דידו (מלכת קרתגו)

דידו (ביוונית: Διδώ או Δειδώ) או אליסה (ביוונית: Ἐλίσσα, מפיניקית: 𐤏𐤋𐤔𐤕 – עלשת) הייתה נסיכת צור, והמייסדת (בשנת 814/813 לפנה"ס^[2]) ומלכתה הפניקית הראשונה של העיר קרתחדשת (קרתגו) בצפון אפריקה.

דידו מוכרת בין השאר דרך האגדה הרומית המסופרת במחזה הפופולרי "אינאיס" שבו מסופר שהתאהבה באיניאס, אביו המיתי של העם הרומי, שנמלט מטרויה לאחר מלחמת טרויה (כ־400 שנה לפני ייסוד קרתגו), והתאבדה לאחר שהוא הפליג מעירה לדרכו.

שמה

השם היווני "אליסה" (Ἐλίσσα) מקורו בשם הפיניקי "עלשת". "עלשת" הוא שם פרטי נשי מוכר מכתובות פוניות; ייתכן שגם "עלשי", שהוא שם פרטי לזכר וכן רכיב תאופורי, קשור לשמה הפיניקי של דידו, לאור העדויות שהפיניקים העבירו את דידו האלהה.^[3]^[4]

טימאיוס ביאר ליוונים את השם "אליסה" כ־Θειοσσώ ‏(Theiosso), כאשר החלק הראשון של השם מוחלף במלה היוונית θεός ("אל", "אלוהות"), על בסיס פירוש החלק הראשון של השם הפיניקי "עלשת" כ"אל".^[4]

השם "דידו" (Διδώ או Δειδώ) אולי ניתן לדידו על־ידי הלובים שאצלם היא ביקרה.^[4] השם מכיל אות 'n' שמושמטת בצורת הנומינטיב, מהשורש: "Didon-". הוא נובע כנראה מצורה שמשמעותה "נוד" או "מדדה", או שמא היא דומה לשם "דוד" שפירושו "אהוב". הוא מוכר ממקורות רבים, והשתגר בלטינית בגלל היצירה האפית של ורגיליוס, "אינאיס", שבה תואר סיפורה של דידו, מלכת קרתגו, הפוגשת באיניאס שנמלט מחורבן טרויה ומתאהבת בו.

קורות חייה

לפי הסיפור, בגרסתו המקובלת, דידו הייתה בתו של מלך צור הפיניקית, שלפי מקורות שונים נקרא מֻתֹּ, מֶתֶּס או בלוס. היא נאלצה לעזוב את מולדתה ולברוח מפני אחיה פיגמליון, שרצח את בעלה סכרבעל/זכרבעל כהן מלקרת (הידוע מהמקורות היווניים כ"אכֶֿרבַס", "הסדרובל" או "סיכאיוס"^[6]). לפי צוואת אביו היה על פיגמליון לחלוק את המלכות עם אחותו הבכורה אולם פיגמליון הומלך כשליט יחיד, ככל הנראה בעקבות הפיכת חצר. סכרבעל היה בעל השפעה וממון רב ועלול היה לסכן את מעמדו של פיגמליון ולכן נרצח על ידו. מטרה נוספת של הרצח הייתה להשתלט על אוצרותיו של סכרבעל. דידו בורחת מן העריצות בעיר צור בעורמה: היא מבקשת ללכת לחפש את אוצרותיו של בעלה.^[4]

דידו ברחה יחד עם מלווים מעטים, עם ההון של בעלה שנרצח ועם שרידי מלקרת. בתחילה הגיעה לפיניקים שישבו קפריסין.^[4] ייתכן ששם ייסדה את כתי כמושבה פיניקית.^[7] לאחר מכן הגיעה ללוב העתיקה (צפון אפריקה), ורכשה מהעם היושב במקום, המקסיטנים, שטח אדמה שניתן להקיף ביריעת עור שור אחד. כשניתנה לה יריעת העור, הוא גזרה אותה לרצועות והקיפה בעזרתן שטח אדמה גדול מספיק כדי לייסד עליו עיר.^[4] שם הקימה את העיר "קרתחדשת", בפיניקית "הקרת (העיר) החדשה",^[8]^[9] ביוונית "קרכַֿדון" ובלטינית "קרתגו". נראה שיש קשר בין סיפור זה לבין השם היווני של הגבעה שעליה הוקמה קרתגו – "בירסה", שמשמעו "עור שור".^[4]

אז, לפי יוסטינוס, ביקש היארבס, מלך המקסיטנים, את ידה להיות לו לאישה, ואף איים לכפות עליה את הנישואים. דידו טענה שהיא עוד מתאבלת על בעלה שנרצח, ואז, כדי להימנע מהנישואים, התאבדה בקפיצה לתוך מדורה.^[4]

אפינוס כתב ב"המלחמות הפונית" כי קרתגו הוקמה בידי קרכדון וצורוס, וכי אליסה היא אשתו של קרכדון.

אגדת דידו ואיניאס

סיפור המעשה "אינאיס" מספר סיפור שונה משמעותית על דידו, ככל הנראה בהתבסס על "המלחמה הפונית" מאת גנאיוס נאיוויוס.^[4] לפי סיפורו, מגיע איניאס ממלחמת טרויה לעיר קרתגו ושם פוגש את דידו ומספר לה את קורותיו. בפועל, גם אם מדובר בדמויות היסטוריות, הדבר לא אפשרי שכן בין מלחמת טרויה לייסוד קרתגו עברו כ־400 שנה^[1]. התאהבותה באיניאס מתורצת כפעולה של קופידון אל האהבה בפקודת אימו ונוס, שהיא גם אימו של איניאס, הרוצה לגרום לו להשתקע בקרתגו כדי למנוע ממנו את המשך מסע התלאות שמינה לו הגורל. הסיפור מסביר, אפוא, את שורש היריבות בין הערים קרתגו ורומא, שהתלקחה במיוחד בימי חניבעל, שהיה מיוחס למשפחתה של דידו.

עם זאת, תיאורה של דידו אינו רע: היא מקבלת את פני איניאס בעצם בניית העיר. אין זה ברור עד כמה איניאס אוהב את דידו, אם בכלל. אמת, הוא משפיע עליה ברכות ומודה לה: "כל עוד הנהרות זורמים הימה, כל עוד נראה צל הרים, כל עוד יזין הקוטב את הכוכבים, ועדיין כבודך, שמך ותהילתך קדושים יהיו לכל אשר אלכה"^[10] אך הוא אינו משיב לאהבתה, ולבסוף – אם כי לאחר לבטים – עוזב את קרתגו. דידו, הרואה את ספינתו המפליגה הלאה, מכינה מדורת קבורה, נופלת על חרבה, וגופתה נופלת לאש.

נסיבות אלו מזכירות את האגדות על מדיאה או על אריאדנה, הרואה את תזאוס המפליג חזרה לאתונה, אלא שתגובתה של דידו חריפה יותר: אריאדנה ניחמה מלהתאבד על ידי האל פאן, אך דידו מגיבה באופן ארצי וטבעי יותר, אם כי כה חריף, עד שאפילו איניאס לא תיאר לעצמו שכך יהיה, וכאשר ניתנת לו הזדמנות לרדת לשאול, הוא שם נפשו בכפו רק כדי לפגוש אותה, אלא שהיא בורחת מפניו אל בעלה הראשון, סיכאיוס.

דמותה ההיסטורית של דידו

ריבוי החומר ההיסטורי על דידו מעלה את הסבירות לקיומה ההיסטורי, אף אם פרטים מתוך המסורות העוסקות בה ניתנים להפרכה.^[1]

גנאיוס נאיוויוס, איש אוטיקה, כתב ככל הנראה מכתב המתאר דו-שיח בין דידו ואיניאס. פירוש זה מאושש בידי פירוש של סרוויוס לאינאיס: "ובנות בלוס היו אנה ודידו, אומר ניוויוס".^[11] סרוויוס גם מצטט גרסה המייחסת את מעשה ההתאבדות לאנה, אחותה של דידו.

לדידו גם יש ייחוס חשוב מבחינה היסטורית: סבה, בלוס, הוא כנראה המלך בעליעזור, שהעלה מס למלך אשור שלמנאסר השלישי.^[12]^[13] יוסף בן מתתיהו מציג ב"נגד אפיון" את רשימת מלכי צור של מנאנדרוס מאפסוס, בה נזכרים בעליעזור (בלוס), דידו ופיגמליון: "ויהי בשנה השביעית לשלטונו [של פיגמליון], ואחותו נסה לבנות לה קריה בלוב".^[14] לפי יוסף בן מתתיהו, סבם של פיגמליון ואחותו (דידו), בעליעזור, היה בנו של אתבעל מלך צידונים אביה של איזבל המקראית שנישאה לאחאב מלך ישראל (מלכים א' טז' פסוק 31).

מורשת

ידוע כי השופטים של העיר קרתגו, בני משפחת ברקא, ייחסו את עצמם לשושלתה של דידו.^[15]

בעת המודרנית, כמה יצירות נכתבו על בסיס אגדת גיגו ואניאס, לרבות האופרה דידו ואניאס מאת הנרי פרסל, הטרויאנים מאת הקטור ברליוז ועוד.^[1]

אסטרואיד 209 Dido (אנ') שהתגלה על ידי כריסטיאן היינריך פרידריך פטרס (אנ') נקרא על שמה.

מטבעות

בקרתגו עצמה הוטבעו, החל מהמאה ה־5 לפנה"ס, מטבעות ועליהם דמות אישה עם מצנפת פריגית. יש המזהים אישה זאת עם דידו.^[1]

דידו מופיעה לפחות על טיפוס אחד ממטבעות מצור מהתקופה הרומית. טיפוס ודאי שעליו היא מופיעה הוא טיפוס שבו היא מוצגת מייסדת את קרתחדשת, ולידה שער העיר. על טיפוס זה היא מזוהה בזכות הכיתוב היווני על המטבע הנושא את השם "דידו".^[2]^[5] טיפוסים אחרים המזוהים, שלא בוודאות, עם דידו, הם טיפוס ובו אישה עומדת באניה יחד עם שני מלחים, וטיפוס ובו אישה עם אניה תחת כף רגלה.^[16]

בצידון בתקופה הרומית, דידו מופיעה על מטבעות, ישובה על כס.^[17]

ראו גם

לקריאה נוספת

צבי הרמן, קרתגו המעצמה הימית, מסדה, 1963

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא דידו בוויקישיתוף

דידו, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)
דידו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים

1 2 3 4 5 Mark Cartwright‏, דידו, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)
1 2 3 אריה קינדלר, מיטבעת צור, המקור העיקרי בימי־קדם של מטבעות־כסף בארץ־ישראל, ארץ-ישראל: מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה ח', 1967, עמ' 318
↑ נחום סלושץ, אוצר הכתובות הפניקיות, דביר, 1942, עמ' 268, 321–322
1 2 3 4 5 6 7 8 9 A. Ercolani, "Elissa", in: Herbert Niehr, Paolo Xella (eds.), Encyclopaedic Dictionary of Phoenician Culture II.1, Peeters, 2021, p. 108
1 2 George Francis Hill, Catalogue of the Greek Coins of Phoenicia, Arnaldo Forni - Editore, 1965, pp. cxli, 277 (No. 409); Pl. XXXIII: 6
↑ G. Minunno, "Acherbas", in: Herbert Niehr, Paolo Xella (eds.), Encyclopaedic Dictionary of Phoenician Culture II.1, Peeters, 2021, p. 1
↑ Marguerite Yon, William A. P. Childs, Kition in the Tenth to Fourth Centuries B. C., Bulletin of the American Schools of Oriental Research, 1997, עמ' 11 doi: 10.2307/1357405
↑ נחום סלושץ, אוצר הכתובות הפניקיות, דביר, 1942, עמ' 189
↑ ע. ג. חורון, קדם וערב, דביר, 2000, עמ' 329
↑ אינאיס, א, טור 607 וגו'
↑ עי' א.ד. קולמן, "עולמה של הספרות הרומית" (1983), ע' 34
↑ . Liver, “The Chronology of Tyre at the Beginning of the First Millennium B.C.” Israel Exploration Journal 3 (1953) 119-120.
↑ . M. Peñuela, “La Inscripción Asiria IM 55644 y la Cronología de los Reyes de Tiro”, Sefarad 13 (1953, Part 1) 219-28.
↑ יוספוס פלאביוס, נגד אפיון, א, 18.
↑ סיליוס איטליקוס, "Punica",א, 71 וגו'
↑ George Francis Hill, Catalogue of the Greek Coins of Phoenicia, Arnaldo Forni - Editore, 1965, p. cxli
↑ George Francis Hill, Catalogue of the Greek Coins of Phoenicia, Arnaldo Forni - Editore, 1965, p. cxv

[:0-1] 1 2 3 4 5 Mark Cartwright‏, דידו, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)

[:2-2] 1 2 3 אריה קינדלר, מיטבעת צור, המקור העיקרי בימי־קדם של מטבעות־כסף בארץ־ישראל, ארץ-ישראל: מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה ח', 1967, עמ' 318

[3] נחום סלושץ, אוצר הכתובות הפניקיות, דביר, 1942, עמ' 268, 321–322

[:4-4] 1 2 3 4 5 6 7 8 9 A. Ercolani, "Elissa", in: Herbert Niehr, Paolo Xella (eds.), Encyclopaedic Dictionary of Phoenician Culture II.1, Peeters, 2021, p. 108

[:3-5] 1 2 George Francis Hill, Catalogue of the Greek Coins of Phoenicia, Arnaldo Forni - Editore, 1965, pp. cxli, 277 (No. 409); Pl. XXXIII: 6

[6] G. Minunno, "Acherbas", in: Herbert Niehr, Paolo Xella (eds.), Encyclopaedic Dictionary of Phoenician Culture II.1, Peeters, 2021, p. 1

[:1-7] Marguerite Yon, William A. P. Childs, Kition in the Tenth to Fourth Centuries B. C., Bulletin of the American Schools of Oriental Research, 1997, עמ' 11 doi: 10.2307/1357405

[:3232-8] נחום סלושץ, אוצר הכתובות הפניקיות, דביר, 1942, עמ' 189

[:4232-9] ע. ג. חורון, קדם וערב, דביר, 2000, עמ' 329

[10] אינאיס, א, טור 607 וגו'

[11] עי' א.ד. קולמן, "עולמה של הספרות הרומית" (1983), ע' 34

[12] . Liver, “The Chronology of Tyre at the Beginning of the First Millennium B.C.” Israel Exploration Journal 3 (1953) 119-120.

[13] . M. Peñuela, “La Inscripción Asiria IM 55644 y la Cronología de los Reyes de Tiro”, Sefarad 13 (1953, Part 1) 219-28.

[14] יוספוס פלאביוס, נגד אפיון, א, 18.

[15] סיליוס איטליקוס, "Punica",א, 71 וגו'

[16] George Francis Hill, Catalogue of the Greek Coins of Phoenicia, Arnaldo Forni - Editore, 1965, p. cxli

[17] George Francis Hill, Catalogue of the Greek Coins of Phoenicia, Arnaldo Forni - Editore, 1965, p. cxv

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]