דלאסם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

דלאסםאיטלקית: DELASEM, ראשי התיבות של המילים Delegazione per l'Assistenza degli Emigranti Ebrei) הוא ארגון יהודי איטלקי שסייע לפליטים יהודים בין השנים 1939 ל-1947.[1][2]

רקע על פעילות הארגון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארגון דלאסם הוקם בג'נובה בשנת 1940 על ידי קבוצה של יהודים איטלקים ואיטלקים לא יהודים. בראשו עמדו המייסדים דנטה אלמנסי (Dante Almansi), ששימש כסגן מפקד משטרת איטליה ואיגוד הקהילות היהודיות של איטליה, ועורך הדין היהודי מג'נובה, לאליו ויטוריו ואלוברה (Lelio Vittorio Valobra) ששימש כיושב ראש הקהילות היהודיות באיטליה UCEI. דלאסם סייע לפליטים יהודים שהגיעו לאיטליה בזמן מלחמת העולם השנייה ממדינות אחרות, ועזר ליהודים איטלקים לברוח מאיטליה.[3] העדיפות הראשונה של דלאסם הייתה לסייע להגירה של פליטים ממדינות באירופה שהיו תחת כיבושה של גרמניה, למדינות שלא היו תחת הכיבוש, כגון ספרד, או להבריח אותם לארצות הברית.[4]

מספר גדול מאוד של יהודים הצליחו להימלט, לרוב בעזרת ארגון דלאסם, מאיטליה לשווייץ. בשווייץ עזרו ליהודים קבוצה של סטודנטים איטלקים שעברו לעיר לוזאן והקימו את הוועד לסיוע לאיטלקים שנרדפו מסיבות פוליטיות או גזעיות. הוועד השתדל לעזור לפליטים יהודים וגם פעל על מנת להשיג מידע על הפעולות שנעשו ברחבי איטליה כנגד היהודים ופעל להפיץ מידע זה.[3] בין השנים 1939 כאשר הדלאסם החל את פעילותו ועד לשנת 1945 בה הסתיימה מלחמת העולם השנייה, ארגון הדלאסם נוהל עלי ידי דאנטה אלמנסי . עם זאת גם לאחר שאלמנסי חדל מניהול הארגון, המשיך הארגטו לפעול עד שנת 1947.

פעילות הארגון בין השנים 1938–1945[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין השנים 1939 ועד לפלישת גרמניה הנאצית לאיטליה בספטמבר 1943, בה נאלץ הארגון לרדת למחתרת, הוא היה אחראי לתמיכה ביותר מ-15,000 יהודים, שרובם היו כלואים במחנות מעצר. כל פעילי דלאסם היו נתונים תחת פיקוח ישיר של המשטר הפשיסטי. ההיתר לפעולה שקיבל הארגון ממשטרו הפשיסטי של בניטו מוסוליני בין השנים 1938 ל-1943 מהווה את הסיבה העיקרית לעובדה שיהודים איטלקים רבים שרדו את השואה, חרף העובדה שמוסוליני היה בן ברית של גרמניה הנאצית.[4]

תמיכה ביהודים ערב מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

היהודים שנשאר באיטליה בזמן המלחמה מצאו את עצמם לאט לאט תחת מגבלות במעין גטו ערטילאי. חלקה של האוכלוסייה המבוגרת שמרה על קשריה עם הציבור הכללי באיטליה, אולם בניגוד לאוכלוסייה הבוגרת, האוכלוסייה הצעירה בחרה להסתגר בחיק המשפחה ונסוגה לפעילות החברתית היחידה שהייתה אפשרית באותה העת במסגרת החוגים היהודיים. באותה תקופה שיעורי הילודה והנישואין בקרב הקהילה היהודית באיטליה פחתו באופן משמעותי. אחרי תגובה ראשונה וחוסר אונים מצד הקהילה היהודית, איחוד הקהילות היהודיות באיטליה התאגד מחדש כארגון דלאסם. ארגון דלאסם והקהילות היהודיות באיטליה עצמן החלו להגיב להגבלות על יהודים. הארגון החל לארגן חוגים לימודיים כתחליף ללמידה בבתי ספר עבור הצעירים, וכן סייע הארגון ליהודים זרים ששהו באיטליה. חלק מחברי ארגון דלאסם בחרו להתרחק מהיהדות. בנוסף, כלל יהודים רצו לשמור על כבודה של היהדות ורצו לשמור על כבודה של הקהילה היהודית באיטליה מפני השפלות כמו פרעות וחוקי הגזע שמוסוליני חוקק נגד הקהילה החל משנת 1938. באותה עת גברו בקרב הקהילה היהודית באיטליה מגמות אנטי פשיסטיות וציוניות כאשר המגמות האנטי פשיסטיות התפתחו בעקבות חוקי הגזע שנחקקו ב-1938.

עזרה ליהודי יוגוסלביה, סלובניה ודלמטיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עקב היותו של דלאסם חלק מהאיחוד לסיוע למהגרים יהודים הוא הרחיב את פעילותו מעבר לשטחי איטליה לעבר השטחים הכבושים של יוגוסלביה והיה למעשה הארגון ההומניטרי היחיד שעזר ליהודי יוגוסלביה לשעבר לאורך המלחמה. העזרה הסתכמה בסיוע מקיף שכלל עזרה חומרית כגון אוכל בגדים שמיכות ותרופות, וכן מסמכי נסיעה, כרטיסי זיהוי, וקצבאות.[5] דלאסם גם סיפק להם ספרי תפילה, מצות לפסח, וסייע גם בתמיכה מוראלית, כולל חיפוש קרובים.

בשנים 1941 ו-1942 עזר דלאסם לכ-2500 יהודים מסלובניה ודלמטיה. ללאליו ויטוריו ואלבורה היו קשרים הדוקים עם הצבא האיטלקי והרשויות הפוליטיות במיוחד עם גנרל אמיליו גרזיולי, שהיה הנציב העליון באזור ליובליאנה בירת סלובניה, אזור שנכבש בידי איטליה. קשרים אלו היו יעילים ביותר בתהליך ההצלה במיוחד עבור יהודים שנמשכו לאזורי הכיבוש האיטלקיים.

סיפור הצלת הילדים הידוע בשם ילדי וילה אמה בנוננטולה (Nonatola) באזור מודנה, הוא מבצע שיצא לפועל הודות להשתתפותם של כמרים קתולים איטלקים, מורים יהודים קרואטים, בהם יושקה אינדיג (לימים יוסף איתאי), אזרחים פרטיים, וארגון דלאסם. נציג דלאסם מבולוניה, מריו פינצי (Mario Finzi), שכר מבנה בשם "וילה אמה" בנונונטולה על מנת לספק מגורים לקבוצת הפליטים היהודים.[6] קבוצת הפליטים הגיעה לנוננטולה ב-17 ביולי 1942 והתאחסנה במבנה, שהיה נטוש לפני כן במשך שנים. הכומר אריגו בקארי, בעזרתו של ד"ר ג'וזפה מוריאלי, ובסיועו של אניו טרדיני, מורה נוסף מבית הספר של בקארי, דאגו לכל צורכיהם של הפליטים היהודים, החל במיטות וכלה בספרים לבית הספר. קבוצה נוספת של כ-40 יתומים הגיעה מקרואטיה באפריל 1943. במשך כשנה, על לפלישה הגרמנית, יכלו היתומים לנהל חיים שקטים יחסית בנוננטולה, הודות לסיועה של האוכלוסייה המקומית, והקדישו את עצמם לכלכלת הבית, לעבודה חקלאית, לנגרות, לתפירה ולשיעורים בבית הספר אשר הועברו על ידי המורים ארמנדו מורנו, המדריך אינדיג, מרקו שוקי, והפסנתרן בוריס יוכבדסון.[7]

לאחר הגעת קבוצת הפליטים היהודים לוילה אמה, הועבר גם המחסן המרכזי של דלאסם לעליית הגג של הבית. ממחסן זה נשלחה עזרה ליהודים בכל רחבי איטליה, במחנות, בכפרים, ובמקומות מעצר שונים. הפליטים הבוגרים יותר ששהו בווילה אמה התנדבו לעבוד במחסן זה. בהמשך, גם המשרד המרכזי של דלאסם לעזרת הפליטים הועבר מגנואה לוילה אמה. למשרד זה הוקצו שני חדרים בקומת הקרקע של המבנה. עובדי המשרד הגיעו גם הם והתגוררו במקום. המחסן והמשרד של דלאסם העניקו לווילה אמה חשיבות מרכזית ונחשבו לשני עמודי התווך שעליהם נשענו רבבות הפליטים ברחבי איטליה.[8]

המאמצים שננקטו על ידי כל הצדדים הביאו להצלת חייהם של 120 ילדים יהודים. לאחר כניעתה של איטליה לגרמנים ספטמבר 1943, האנשים שליוו את הילדים הבריחו אותם בדרך טיפוס קשה דרך ההרים אל עבר גבול שווייץ. בתוך 36 שעות עם הגעתם של הגרמנים לאיטליה בספטמבר 1943 למעלה מאה מילדי וילה אמה הוחבאו בקרב משפחות האזור ולאחר מכן הוברחו באופן בלתי חוקי לשווייץ. רק אחד מהם שהיה חולה נשלח לסנאטוריום נתפס ומת באושוויץ.

ארגון דלאסם המשיך בפעילותו לאורך כל תקופת הכיבוש הגרמני, אבל התאים פעילות זו לצורכי השעה. הוא נתן לאלפי יהודים איטלקים ופליטים מסמכים מזויפים וסיפק להם כסף על מנת שיוכלו להסתתר ולהינצל. פעילי דלאסם סייעו עד השחרור מהכיבוש הגרמני ללמעלה מ-1500 פליטים יהודים לא איטלקים, וסייעו ללמעלה מ-2500 יהודים איטלקים, אבל החמרת המצוד נגד היהודים ב-1943 הקשתה מאוד על יכולתו של הארגון לפעול. בנוסף לכך, פעילים רבים נתפסו ונשלחו למחנות ריכוז. מריו פינצי, נתפס וגורש לאושוויץ, וכתוצאה מכך פעילים רבים של דלאסם ברחו לשווייץ. במספר קהילות, רבנים ארגנו פעילות הצלה כי העדיפו לפעול להצלת הקהילה במקום להסתתר. חלק מהרבנים נתפס וגורשו כגון הרב נתן קאסוטו מפירנצה והרב ריקרדו פצ'יפיצ'י מג'נובה.[9]

הנהגת דלאסם נהנתה מעזרתם של מספר ארגונים יהודיים בינלאומיים כגון ההיאס והג'וינט. ארגונים אלו היו בעמדה שאפשרה להם להעביר סכומים נכבדים של מטבע זר לאיטליה. הג'וינט המשיך לספק עזרה כספית דרך סאלי מאייר שבשוויץ ודרך חבר בבית הנבחרים של ארצות הברית הרולד טיטמן.

התמיכה ביהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קבוצת פעילים נוספת שפעלה מטעם דלאסם נקראה הוועדה לעזרה למהגרים, נוהלה על ידי לאליו ויטוריו ואלבורה ולאחר שוואלבורה ברח לשווייץ בנובמבר 1943, נוהל הארגון על ידי מאסימו טגליו (Massimo Teglio). ארגון זה הבריח נכסים לשווייץ כדי שישמשו לרכישת מזון, תרופות, וביגוד חם. דלאסם אף סיפק תמיכה כלכלית לעצירים במחנות כדי שיוכלו להשיג אוכל ומוצרים נוספים ודאג לסמלים דתיים כדי לשמר את מסורת היהודית. כמו כן דאג הארגון לציוד רפואי, לחינוך לילדים, ולהקמת ספריות.[10]

שיתוף הפעולה עם הכנסייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האב מארי-בנואה

לאחר נפילת איטליה נאלץ ארגון דלאסם לרדת למחתרת. כאשר הגרמנים כבשו את העיר ג'נובה, תקציבו של דלאסם הסתכם בחמישה מיליון לירות איטלקיות שהופקדו אצל האב פרנסיסקו רפטו (Francesco Repetto) ששימש באותה העת בתור מזכירו של הארכיבישוף של ג'נובה. חמישית מסכום זה הופקד בידיו של כומר האב מארי-בנואה (Maria Benedetto), שמונה לנשיא החדש של ארגון דלאסם שלקח את הכסף לרומא ב-20 באפריל 1944. למרות כיבוש איטליה, דלאסם המשיך לפעול מהמטה החדש שלו במקום מגוריו של הכומר ברומא, בעזרתה של המכללה הבינלאומית ברומא, הקשרים עם הצלב האדום הבינלאומי ועדת האפיפיור והמשטרה האיטלקית. בעזרתו פעל דלאסם להכנת מסמכים מזויפים וייסד קשרים עם בכירים איטלקים, שווייצרים, הונגרים, צרפתים ורומנים.[5][11]

הארגון אחרי המלחמה 1945–1947[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגרעין של דלאסם התאסף מחדש במהירות אחרי השחרור. המשימה הראשונה של דלאסם הייתה לאחד משפחות מפוזרות, במיוחד ילדים שהתחבאו במנזרים או באופן פרטי. המשימה השנייה הייתה לארגן את העלייה, שהייתה אז בלתי חוקית, לארץ ישראל שהייתה עדיין תחת המנדט הבריטי.[1]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

וילה אמה

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Sandro Antonini, DelAsEm : storia della piu grande organizzazione ebraica italiana di soccorso durante la seconda guerra mondiale. De Ferrari, 2000
  • השואה: גורלי יהודי אירופה 1932–1945 כרך שני, הוצאת שוקן, 1987
  • Laura Bava, Aiding gli Ebrei' – Delasem under fascism, 1939 to 1945
  • Esther Gitman, Rescue and survival of Jews in the Independent State of Croatia (NDH), 1941–1945, 2005
  • דניאל קארפי, איטליה הפאשיסטית והיהודים בשנים 1922–1945, בשביל הזיכרון 19 (תשנז)
  • Michele Sarfatti, The Jews in Mussolini's Italy: From Equality to Persecution, Univ of Wisconsin Press, 2006
  • Mario Avagliano, Marco Palmieri, Di pura razza italiana, Baldini & Castoldi, 2013
  • Renzo De Felice, Storia degi Italian Jews under Fascism. From a report that Father Maria Benedetto wrote after the Liberation, 20 July 1944, and which is published in Mondadori, Milan 1977
  • Enzo Collotti (a cura di), Ebrei in Toscana tra occupazione tedesca e RSI, 2 voll. (Carocci: Roma 2007)
  • Susan Zuccotti, The Vatican and the Holocaust in Italy (Mondadori: Milan 2001)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 Sandro Antonini, DelAsEm : storia della piu grande organizzazione ebraica italiana di soccorso durante la seconda guerra mondiale, The American Historical Review, De Ferrari, 2000
  2. ^ יוסף איתאי, ילדי וילה אמה, ספריית הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, 1983
  3. ^ 3.0 3.1 השואה: גורלי יהודי אירופה 1932–1945 כרך שני, הוצאת שוקן, 1987, עמ' 562
  4. ^ 4.0 4.1 Laura Bava, Aiding gli Ebrei' – Delasem under fascism, 1939 to 1945
  5. ^ 5.0 5.1 Gitman, Esther, Rescue and survival of Jews in the Independent State of Croatia (NDH), 1941–1945, 2005, עמ' 289, 316–318
  6. ^ יוסף איתאי, ילדי וילה אמה, ספריית פועלים, הוצאת הקיבוץ הארצי, השומר הצעיר, 1983, פרק 4: נוננטולה, עמ' 243–244. (בעברית)
  7. ^ GITMAN, Esther, Rescue and survival of Jews in the Independent State of Croatia (NDH), 1941–1945, 2005, עמ' 21–22
  8. ^ יוסף איתאי, ילדי וילה אמה, ספריית פועלים, הוצאת הקיבוץ הארצי, השומר הצעיר, 1983, פרק 4: נוננטולה, עמ' 249,253. (בעברית)
  9. ^ דניאל קארפי, איטליה הפאשיסטית והיהודים בשנים 1922–1945, בשביל הזיכרון, 19 (תשנז), עמ' 4–12
  10. ^ Sarfatti, Michele, The Jews in Mussolini's Italy: from equality to persecution, תרגום: John & Anne C. Tedeschi, Univ of Wisconsin Press, 2006, עמ' 208
  11. ^ Mario Avagliano, Marco Palmieri, Di pura razza italiana, Baldini & Castoldi, 2013