טהרוואדה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

טהרוואדה (פאלי: "תורת הנזירים הבכירים"), המכונה גם הִינַיַאנָה היא זרם של הבודהיזם.

הטהרוואדה היא הדת העיקרית במשך מאות רבות של שנים בסרי לנקה ובחלק היבשתי של דרום-מזרח אסיה (קמבודיה, לאוס, מיאנמר, תאילנד וחלקים מדרום-מזרח סין ושל וייטנאם ובנגלדש). היא נמצאת גם במלזיה ובאינדונזיה. היא הופכת פופולרית גם בסינגפור ובאוסטרליה. בתחילת המאה ה-21 היו כמאה מיליון בודהיסטים טהרוואדים ברחבי העולם, וטהרוואדה החלה להתפשט גם במערב.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ואט פהרה בודהה באט, מקדש טהראוודי בתאילנד

לאחר חיי הבודהה, ב-400 עד 500 השנים הראשונות לאחר חייו של הבודהה, שעל-פי המקורות חי משנת 479-563 לפנה"ס, תרגלו רק את הטהרוודה. מתוך 18 אסכולות ראשונות של הבודהיזם, שרדו עם הזמן רק אלו שדאגו שוב ושוב להעברה אוטנטית של הלימודים. עשו זאת בעיקר הוותיקים של הקהילה (או המסדר) (בשפת פאלי: טְהֵרָא). מכאן השם הרווח "טְהֵרַוַואדָה" (פירושו: "תורת הנזירים הבכירים" או "תורת הנזירים הזקנים") שבאופן כללי מאגד שתי אסכולות נוספות של המרכבה הקטנה: סְטְהַוִוירַוָואדִין והשנייה סַרְוַוסְטִיוָואדִין.

הטהרוואדה היא כנראה המסורת הנזירית העתיקה בעולם. כיוון שזו מסורת עתיקה, היא נחשבת על ידי רבים לשריד אותנטי יותר מזרמים אחרים. מאוחר יותר, עם צמיחת זרם המהיאנה "המרכבה הגדולה") כונו האסכולות הוותיקות "היניאנה".

פילוסופיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטהרוואדה מעודדת את המושג של "ויבהג'ג'אוודה" (Vibhajjavada) (פאלי: לימוד של אנליזה). תורה זו אומרת שתובנות חייבות לבוא מתוך ניסיונו של הלומד, מחקירה ביקורתית והיקש לוגי ולא מתוך אמונה עיוורת; עם זאת, הכתבים של המסורת הטהרוואדית מדגישים גם את החשיבות של מתן תשומת לב לעצותיהם של החכמים. התחשבות בעצות אלו וביצוע הערכה של הניסיון העצמי הם שני המבחנים לפיהם יש לבחון את ההתנהלות בפועל. [1]

הבסיס הפילוסופי של רמה זו שמהווה את יסוד הדהרמה, ומקובל על כל הזרמים בבודהיזם הוא ארבע האמיתות האצילות, שלעתים, נתפשות באופן שונה על-פי רמת ההבנה המיוחסת לכל זרם:

  1. האמת בדבר קיומו של הסבל: סבל קיים, והוא אוניברסלי.
  2. האמת בדבר מקורו של הסבל: קיימת סיבה לסבל והיא ההשתוקקות (סנסקריט: טנהא).
  3. האמת בדבר סילוקו של הסבל: ישנה אפשרות להשתחרר מהשתוקקות וכך להשתחרר מסבל, כלומר – הסבל סופי.
  4. האמת בדבר הדרך לשחרור מסבל: יש דרך המובילה לסיומו של הסבל.

בטהרוואדה מושם הדגש על הדרך בת שמונת העקרונות הקרויה "הדרך המתומנת האצילה".

בנוסף לארבע האמיתות ושמונת העקרונות, מוזכרות נקודות שונות, הידועה בהן היא "עשר המידות" ("פרמיטות”), שעל הבודהיסט לטפח. בין מידות ניתן למצוא אהבה בלתי-מותנית, סובלנות, נתינה וכדומה, אלו מעידות על אופיה ההומאני של הדרך הבודהיסטית.

מטרת המדיטציה היא הרגעת התודעה והבאתה למצב שלווה בחיי היום-יום.

חלק ממתרגלי הטהרוואדה נודרים נדרים "חיצוניים" (נדרי נזירות) וכך נמנע מהעולם ומפיתוייו, כלומר, ממצבים העלולים לגרום לסבל.

ההישג הגבוה ביותר ברמה זו הוא מצב "השחרור" המכונה גם ניבאנה נירוואנה, כלומר, שלווה מלאה בה שרויה התודעה, והבנה מוחלטת שהאגו או ה"עצמי" לא קיים כשלעצמו – תפישת מהותו כריקנות.

יישום בפועל[עריכת קוד מקור | עריכה]

נזיר בורמזי צעיר

נזירים ואנשים רגילים[עריכת קוד מקור | עריכה]

באופן מסורתי, הבודהיזם הטהרוודי קיים הבחנה בין הנוהגים המתאימים לאדם הרגיל ולאלו שנזירים (ובעבר, גם נזירות) לוקחים על עצמם. המסורת אינה פוסלת את האפשרות שאדם רגיל (בעל בית) יגיע להישג משמעותי, ועם זאת הדבר קשה יותר, זאת מכיוון שלבעל הבית חובות ומטלות רבות המפריעות לתרגול.

מדיטציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על ידי ביצוע מדיטציה יכול המתרגל להגיע לתובנות רבות ערך אודות עצמו, או להבין טוב יותר את מושגי הדהרמה. טכניקות מדיטציה כוללות:

רמות הארה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ארבעת שלבי ההארה

המתרגלים את מסורת הטהרוואדה יכולים להגיע לארבע דרגות של שחרור, או הגשמה רוחנית, אשר משתקפים במצב התודעה:

  • סוטפאננה (הנכנסים לזרם),
  • סאקאדאגמי (החוזרים פעם אחת),
  • אנגאגאמי (שאינם חוזרים)
  • וארהט (שהגיעו להארה ושחרור מלא).

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]