיקוני זוהר, להרב מרגליות לזוהר פנחס רנו ב אות ב
  7. ^ מנהגי מהרי"ל הלכות חג הסוכות סימן ח'
  8. ^ ספר המנהגים (טירנא) שמיני עצרת
  9. ^ סימן תרס"ט
  10. ^ תולדות חג שמחת תורה עמודים 266-280
  11. ^ בספר שער הכוונות מציין ר' חיים ויטאל כי נוהגים לערוך הקפות בתפילת שחרית, תפילת מנחה ותפילת ערבית של מוצאי שמחת תורה וכן שרבו האר"י היה מקיף אחר תפילת ערבית של מוצאי שמחת תורה וכיוון שלא היה עמו ביום שמחת תורה אינו יודע מה היה מנהגו אז. לעומת זאת בספר נגיד ומצווה לר' יעקב צמח מובא שהאר"י היה מקיף בלילה, ובספר חמדת ימים (שרבים ממנהגי האר"י התפשטו בקהילות ישראל בהשפעתו) כתוב שהאר"י היה מקיף בליל שמחת תורה ואינו מזכיר כלל את מוצאי שמחת תורה. הוא גם מוסיף לבקר את מה שנהגו בקהילות מסוימות בזמנו להקיף רק ביום וכותב שההקפות בלילה הן העיקר. בהשפעת שני ספרים אלו וכן בהשפעת שד"רים מארץ ישראל התפשט המנהג להקיף גם בלילה וגם ביום. המנהג בכמה קהילות (בעיקר בעדות המזרח) להקיף גם אחר תפילת מנחה מקורו גם בדברי ר' חיים ויטאל שהובאו לעיל[10].
  12. ^ הרב חיד"א בספרו לדוד אמת, סימן כ"ו
  13. ^ ביחס לזמן ההקפות בשחרית קיימים שלושה מנהגים: יש המקיפים לפני קריאת התורה, יש המקיפים אחרי קריאת התורה ולפני תפילת מוסף, ויש המקיפים לאחר תפילת מוסף. המקיפים לפני או אחרי קריאת התורה סוברים שעדיף לעשות כך על מנת לא להוציא ספר תורה שלא לצורך. המקיפים לאחר תפילת מוסף עושים כן על מנת למנוע טורח ציבור ולאפשר למי שאינו יכול להשתתף בהקפות להתפלל תפילת מוסף בציבור[12].
  14. ^ תולדות חג שמחת תורה, עמוד 276
  15. ^ מנהג המוזכר בספר חמדת ימים
  16. ^ למשל בבגדאד לפי דעת הבן איש חי ובאיזמיר לפי ר' חיים פלאג'י
  17. ^ תולדות חג שמחת תורה, עמוד 278
  18. ^ כפי עדות הרב חיד"א בספרו לדוד אמת
  19. ^ מעיד על כך ר' יהוסף שווארץ באגרת לאחיו בגרמניה
  20. ^ תולדות חג שמחת תורה, עמוד 284
  21. ^ בתיה קם, חג שמחת תורה, באתר המרכז לטכנולוגיה חינוכית


הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.