האומר כן / האומר לא
 |
ערך מחפש מקורות
| |
| ערך מחפש מקורות | |
 | |
| כרזת ההצגה בהפקה של מעבדת תרבות דימונה | |
| מוזיקה |
קורט וייל  |
|---|---|
| הצגת בכורה |
23 ביוני 1930 |
| שפה |
גרמנית |
  | |
האומר כן (בגרמנית: Der Jasager) היא אופרת בית-ספר בשתי מערכות לליברטו של ברטולט ברכט מאת קורט וייל. האופרה, המבוססת על אדפטציה של ברכט לדרמת נו יפנית, נכתבה ב-1930 וצמחה מאוחר יותר ובעקבות הפולמוס שעוררה לצמד מחזות ניגודיים-משלימים.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
'האומר כן' ו'האומר לא' הם צמד מחזות שצמחו מתוך האופרה 'האומר כן' שברכט ביסס על מחזה נו יפני בשם 'טאניקו' או 'ההשלכה אל העמק'. האופרה הייתה מיועדת לביצוע על ידי ילדי בית ספר ומטרתה העיקרית הייתה דידקטית, להוות מוקד לתהליך למידה למשתתפים בה. האופרה הועלתה לראשונה בברלין על ידי תלמידי האקדמיה למוזיקת כנסייה ובית-ספר ב-23 ביוני 1930 ושודרה ברדיו בשידור חי. האופרה זכתה להצלחה שהובילה ל-300 הופעות נוספות ובשל סופה הטראגי עוררה פולמוס ציבורי נרחב שהוביל את ברכט לכתוב להצגה גרסה שנייה, בעלת סוף שונה.
תקציר ההצגה[עריכת קוד מקור | עריכה]
העלילה מתרחשת בכפר קטן בתחילת ימי הביניים. מגפה מתפשטת ומאיימת על קיומם של התושבים. מורה מהעיר הסמוכה שוכר שלושה מתלמידיו לשעבר: גיבן, אסיר ונושאת כלים. בכוונתם לצאת למסע אל מעבר להרים שם לפי השמועה ישנה עיר גדולה בה גרים הרופאים הגדולים שיוכלו לסייע במציאת מזור למגפה. המורה ושלושת השכירים עוצרים להיפרד מאם ובנה, תלמיד בכיתתו של המורה. הילד הקטן נעדר מזה זמן מבית הספר לצורך טיפול באמו שנדבקה אף היא וחיה חיים ללא תקווה. הילד מתעקש לצאת עם המשלחת אל המסע חרף הסכנות וגילו הצעיר ומסכים לכל מה שעלול לקרות בדרך רק למען הסיכוי לשוב עם תרופה לאימו. המסע קשה והילד לא עומד בקשיים עד שאינו יכול עוד להמשיך. לפי המסורת העתיקה, יש להשליך לעמק אל מותו את מי שאין בכוחו להמשיך במסע על מנת שלא לסכן ולעכב את השאר. לפי הנוהג, על שאר חברי הקבוצה להפנות אל החלש את השאלה: 'האם אתה מסכים שנשליך אותך אל העמק, או שברצונך שנשוב כולנו על עקבותינו?'. אותה מסורת ממש קובעת בנוסף כי על הנשאל להשיב: 'כן, אני מסכים'.
הדיון הציבורי[עריכת קוד מקור | עריכה]
דרישת ההסכמה היא הציר דרכו הופך ברכט את המסע הפולחני המתרחש ב'טאניקו' לשאלה חברתית-פוליטית והאכזריות של האופרה, המסתיימת בהסכמת הילד להשלכתו לתהום, עוררה ויכוחים בקרב הקהל והמשתתפים על האופן בו יש לפרש את האופרה ומה ניתן ללמוד ממנה. בעקבות הפולמוס החליט ברכט לשנות את הטקסט של 'האומר כן' ולהצמיד לו מחזה משלים-נגדי, 'האומר לא', בסופו מסרב הילד להקרבה, על אף המסורת העתיקה. כל אחת מהיצירות מטרידה באופן אחר, ועצם הניגוד ביניהן ממחיש עד כמה אנושית היא הכחשת האנושיות. כבמחזות נוספים של ברכט, המסר המרכזי של ההצגה הוא שהאכזריות, חוסר המוצא והיעדר החמלה, הם, בהיעדר מהפך רדיקלי, מאפיין מרכזי שלנו כבני אנוש.
ביקורת ופרשנויות[עריכת קוד מקור | עריכה]
הטקסטים של המחזות ישירים, כמעט ילדותיים, ללא אפיון דמויות או פסיכולוגיה ונעדרי מקום או זמן. היצירות שקופות קמעה ועוצמתן בסרוב להותיר אף לקהל מוצא בין הכן והלא. המבקר פרנק ורשאואר, מיודעו של ברכט, תקף את אופרת בית-הספר בטענה שהיא 'מחדירה לנשמות האנשים הצעירים, באורח מלאכותי ויעיל ביותר, משהו שמכיל רכיבים מרושעים, פזורים בתחכום רב, של חשיבה ריאקציונית הנעוצה בסמכות חסרת תבונה'[1]. ארנסט בלוך טען בדבריו על המחזה שברכט בוחר לקיים בו מעין ניסוי מחשבתי בעניין וניגודו, וזאת על הבמה, ללא התוצאות הגרועות שהיו עלולות להתחולל בחיי המציאות, ועם לקח חינוכי אשר מציג את התוצאות הגרועות האלו באופן דרמטי. גם אלטרנטיבות אפשריות, מסביר בלוך, מוצגות כך באופן ניסויי ועמן מועלות על הבמה תוצאות של כל אחת מן האלטרנטיבות הללו[2]. הפילוסוף צבי טאובר מאוניברסיטת תל אביב סבור שאין במחזה ביקורת כנגד אמירת ה"הן" כשלעצמה, כשם שאין בו שירת הלל לאמירת ה"לא" כשלעצמה, אלא היצג של מצבים מורכבים שמתוכם עולות משמעויות שונות ל"הן" ול"לא". טאובר רואה את כתיבת הגרסה השנייה של המחזה והוספת 'האומר לא', כמיותרת מבחינה אומנותית ואולי כניסיון של ברכט להדוף את הביקורת הציבורית שהוטחה בו. יניב ברוך, שתרגם את האופרה לעברית, מאמין בחשיבות היצירה נוכח המסר האמורפי שלה וטוען שהיא רלוונטית במיוחד למציאות הישראלית האקטואלית, מציאות של שעת מבחן ושסע, שלטענתו חשוב בה במיוחד לברר מחדש את מושג ההסכמה.
האופרה בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]
האופרה תורגמה לעברית בשנת 1941 תחת הכותרת 'המסכים' והועלתה באותה שנה פעם אחת באולם ימק"א ירושלים בהשתתפות שרה ידגר-רול, ראובן לזר ודולה גוטהלפ ובניצוחו של קארל סלומון על תזמורת רשות השידור.
בשנת 2010 עלו בישראל שתי הפקות נפרדות של המחזה. הפקה אחת במסגרת קבוצת תיאטרון רות קנר והפקה נוספת בשיתוף פעולה ראשון מסוגו בין אנסמבל מעבדת תרבות דימונה ובית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן-מהטה באוניברסיטת תל אביב. במסגרת ההפקה המשותפת תורגמה האופרה מחדש לעברית על ידי יניב ברוך והועלתה על ידי תלמידי בית הספר למוזיקה בניהול ובימוי של ד"ר מיכל גרובר-פרידלנדר.
-
תלמידי בית הספר למוזיקה מעלים את האופרה באוניברסיטת תל אביב (יוני 2010) -
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Hinton, Stephen. 1992. "Jasager, Der". The New Grove Dictionary of Opera. Ed. Stanley Sadie. London:. ISBN 0-333-73432-7
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- בני מר, ניתוח של המחזה, באתר סל תרבות ארצי
- כתבה על ההפקה המשולבת משנת 2010 וביקורת על ההפקה של רות קנר באתר "עכבר העיר"