ראש השנה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Disambig RTL.svg המונח "יום תרועה" מפנה לכאן. לערך העוסק בפירוש על מסכת ראש השנה, ראו משה בן חביב.
ראש השנה
Symbols of Rosh Hashana.jpg
נחגג א' וב' בתשרי
סיבה קריאה לעם לעשות תשובה לקראת יום כיפור, יום דין ואחד מראשי השנה בלוח העברי.
סמלים תקיעה בשופר, אכילת מאכלים מתוקים המסמלים ברכות שונות לשנה החדשה, ובפרט תפוח בדבש.
מתקשר ל עשרת ימי תשובה ובסופם יום הכיפורים. בהמשך החודש נחגגים גם סוכות, שמיני עצרת ושמחת תורה.

ראש השנה החל בחודש תשרי הוא חג מהתורה ואחד מראשי השנה העבריים. הוא מצוין בימינו כחג יהודי בא' וב' בתשרי ופותח עשרת ימי תשובה עד יום כיפור. שני הימים נחגגים כיום טוב; הראשון מדאורייתא והשני מדרבנן.

הציווי בתורה מורה על עשיית יום א' בתשרי "יום תרועה" ולכן מצוות החג העיקרית היא תקיעת שופר. יום זה נחשב במסורת היהודית ליום שבו מכתירים בני האדם את אלוהים כמלכם, וליום דין שבו נידון האדם על השנה שעברה ונקבע מה יארע לו בשנה הבאה. כמו כן, בהלכה יום זה נחשב ליום הראשון בשנה לצורך מניין השנים בלוח העברי ולצורך מניין שנות שמיטה ויובל.

לפי הכלל לא אד"ו ראש, היום הראשון של ראש השנה אינו חל בימים ראשון, רביעי ושישי.

כינויי החג

בתורה מכונה החג "יום תרועה" או "זיכרון תרועה". השם "ראש השנה" מקורו בספרות חז"ל[1]. עם זאת, בתפילות ראש השנה ובברכות הנאמרות בו נקרא החג "יום הזיכרון". ראש השנה ויום הכיפורים נקראים "הימים הנוראים" או "ימי הדין". עשרת הימים שבין ראש השנה ויום הכיפורים נקראים עשרת ימי תשובה, ובלשון מליצית מקובל לכנותם כימים ש"בין כֶּסֶּה לעשור".

"כסה" רומז לראש השנה ולמולד הירח ביום זה, כאשר הירח כביכול "מתכסה", בעקבות המדרש המקשר לראש השנה את הפסוק בתהילים: "תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר, בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ"[2]. עם זאת, יש שפירשו את הפסוק כמתייחס לתקיעה בשופר שנערכה בבית המקדש בכל ראש חודש[3].

מקור החג

בתורה

על פי המקרא, היום הראשון של החודש השביעי (הוא תשרי במניין החודשים המתחיל בחודש ניסן) הוא יום טוב שבו שובתים ממלאכה ומקריבים קרבנות מיוחדים. עיקר החג הוא מצוות ה"תרועה" שמוזכרת הן בספר ויקרא והן בספר במדבר:

"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ. כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַ-ה'." (ויקרא כ"ג, כ"ג-כ"ה) "וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם. וַעֲשִׂיתֶם עֹלָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ." (במדבר כ"ט, א'-ו')
תקיעת שופר

הארכת החג בימי חז"ל

בעבר קידוש החודש היה נעשה על פי עדים שהעידו בבית הדין בירושלים על ראיית הירח החדש. מכיוון שלא יכלו לדעת מראש מתי יבואו עדים, חגגו תמיד את ראש השנה ביום הראשון שבו הייתה אפשרות לראיית המולד, ואם לא באו עדים באותו יום – חגגו גם את היום הבא. בנוסף, על פי ההלכה, אם העדים באו ביום הראשון אך רק בשעה מאוחרת ("מן המנחה ולמעלה"), היו צריכים לחגוג את היום השני גם כן. בפועל מסופר שתמיד היו מגיעים עדים ביום הראשון בזמן, כך שבירושלים תמיד חגגו את ראש השנה רק יום אחד. לעומת זאת, מחוץ לירושלים הייתה מגיעה ההודעה על תחילת החודש באיחור, ולכן תמיד נאלצו לחגוג את ראש השנה במשך יומיים מפאת הספק. באותה תקופה, בחוץ לארץ נאלצו לחגוג גם את כל שאר המועדים במשך יומיים, מכיוון שנדרש זמן רב עד שהגיעו השליחים להודיע בדיעבד על זמן קידוש החודש.

לאחר המעבר ללוח העברי הקבוע וביטול קידוש החודש על פי הראייה, המשיכו בחוץ לארץ לשמור על יום טוב שני של גלויות בכל המועדים כדי שלא לשנות מן הצורה הראויה של קידוש החודש. השאלה שהתעוררה הייתה כיצד לנהוג בארץ ישראל: האם להמשיך לחגוג את ראש השנה במשך יומיים, כפי שנהגו בזמן קידוש החודש על פי הראייה, או שבארץ ישראל ניתן לסמוך לגמרי על הלוח הקבוע ולחגוג את ראש השנה ביום א' בתשרי בלבד.

הראשונים נחלקו בעניין זה והשמיעו טענות שונות לשני הצדדים[4]. במשך תקופה מסוימת נהגו בארץ ישראל לחגוג יום אחד בלבד, אך הרי"ף קבע שגם בארץ ישראל יש לנהוג יומיים ראש השנה. תלמידי הרי"ף שבאו לארץ הנהיגו למעשה כפסיקתו[5] וכך התקבל להלכה[6]. הקראים מקיימים את "יום תרועה" במשך יום אחד בלבד. בחלק מהקהילות הרפורמיות והרקונסטרוקטיביות חזרו לנהוג כדין הקדום לפיו נמשך מועד זה יום אחד, הן בארץ ישראל והן בחוץ לארץ.

טיבו של ראש השנה

מתוך שחרית לראש השנה, גרמניה, המאה ה-14

מהתורה, יומו הראשון של ראש השנה הוא יום טוב ומצווים לשבות בו ממלאכה, מלבד מלאכת אוכל נפש שהותרה ביום טוב. מצווה נוספת מהתורה המיוחדת ליום זה היא מצוות תקיעת שופר. לעומת זאת, יומו השני של ראש השנה אינו מהתורה אלא מדרבנן, ויש איסור מלאכה וחיוב תקיעת שופר מדרבנן, כדין היום הראשון.

אופיו של החג כפי שהוא מופיע במקרא הוא עמום. על פי מקורות מאוחרים יותר, לראש השנה יש כמה היבטים:

המלכת אלוהים על העולם

ראש השנה נחשב ליום שבו ממליכים באי עולם את האלוהים עליהם. זהו אחד ההסברים לתרועה ולשמחה המאפיינים את החג, בהיותם תואמים את הנהוג בטקסי הכתרה שבהם קבלת המלך נעשית בלבוש חגיגי, בשמחה ובתרועת חצוצרות. כפי שמופיע בפיוט ונתנה תוקף:

"וּנְתַנֶּה תֹּקֶף קְדֻשַּׁת הַיּוֹם כִּי הוּא נורָא וְאָיֹם וּבו תִנָּשֵׂא מַלְכוּתֶךָ וְיִכּוֹן בְּחֶסֶד כִּסְאֶךָ וְתֵשֵׁב עָלָיו בֶּאֱמֶת."

מוטיב זה חוזר פעמים רבות בתפילות ראש השנה, ובפרט בתפילת מלכויות זכרונות ושופרות המיוחדת שנאמרת בתפילת מוסף. רעיון זה מתקשר לאחת המסורות בתלמוד לפיה ראש השנה הוא התאריך שבו נברא אדם הראשון, ועל כן זהו היום הראשון שבו מלך האל על בני האדם.

יום דין לכל בני האדם

ראש השנה נחשב ליום שבו דן האלוהים את כל באי העולם אודות מעשיהם בשנה שעברה וכפועל יוצא מה יקרה בשנה הבאה. קביעה זו מקורה בספרות חז"ל:

"בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, שנאמר (תהלים, ל"ג, ט"ו): היוצר יחד לבם, המבין אל כל מעשיהם." (משנה, מסכת ראש השנה, פרק א', משנה ב') "[ו]אדם נידון בראש השנה וגזר דין שלו נחתם ביום הכיפורים." (תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף ט"ז, עמוד א') "הכול נידונין בראש השנה וגזר דינם מתחַתֵם ביום הכיפורים" (תוספתא ראש השנה).

התלמוד מבסס את הרעיון שכל מאורעות השנה נקבעות בראשיתה, על הפסוק "עיני ה' אלוהיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה." התלמוד מקשר זאת גם לפסוק בתהילים: "תקעו בחודש שופר, בכסה ליום חגנו, כי חוק לישראל הוא משפט לאלוהי יעקב". הרמב"ן מבאר שקביעת אופיו של ראש השנה בתור יום דין כבר נרמז במקרא כאשר החג נקרא "יום זיכרון" ובכך שהוא חל סמוך ליום הכיפורים.

רעיון זה מוזכר בכמה מן הפיוטים הנאמרים בתפילות ראש השנה, וכן מוזכר בתפילת מלכויות זכרונות ושופרות הנאמרת בתפילת מוסף: "ועל המדינות בו יאמר איזו לחרב איזו לשלום, איזו לרעב איזו לשבע, ובריות בו יפקדו להזכירם לחיים ולמוות." עיקר הפיוט ונתנה תוקף עוסק בהיבט זה: "אֱמֶת כִּי אַתָּה הוּא דַיָּן וּמוֹכִיחַ וְיוֹדֵעַ וָעֵד וְכוֹתֵב וְחוֹתֵם וְסוֹפֵר וּמוֹנֶה. וְתִזְכֹּר כָּל הַנִּשְׁכָּחוֹת וְתִפְתַּח אֶת סֵפֶר הַזִּכְרוֹנוֹת. וּמֵאֵלָיו יִקָּרֵא וְחוֹתָם יַד כָּל אָדָם בּו...".

קופסת ממתקים הנושאת את האיחול "לשנה טובה תכתבו", ניו יורק, 1953
נהוג לשלוח כרטיסי ברכה איש לרעהו. בתמונה כרטיס ברכה תלת-ממדי לחג מגרמניה.

בתלמוד הבבלי מסופר על שלשה ספרים הנפתחים לקראת ראש השנה אשר רש"י מפרשם כ"ספרי זיכרון של מעשה הבריות". הבריות נכתבות כל אחת לאחד מן הספרים האלה כמסופר:

"אמר רבי יוחנן: שלשה ספרים נפתחין בראש השנה. אחד של רשעים גמורין ואחד של צדיקים גמורין ואחד של בינוניים. צדיקים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים. רשעים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה. בינוניים תלויין ועומדין מראש השנה ועד יום הכיפורים. זכו נכתבין לחיים, לא זכו נכתבין למיתה." (תלמוד בבלי ראש השנה, פרק ראשון, טז:)

על כן, מראש השנה ועד ליום הכיפורים נהוג לאחל: "גמר חתימה טובה".

הוגים רבים עמדו על הסתירה לכאורה שבין אופיו הרציני של היום בתור יום דין, לבין האופי החגיגי והשמח שלו כיום מועד. בתלמוד הירושלמי (ראש השנה א') מוסבר שהשמחה בראש השנה מבטאת את הביטחון של עם ישראל באל, שלא יאונה לו כל רע בדין. התייחסות ראשונה לעניין ניתן לראות בציוויו של נחמיה לגבי אופיו של היום:

הַיּוֹם קָדֹשׁ הוּא לַה' אֱלֹהֵיכֶם, אַל תִּתְאַבְּלוּ וְאַל תִּבְכּוּ; כִּי בוֹכִים כָּל הָעָם כְּשָׁמְעָם אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה. וַיֹּאמֶר לָהֶם: לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ, כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ, וְאַל תֵּעָצֵבוּ, כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם.

קיימת אי בהירות כלפי הזמן המדויק בו נידונים בראש השנה, האם זה בלילה הפותח את היום או בבוקרו של יום[7]. בתלמוד ירושלמי מובאת גם הדעה שכל אחד נדון בראש השנה אך גזר דינו יחתם במועד כלשהו ולאו דווקא בראש השנה: "אית תניי תני כולהם נידונין בראש השנה וגזר דינו של כל אחד ואחד מתחתם בזמנו." (תלמוד ירושלמי דף ז,א פרק א הלכה ג גמרא)

תחילת השנה

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ראשי שנים ביהדות

בתורה לא נכתב דבר על כך שיום זה הוא תחילתה של שנה חדשה. על פי החוק המקראי, החודש הראשון הוא חודש ניסן, ואילו חודש תשרי נקרא "החודש השביעי". הרמב"ן בדרשתו לראש השנה מציע להבחין בין תחילת השנה, שהיא בתשרי, לבין תחילת מניין החודשים, שהיא בניסן כזכר ליציאת מצרים. הוא מוצא הד לכך במה שכתוב במקרא לגבי חג הסוכות: "...וחג האסיף בצאת השנה..." (שמות, כ"ג, ט"ז), כלומר לאחר שיצאה והסתיימה השנה הקודמת.

כבר בלוח גזר מופיעים "ירחי האסיף" ("ירחו אספ"), שהם כנראה תשרי וחשוון, כשני חודשי השנה הראשונים. עם זאת, לוח גזר כתוב כלוח חקלאי ולאו דווקא בהקשר דתי או לאומי. כמו כן, הוא חשוד כתרגיל בכתיבה ולא כמסמך רשמי.

בספרות חז"ל נקרא החג לראשונה "ראש השנה" ונקבע תפקידו כתאריך קובע למניין שנה חדשה: "באחד בתשרי ראש השנה לשנים ולשמיטין וליובלות, לנטיעה ולירקות." (משנה, מסכת ראש השנה פרק א')

תקיעת שופר

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תקיעת שופר
שופר אשכנזי מקרן איל.
תפילת תקיעה בשופר לראש השנה - נוסח אשכנז

בתורה מכונה החג "יום תרועה" או "זיכרון תרועה" אך הקשר בין כינויים אלו לתקיעת שופר אינו מופיע באופן מפורש. המונח תרועה מופיע במקרא גם בהקשר של תקיעה בחצוצרות. במועדים מסוימים נהגו לתקוע במשכן ובמקדש בחצוצרה[8] באופן הבא: ביום שהציווי בו הוא לתקוע בשופר (כמו בראש השנה) - התקיעה לוותה בחצוצרות, ובתעניות, שבהן המצווה היא תקיעה בחצוצרות - השופר ליוה את החצוצרה[9].

טעמים רבים נאמרו בהסבר מצוות התקיעה בשופר, וביניהם: המלכת האל, התחברות אל המימד הרוחני שבמציאות, זכירת מעמד הר סיני, התעוררות לתשובה בעקבות קול התרועה המכניס מורך ללב וכן בלבול השטן. הרמב"ם מבאר בהלכות תשובה:

"אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו: כלומר עורו עורו ישנים משינתכם והקיצו נרדמים מתרדמתכם, וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה, וזכרו בוראכם. אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן, ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל, הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם; ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה." (משנה תורה לרמב"ם, הלכות תשובה, פרק ג', הלכה ד')

התלמוד הבבלי במסכת ראש השנה מבאר מדוע יש דווקא להשתמש בקרנו של איל לקיום מצוות תקיעת שופר[10]:

"אמר רבי אבהו למה תוקעין בשופר של איל אמר הקדוש ברוך הוא תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני." (מסכת ראש השנה, פרק ראשון "ארבעה ראשי שנים", טז.)

קיום המצווה

לתקיעת שופר יש צלילים שונים הידועים כתקיעה, שברים ותרועה: תקיעה - היא תקיעה אחת ארוכה וממושכת, שברים - היא רצף של שלוש תקיעות קצרות (מכונות בתלמוד גם גניחות) ותרועה היא רצף של תשע תקיעות מהירות (מכונות בתלמוד גם יללות). כדי לצאת ידי חובת תקיעות נפסק שיש לשמוע שלושים קולות - שלוש פעמים "תקיעה, שברים, תרועה, תקיעה", שלוש פעמים "תקיעה, שברים, תקיעה", ושלוש פעמים "תקיעה, תרועה, תקיעה". בנוסף, מוזכר בגמרא שתוקעים סדר זה פעמיים - פעם אחת "כשהן יושבין" ופעם נוספת "כשהן עומדין", והטעם שניתן לדבר הוא "כדי לערבב את השטן". יש שביארו שמשמעות הדבר היא שריבוי התקיעות מורה על חיבוב המצווה ומוסיף לזכויותיהם של עם ישראל.

למעשה נהוג לתקוע בבית הכנסת לפחות מאה או מאה ואחת תקיעות. יש שכתבו שמספר זה מכוון כנגד מאה יבבות שיבבה אמו של סיסרא על פי המסורת[11]. התקיעות מתבצעות לפני תפילת מוסף ובמהלכה, כשהסדר המדויק מצוי בחילוקי מנהגים בין העדות השונות. הספרדים תוקעים את חלק מהתקיעות תוך כדי תפילת הלחש, בעוד אצל רבים מקהילות האשכנזים לא נוהגים כן, אלא תוקעים רק בחזרת הש"ץ ולאחריה.

חז"ל גזרו שאין תוקעים בשופר ביום ראש השנה שחל בשבת, מחשש שהתוקע שלא יידע לתקוע היטב יילך לבקי בדבר והשופר יטולטל ברשות הרבים, דבר המהווה חילול שבת. גם בראש השנה שחל בחול קיים איסור מדברי חכמים לתקוע בשופר שלא לצורך קיום המצווה, כשם שנאסרה השמעת קול בשאר כלי זמר בשבתות ומועדים[12].

תפילות ראש השנה

פרוכת לימים נוראים עם המילים הפותחות את הפיוט "עת שערי רצון להפתח" העוסק בעקידת יצחק
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תפילות ראש השנה

בראש השנה נהוג להרבות בתפילות, לפי מנהג האשכנזים לכל הפחות עד חצות היום (אמצע היום)[13], ולמנהג הספרדים מסיימים לפני חצות היום כדי שלא ייחשב כצום. תפילות שחרית ומוסף ארוכות במיוחד, חגיגיות וכוללות פיוטים. הפיוטים משתנים בין העדות וכך גם הלחנים. הדגש בתפילות ופיוטים הוא על המלכת האל ועל העמידה לפניו בדין.

הפיוט הפותח את תפילות החג, לפי מנהג הספרדים, הוא "אחות קטנה" שנאמר עם שקיעת החמה ותחילתה של השנה החדשה. פיוט מפורסם הנכלל בנוסח התפילה (בעיקר האשכנזי), הוא ונתנה תוקף המיוחס לרבי אמנון ממגנצא, כנראה דמות אגדית.

בתוך תפילת העמידה של מוסף נאמרות שלוש חטיבות תפילה מיוחדות - מלכויות זכרונות ושופרות - הכוללות גם פסוקים מהתנ"ך המבטאים את שלושת הנושאים האלו. לפני תקיעת שופר נהגו קהילות ספרד לשיר את הפיוט "עת שערי רצון להפתח". פיוט זה חובר על ידי יהודה שמואל אבן עבאש, ותוכנו - סיפור עקידת יצחק.

בקריאת התורה, קוראים ביום הראשון את סיפור לידת יצחק וגירושם של הגר וישמעאל, אשר מלאך אלוהים הצילם מגוויעה בצמא, ומפטירים בספר שמואל א', פרק א', פסוק א' עד פרק ב', פסוק י'נוסח רומניא הפטירו בפרק ב', פסוקים א'-כ"א). ביום השני קוראים את פרשת עקידת יצחק, ומפטירים בספר ירמיהו, פרק ל"א, פסוקים א'-י"טנוסח רומניא הפטירו בפרק ל"א, פסוק י"ט עד פרק ל"א, פסוק כ"ט). אצל האשכנזים נוהגים לקרוא את הקריאה בניגון מיוחד ומרטיט.

מנהגים וסימנים

מנהג התשליך
Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – תשליך, התרת נדרים
  • התרת נדרים: בערב ראש השנה נהוג לערוך טקסי התרת נדרים, כשכל אדם מבקש התרה בפני שלושה אנשים שמהווים מעין בית דין, שבכוחו לשחרר את האדם מהבטחותיו[14].
  • איחולים וכרטיסי ברכה: נהוג לאחל בליל ראש השנה "לשנה טובה תיכתב/י ותחתם/י", ויש המוסיפים "לאלתר לחיים טובים"[15]. החל מהמאה ה-14 נהגו לשלוח איחולים כאלה בכתב לפני ראש השנה[16]. מסוף המאה ה-19, לאחר המצאת גלויות הדואר, נפוץ מאוד מנהג שליחת כרטיסי ברכה שהוכנו עבור החג. מסוף המאה ה-20 דעך השימוש בכרטיסי נייר והוחלף בברכות טלפוניות ובשיגור ברכות בדואר אלקטרוני ובפלטפורמות לשיתוף ולהעברת מסרים מיידיים.
  • תשליך: ביום הראשון של ראש השנה (או ביומו השני במקרה שהיום הראשון חל בשבת לפי מנהג האשכנזים, ויהודי גאורגיה, הולכים אחרי הצהריים למקור מים ואומרים בו את תפילת תשליך, שהיא בקשה להשלכת העבירות אל "מצולות ים". במקומות שבהם לא היו מקווי מים קרובים נהגו לעלות למקום גבוה שממנו צופים עליהם. מקובל לנער את שולי הבגדים כסמל להתנערות מהעוונות[17] יש שהתנגדו למנהג זה[18].
  • הימנעות משינה ביום: יש הנוהגים להימנע משינה ביומו של ראש השנה, על פי דברי התלמוד הירושלמי שהובאו אצל הפוסקים[19], שהישן בראש השנה ישן מזלו.

ארוחת החג

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – סדר ליל ראש השנה
מאכלים שנהוג לאכול בראש השנה: תפוח בדבש, תמרים, רימון ו"כרתי" (כרישה)

נהוג לערוך סעודה חגיגית. בסעודות ליל החג נהוג לערוך סדר אכילה מיוחד הכולל אכילת מאכלים סימבוליים המכונים "סימנים" ואמירת תפילות לפני אכילת אותם המאכלים אשר דומה מבחינת הצליל לשם המאכל.

מקור המנהג בדברי האמורא אביי בתלמוד, המציין שיש לאכול "קרא" (דלעת או קישוא), "רוביא" (מין שעועית, או חילבה), "כרתי" (כרישה), "סלקא" (סלק, תרד או עלי מנגולד) ו"תמרי" (תמרים). בתקופת הגאונים מוזכרת גם אכילת דבש, בשר שמן וראש כבש. היסוד לאכילת מזונות שמנים ומתוקים קדום מאוד, וכבר בספר נחמיה מוזכר שעזרא ונחמיה הורו לעם בראש השנה "לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם" (ספר נחמיה, פרק ח', פסוק י').

בתקופת הראשונים הוזכרה גם אכילה של רימון, תפוח ודגים. רק בסוף תקופת הראשונים, בקרב יהדות אשכנז אוחד המנהג של אכילת הדבש עם מנהג אכילת התפוח למנהג המפורסם של אכילת תפוח בדבש, שהתפשט לרבות מקהילות ישראל גם במקומות אחרים, וכן בעקבות מנהג זה התפשט הנוהג לאכול עוגת דבש במהלך החג. מאכלים רבים נוספו במרוצת הדורות, אשר שונים לעיתים בקרב עדות ישראל השונות.

נוסף על כך נמנעים מאכילת מאכלים מסוימים. מנהג קדום מתקופת הגאונים הוא להימנע מאכילת מאכלים חמוצים. מנהג נוסף שמקורו ביהודי אשכנז הוא הימנעות מאכילת אגוזים מחמת שני טעמים: האחד, שהאגוזים מרבים ליחה, וקיים חשש שיטרידו את המתפללים בזמן התפילות; ונימוק נוסף הוא כיון שאגוז הוא בגימטריה "חטא" (בלי האות "א" שאינה נשמעת בקריאה), ומן הראוי להימנע בראש השנה מכל דבר המזכיר חטא[20]. המילה חטא מופיעה באיות "חט" בהרבה מכתבי יד של ספרות חז"ל, ובמיוחד בכתבי היד שהיו בידי הראשונים המאוחרים שבאשכנז, דבר שמסביר ללא דוחק את הגימטריה[21].

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ מטבע הלשון מצוי גם בספר יחזקאל, פרק מ', פסוק א'
  2. ^ ספר תהלים, פרק פ"א, פסוק ד'
  3. ^ פירושו הראשון של הרב אברהם אבן עזרא על הפסוק.
  4. ^ דעת הרי"ף לעשות שני ימים ודעת תלמידו רבינו אפרים מקלעת חמאד המצדד לעשות יום אחד. דבריהם הובאו בדברי הרא"ש מסכת ביצה פרק א סימן ד, ובספר הפסיקה בית יוסף סימן תרא
  5. ^ כך העיד רבי זרחיה הלוי, המאור הקטן, מסכת ביצה, באלפס דף ג עמוד א
  6. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות קידוש החודש, פרק ה', הלכה ח' שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תר"א, סעיף ב'
  7. ^ להרחבה על כך, ראו: הרב ישראל דנדרוביץ, זמן הדין בראש השנה - בבוקר או בלילה בתוך: קובץ ישורון, גיליון כז, אלול תשע"ב, עמודים תשנט - תשצ.
  8. ^ ראו לדוגמה: ספר במדבר, פרק י', פסוק ה'; ספר תהלים, פרק צ"ח, פסוק ו'; תוספתא סוכה פרק ד; יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ד' י' יב'
  9. ^ ראו: משנה, מסכת ראש השנה, פרק ג', משנה ג'
  10. ^ דעת רבי יוסי להכשיר תקיעה בשל פרה נדחית (ראו תוספות טז. וכו:)
  11. ^ הערוך ערך ערב, הובא בטור אורח חיים סימן תקצ"ב.
  12. ^ מגן אברהם ומחצית השקל סימן תקפח סעיף קטן ד
  13. ^ רמ"א סימן תקפד סעיף א
  14. ^ המנהג מובא לראשונה בספר שני לוחות הברית תחילת מסכת יומא
  15. ^ טור ורמ"א סימן תקפ"ב סעיף ט
  16. ^ משלוח כרטיסי ברכה - מקור המנהג, באתר משרד החינוך
  17. ^ הגהת הרמ"א על שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תקפ"ג, סעיף ב'
  18. ^ ראו תשליך#התנגדות למנהג
  19. ^ דברי הירושלמי לא מצויים בנוסחי הירושלמי המצויים בידינו. הוזכר לראשונה בדרשת ר"י אבן שועיב לראש השנה
  20. ^ מהרי"ל הלכות שופר סימן ב, רמ"א סימן תקפג סעיף ב
  21. ^ דניאל שפרבר, מנהגי ישראל, כרך ד' עמוד 49


הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.