האונס הקבוצתי בלוד (2003)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

האונס הקבוצתי בלוד היה מעשה אונס אלים שביצעה במשך שעתיים קבוצת סוחרי סמים ערבים מוסלמים בצעירה יהודיה, לעיני בן זוגה.[1] האונס אירע בחודש אפריל בשנת 2003 בשכונת הרכבת בלוד.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראיון שנערך עמה העידה הצעירה כי זהו אינו מקרה האונס היחידי שחוותה: כשהייתה בת 12 נאנסה על ידי אדם זר, שתקף אותה בכניסה לבית חברתה. הצעירה העידה כי מעולם לא סיפרה לאיש על האירוע, ומאז הפכה סגורה ומופנמת.

כל אחד מבני הזוג צרך סמים מגיל 14. תחילה צרכו גראס וקריסטל עד שהתדרדרו לשימוש בהרואין. לדבריהם, השימוש בסמים היווה עבור כל אחד מהם מפלט מהתמודדות עם אירועים קשים שחווה בחייו, ובמקרה של הצעירה, במיוחד עם חווית האונס שעברה בגיל צעיר.[2]

שני בני הזוג נפגשו בתוכנית גמילה מסמים בכפר איזון והפכו לבני זוג.

בערב המקרה החליטו השניים לרכוש סמים. החלטה זו הוגדרה על ידיהם לאחר מכן כמעידה חד פעמית אשר את תוצאותיה לא יכלו לחזות מראש.

השתלשלות האירועים בערב המקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בליל האירוע, 24 באוקטובר 2003, בני הזוג השתתפו בסעודת ליל שבת בבית הצעירה. לאחר מכן החליטו לרכוש סמים "קלים" בשכונת הרכבת בלוד, ומשם להמשיך לתל אביב. לצורך כך הם שאלו מאבי הצעירה את רכבו. כאשר התקרבו ללוד, הבחינו בנוכחות משטרתית. כיוון שלא רצו להסתבך עם המשטרה, פנו לכיוון היציאה מלוד. בדרכם לכיוון היציאה מהעיר עצר אותם בצדי הכביש סוחר סמים, חוסאם אבו עבייד, שהציע להם לקנות את הסמים במקום אחר. הזוג נענה בחיוב, ולאחר שיחת טלפון שהתקיימה בערבית עלה לרכבם של הזוג וכיוון אותם לעבר סמטה בקרבת פרדס, שהתבררה כדרך ללא מוצא. בתחילה בני הזוג לא מצאו סיבה לדאגה, משום שהאמינו שסוחרי הסמים לא יפגעו בלקוחותיהם המספקים להם פרנסה.

סוחרי הסמים חשדו כי בני הזוג הם חוקרים סמויים של המשטרה, ובשל כך החלו להרוס את רכבה של אבי הצעירה: הם קרעו את ריפוד המושבים, עקרו מושבים וזרקו את תכולת הרכב. בשלב זה, חלק מסוחרי הסמים החלו ללטף את הצעירה. הצעיר הזהיר אותה לבל תתנגד, מתוך חשש שהדבר יוביל לפגיעה קשה יותר מצד סוחרי הסמים, ואף לפגיעה בחיי בני הזוג.

לאחר מכן הכניסו סוחרי הסמים את בני הזוג לרכב ההרוס-למחצה והחלו בנסיעה פרועה אל עבר הפרדס. לאחר שהגיעו לפרדס, הורדו כולם מן הרכב מלבד הצעירה, אשר הוחזקה עדיין במושב האחורי כאשר סוחרי הסמים מוסיפים לבזוז את הרכב ולהרסו כליל. בשלב זה סוחרי הסמים החלו להפשיט את הצעירה בעודם מרחיקים את בן זוגה מרחק-מה מן הרכב, מרתקים אותו לקרקע באופן שמנע ממנו לזוז ומאיימים עליו. החל משלב זה ביצעו סוחרי הסמים בנערה אונס קבוצתי אכזרי, בזה אחר זה ובמשך זמן רב, לעיני בן זוגה שנותר מרותק לקרקע ללא כל יכולת להתנגד או להתערב בנעשה.

לאחר שהאירוע הסתיים וסוחרי הסמים עזבו את המקום, מיהרו בני הזוג לכביש הסמוך וביקשו מאדם שעבר באזור להזעיק את המשטרה.

הטיפול המשטרתי באירוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שהתקבלה קריאה במשטרה על הימצאותם של הצעירים בכביש הסמוך לפרדס, נלקחו השניים לתחנת משטרת לוד לתחקיר ראשוני. שני הצעירים היו נסערים, וגורמים במשטרה סיפרו כי הצעירה הייתה שרויה במצב נפשי קשה מאוד. עדותו של הצעיר סייעה רבות לחקירת האירוע, משום שכללה פרטים מדויקים בנוגע לתוקפים: צבע נעליהם, פריטי לבושם ומאפייניהם החיצוניים כדוגמת העובדה כי ידו של מנהיג החבורה הייתה נתונה בגבס.

כמעט כל שוטרי תחנת לוד גויסו למבצע לכידת התוקפים. שוטרי משמר הגבול ושוטרות בעלי ובעלות חזות נערית שוטטו בבגדים אזרחיים ברחבי שכונת הרכבת שבעיר על מנת להניע את התוקפים לשוב ולפעול.

בזכות עדות הצעיר, פעולות מודיעין משטרתיות ושליחת שוטרים סמויים לשכונת הרכבת, הושג מידע רב אודות התוקפים. התפתחות מפתיעה הייתה הירתמותם של ראשי סוחרי הסמים בשכונת הרכבת לסיוע בלכידת מבצעי האונס, אשר נבעה מחששם מפני סיקור תקשורתי של המתבצע בשכונה ופגיעה בעסקיהם.

יומיים לאחר האירוע נעצרו כל המעורבים באונס. לאור העדויות והממצאים, לא נותר להם אלא להודות באשמה.

פסק הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]

כחלק מהסדר טיעון עם הפרקליטות, שניים מהחשודים בביצוע האונס הודו בעבירות שיוחסו להם, ובחודש מאי 2004 נגזר דינו של כל אחד מהם ל-16 שנות מאסר בפועל. בגזר הדין[3] התייחסו השופטים סביונה רוטלוי, אברהם טל ועפרה סלומון צ'רניאק לכך שחומרת העבירות ונסיבות ביצוען, בנוסף לעברם הפלילי של האנסים, מחייבים ענישה חמורה מזו שבהסדר הטיעון. אף על פי כן, החליטו השופטים לקבל את הסכם הטיעון: זאת, מכיוון שהנאשמים הודו במעשים שיוחסו להם ולקחו אחריות תוך הבעת חרטה על מעשיהם, וזאת חרף הלחץ החברתי והמשפחתי שהופעל עליהם. בכך מנעו הנאשמים מקורבנותיהם להעיד ולחוות מחדש את רגעי התקיפה הקשים.[4]

הסיקור בתקשורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשל חומרת האירוע והמעשים שבוצעו במהלכו, המקרה סוקר בכלי תקשורת מגוונים. הסיקורים הרבים מציגים פרשנויות מגוונות לאירוע. כך למשל, באחד מאתרי החדשות נכתב כי "לאחר שהבינה שאין לה ברירה, הנערה התפשטה אך ביקשה מהצעירים שיקיימו אתה יחסי מין 'אחד אחד'",[5] בעוד שאתר חדשות אחר מציג ריאיון עם הצעירה ובו גרסה שונה לחלוטין, לפיה היא ביקשה מהתוקפים שלא יפגעו בה ואף ניסתה לברוח.[6]

ד"ר גדי אשל סקר האופן שבו תיארו כלי התקשורת את מאפייני האירוע ואת הסיבות שהובילו, לכאורה, לאונס הקבוצתי בלוד. אשל מבקר את הסיקור התקשורתי, בטענו כי מרבית הכתבות אשר עסקו באירוע ערכו שימוש בקטגורית חברתיות שהובילו להעברת חלק מהאחריות לפגיעה לקורבנות עצמם. אשל מראה כי הצעירים מתוארים בתקשורת באמצעות הקטגוריות 'צרכני סמים' ו'עוברי חוק', אשר גורמת לקורא להעביר אליהם חלק מן האחריות לפגיעה: לכאורה, השניים נקלעו לסיטואציה משום עיסוקם המפוקפק ועברם העברייני. באותו האופן, סוחרי הסמים מתוארים כדוברי ערבית, וכך נרמזת הקטגוריה 'ערבים', המובילה אף היא את הקורא להעברת אחריות לקורבנות: כביכול, אלה נהגו בטיפשות כיוון שחשפו עצמם למי שלכאורה מהווים תמיד גורם סיכון. בדרך זו, טוען אשל, התקשורת מביאה את הקורא הממוצע לחשוב ולהאמין שאם לא יצרוך סמים, לא ייענה לקריאת אנשים דוברי ערבית, ואף לא יגיע כלל לשכונת הרכבת בלוד, יגן על עצמו ממקרים שכאלה. כך, התקשורת מייצרת מנגנון הגנה אשר תורם להעמקת השסעים בחברה הישראלית, לתופעת האשמת הקורבן, ולהתעלמות מהמבנה הכלל-חברתי המאפשר אלימות מינית ואף מעודד אותה (מבנה המכונה תרבות אונס). בעוד הקורא שרוי באשליה כי אלימות מינית מתרחשת רק במקומות נידחים כפרדסים חשוכים ושכונות מצוקה, מחקרים רבים כבר הוכיחו כי אלימות כזו מושרשת בכל חלק של החברה.[7]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2911543,00.html
  2. ^ רני לוי, על הקשר בין תקיפה מינית לשימוש בסמים, מקום
  3. ^ תפ"ח 1180/03 מדינת ישראל נגד חוסאם בן איברהים אבו עבייד וחמודה בן טלאל אזברגה, ניתן ב-4 במאי 2004
  4. ^ "16 שנות מאסר לשני תושבי לוד שהודו באונס והתעללות". ynet. 4 במאי 2004. בדיקה אחרונה ב-5 במרץ 2016. 
  5. ^ רוני זינגר‏, נעצרו 3 חשודים באונס הקבוצתי בלוד, באתר וואלה! NEWS‏, 29 באוקטובר 2003
  6. ^ שרי מקובר-בליקוב ואבי אשכנזי, "אני זוכרת ריחות. אני זוכרת צעקות. אני זוכרת חלקי גוף", באתר nrg‏, 14 בנובמבר 2003
  7. ^ ד"ר גדי אשל, המשל על אנוסי לוד, News1