האימפריה הקמרית
.svg) | |
 | |
| ממשל | |
|---|---|
| שפה נפוצה | סנסקריט |
| עיר בירה |
מאהנדראפרווטה (בתחילת המאה ה -9) |
| גאוגרפיה | |
| יבשת | אסיה |
| היסטוריה | |
| הקמה | |
| תאריך | 802 |
| פירוק | |
| תאריך | 1431 |
| ישות קודמת | צ'נלה |
| ישות יורשת |
 קמבודיה  תאילנד  לאוס |
| שטח בעבר | 1,000,000 קמ"ר (נכון ל־1290) |
| אוכלוסייה בעבר | 2,000,000 (נכון ל־1150) |
| דמוגרפיה | |
| דת | טהרוואדה בודהיזם |
  | |
האימפריה הקמרית (בקמרית: ចក្រភពខ្មែរ) הייתה אימפריה בדרום־מזרח אסיה, שמרכזה היה באזור קמבודיה של ימינו. היא התקיימה, לפי התיארוך המקובל, מן המאה ה־9 ועד המאה ה־15, והתקופה המרכזית בתולדותיה מכונה לעיתים התקופה האנגקורית, על שם מרכז השלטון והמרכז העירוני של אנגקור. בשיאה הייתה האימפריה אחת המעצמות המרכזיות ביבשת דרום־מזרח אסיה, ושליטיה שלטו או הפעילו השפעה על שטחים נרחבים באזור.[1]
האימפריה התפתחה מתוך הישויות המדיניות של קמבודיה הקדומה, ובייחוד מתוך המסורות המדיניות של צ'נלה. בשנת 802, ג'איווארמן השני ערך טקס פולחני בפנום קולן והכריז על עצמו כצ'קרוורטין, כלומר שליט אוניברסלי. אירוע זה נחשב בדרך כלל לתחילת התקופה האנגקורית ולייסוד האימפריה הקמרית.[2]
אנגקור הייתה המרכז החשוב ביותר של האימפריה בתקופת שיאה. היא לא הייתה רק מכלול של מקדשים, אלא מערכת עירונית עצומה שכללה אזורי מגורים, מקדשים, דרכים, תעלות, מאגרי מים ושטחים חקלאיים. מערכת ניהול המים של אנגקור הייתה מן המורכבות בעולם הטרום־תעשייתי, וסייעה לקיום אוכלוסייה גדולה ולפיתוח החקלאות באזור.[3]
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הקמת האימפריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בסוף המאה ה־8 ובראשית המאה ה־9 פעל ג'איווארמן השני(אנג') לאיחוד ולהכפפתן של ישויות מדיניות שונות באזור קמבודיה. מקורות אפיגרפיים מאוחרים מתארים אותו כשליט שהקים את הישות הקמרית המאוחדת.
בשנת 802 נערך בפנום קולן טקס הכתרה שבו הוכרז ג'איווארמן השני כצ'קרוורטין. הטקס נחשב לנקודת הפתיחה המקובלת של האימפריה הקמרית, אף שפעילותו המדינית של ג'איווארמן השני החלה שנים קודם לכן.[2]
לאחר מותו המשיכו יורשיו לבסס את השלטון המרכזי ולהרחיב את שטח הממלכה.
היווצרות אנגקור
ערך מורחב – אנגקור
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – אנגקורבמחצית השנייה של המאה ה־9 התפתח אזור האריהאראלאיה (Hariharalaya), סמוך לעיר המודרנית רולואוס (Roluos), כמרכז שלטוני חשוב. בתקופת המלך אינדראוורמן הראשון נבנו בו מקדשים ומפעלי מים גדולים.
בסוף המאה ה־9 העביר המלך יסובארמן הראשון את מרכז השלטון ליסודאראפורה (Yaśodharapura), באזור אנגקור. העיר נבנתה סביב מקדש ממלכתי על גבעת פנום באקהנג (Phnom Bakheng), ולצדה הוקם מאגר המים הגדול הבאראי המזרחי. מערכת הכבישים והמאגרי מים הייתה חלק ממערך רחב של תשתיות שקישר את המרכז השלטוני לאזורים שונים באימפריה.[1] אנגקור המשיכה להתפתח במשך מאות שנים, כאשר מלכים שונים הקימו מקדשים, ארמונות, מאגרי מים ותשתיות חדשות.
קוה קר והמאבקים הפנימיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]בראשית המאה ה־10 עבר מרכז השלטון לזמן קצר לקוה קר, כ 100 ק"מ צפון מזרחית אנגקור בתקופת שלטונו של ג'איווארמן הרביעי. בשנת 944 חזר מרכז השלטון לאזור אנגקור בתקופת רג'נדראוורמן השני.
במהלך המאות ה־10 וה־11 התמודדה האימפריה עם מאבקים פנימיים בין שושלות ושליטים יריבים, לצד מלחמות עם ממלכות שכנות ובהן צ'אמפה.
סוריאווארמן השני ואנגקור ואט
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתקופת שלטונו של סוריאווארמן השני (1113–1150 לערך) התחזקה האימפריה מבחינה פוליטית. סוריאווארמן השני ניהל מסעות מלחמה נגד ממלכות שכנות וניהל קשרים דיפלומטיים עם מעצמות באזור.
בתקופתו נבנה אנגקור ואט, מן המונומנטים החשובים ביותר של התרבות הקמרית. המקדש הוקדש במקור לאל ההינדי וישנו, והוא משלב אדריכלות מונומנטלית, תבליטים ותוכנית סמלית הקשורה לתפיסת העולם ההינדואיסטית.[1]
הפלישה הצ'אמפית וג'איווארמן השביעי
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1177 הותקפה אנגקור בידי כוחות של צ'אמפה, אשר הגיעו לעיר דרך אגם טונלה סאפ. המלך נהרג והעיר נפגעה קשות.
לאחר מכן עלה לשלטון ג'איווארמן השביעי(אנג') , אשר הצליח להשיב את השליטה באנגקור ולבסס מחדש את הממלכה. בתקופת שלטונו, בסוף המאה ה־12 ובראשית המאה ה־13, הגיעה האימפריה לאחת מתקופות השיא שלה.
ג'איווארמן השביעי הקים את אנגקור תום, שהייתה למרכז שלטונו, ובמרכזה נבנה הבאיון(אנג'). בתקופתו נבנו גם מקדשים ומוסדות נוספים, ובהם טא פרום (Ta Prohm) ופרה קאן (Preah Khan). הוא השקיע רבות בבניית דרכים, גשרים ותשתיות ציבוריות ברחבי האימפריה.[4]
דת
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאורך ההיסטוריה של האימפריה התקיימו בה מסורות דתיות שונות. בתקופות רבות מילא ההינדואיזם, ובייחוד פולחן שיווה, תפקיד מרכזי בדת המדינה. לצד ההינדואיזם התקיימו מסורות גם בודהיסטיות.
בתקופת ג'איווארמן השביעי התחזק מאוד הבודהיזם המהאיאני, והוא הפך למרכיב מרכזי באידאולוגיה המלכותית. מקדשים ומונומנטים מתקופה זו משקפים את השינוי הדתי.
בהמשך התפשט באזור בודהיזם תרוואדה, ובמהלך התקופה המאוחרת של אנגקור הוא נעשה בהדרגה לזרם הדומיננטי בקמבודיה.[4]
ממשל וחברה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בראש האימפריה עמד המלך, שסמכותו הוצגה במונחים דתיים ופוליטיים. הממלכה הייתה מורכבת ממרכזים עירוניים, מחוזות וישויות מקומיות שהיו כפופות בדרגות שונות לשלטון המרכזי.
הכתובות שנמצאו במקדשים ובאתרים אחרים הן אחד המקורות החשובים ביותר להכרת הממשל הקמרי. הן מתארות מלכים, פקידים, מוסדות דתיים, הקדשות קרקע ויחסים בין בעלי תפקידים.
החברה הקמרית כללה חקלאים, בעלי מלאכה, סוחרים, פקידים, אנשי דת ובני אצולה. המקדשים שימשו לא רק כמקומות פולחן אלא גם כמרכזים כלכליים וחברתיים. מחקר של מאות כתובות קמריות מלמד על מערכת מורכבת של בעלות על קרקעות, תרומות דתיות ומעמדות של פקידים.[5]
כלכלה ומערכת המים
[עריכת קוד מקור | עריכה]כלכלת האימפריה התבססה במידה רבה על חקלאות, ובייחוד על גידול אורז. תנאי האקלים המונסוני יצרו צורך בניהול יעיל של מים, והקמרים הקימו לאורך מאות שנים מערכת עצומה של מאגרים, תעלות, סכרים ובריכות.
הבאראי (Baray), מאגרי המים הגדולים שנבנו סביב מרכזי השלטון, היו מרכיב בולט בנוף האנגקורי. מערכת המים שימשה לניהול המשטר ההידרולוגי ולתמיכה בחקלאות ובהתיישבות, אך אופייה המדויק ותפקידה בחקלאות עדיין נדונים במחקר.
מחקרים ארכאולוגיים מן העשורים האחרונים הראו כי מערכת ההתיישבות של אנגקור הייתה גדולה ומורכבת בהרבה ממה שניתן היה להסיק רק מן המקדשים. היא כללה אלפי בריכות, תעלות, גבעות מגורים ואתרי פולחן מקומיים.[3]
הצבא ויחסי החוץ
[עריכת קוד מקור | עריכה]האימפריה ניהלה מלחמות רבות עם הממלכות השכנות, ובהן צ'אמפה, ממלכות באזור תאילנד של ימינו וממלכות נוספות בדרום־מזרח אסיה.
הצבא הקמרי כלל חיל רגלים, פרשים ופילי מלחמה. תבליטים במקדשים, ובמיוחד באנגקור תום, מציגים סצנות של מסעות מלחמה, קרבות וחיי הצבא.[1]
דעיכת האימפריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מן המאה ה־13 ואילך החלה מערכת השלטון האנגקורית להשתנות. במקביל התפשט בודהיזם תרוואדה, שונה המבנה הדתי והחברתי של החברה, ועלו כוחות פוליטיים חדשים באזור.
אנגקור עמדה בפני לחצים צבאיים מצד ממלכות תאיות, ובמיוחד ממלכת איוטהאיה. במקביל הצטברו שינויים כלכליים, סביבתיים וחברתיים. מחקרים פליאואקלימיים וארכאולוגיים מצביעים גם על תקופות של בצורת ממושכת שהתחלפו בתקופות של גשמים עזים ושיטפונות, אשר השפיעו על מערכת ניהול המים.[3]
אין הסכמה מחקרית על גורם יחיד שהביא לסופה של אנגקור. כיום מקובל יותר לראות את התהליך כתוצאה של שילוב בין לחצים צבאיים, שינויים דתיים, תמורות כלכליות, שינויים במערכת ניהול המים והעתקת מרכזי הכוח דרומה.[1]
בשנת 1431 מקובל לציין את כיבוש אנגקור בידי איוטהאיה כאירוע המסמל את סופה של התקופה האנגקורית. עם זאת, אין לראות בשנה זו בהכרח את הרגע שבו חדלה האימפריה הקמרית להתקיים באופן פתאומי. האוכלוסייה והמסגרות הפוליטיות הקמריות המשיכו להתקיים, ומרכז הכוח של קמבודיה עבר בהדרגה דרומה.[6]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 1 2 3 4 5 Michael D. Coe, "The Khmer Empire", בתוך: The Oxford World History of Empire, כרך 2, Oxford University Press, 2021, עמ' 430–449.
- 1 2 O. W. Wolters, "Jayavarman II's Military Power: The Territorial Foundation of the Angkor Empire", Journal of the Royal Asiatic Society, 101, 2011, עמ' 95–111.
- 1 2 3 Christophe Pottier, Shi-Yu Simon Wang ואחרים, "Fourteenth to Sixteenth Centuries AD: The Case of Angkor and Monsoon Extremes in Mainland Southeast Asia", בתוך: Harvey Weiss (עורך), Megadrought and Collapse: From Early Agriculture to Angkor, Oxford University Press, 2017, עמ' 275–314.
- 1 2 Peter D. Sharrock, "Garuḍa, Vajrapāṇi and religious change in Jayavarman VII's Angkor", Journal of Southeast Asian Studies, 40(1), 2009, עמ' 111–151.
- ↑ Eileen Lustig ו-Terry Lustig, "Losing ground: Decline of Angkor's middle-level officials", Journal of Southeast Asian Studies, 50(3), 2019, עמ' 409–430.
- ↑ David K. Wyatt, "The Impact of Climate on Southeast Asia, circa 950–1820: New Findings", Modern Asian Studies, 44(5), 2010, עמ' 1041–1063.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- האימפריה הקמרית, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)
