האנה ריגן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
האנה ריגן
Hans og Hannah Ryggen OBF06572b.jpg
לידה 21 במרץ 1894
מאלמה, שוודיה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 2 בפברואר 1970 (בגיל 75)
טרונדהיים, נורווגיה עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה מדליית הנסיך אויגן (1959)
אביר דרגה ראשונה במסדר אולב הקדוש (1966) עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג Hans Ryggen (1923) עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

האנה ריגןשוודית: Hannah Ryggen; ‏21 במרץ 1894, מאלמה2 בפברואר 1970) הייתה ציירת ואמנית סיבים נורווגית ילידת שוודיה. היא למדה בעצמה לארוג ויצרה על נול עומד שבנה בעלה הצייר הנורווגיה הנס ריגן. הם חיו במשק אוטרקי על גדות פיורד טרונדהיים, בנורווגיה. האנה טוותה וצבעה את החוטים שלה בצבעים שהפיקה מהצמחייה המקומית. הייתה פציפיסטית, פמיניסטית וקומוניסטית.

תולדות חייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האנה יוזפינה מריה ריגן נולדה במאלמה לקרנה גל יונסון (Karna Gall Jonsson) וגוסטב יונסון (Gustav Jonsson) שהיו ממעמד הפועלים[1], אמה קרנה הייתה נחושה בדעתה ששלושת ילדיה ירוויחו בעצמם את לחמם. האנה ואחותה הצעירה אגדה (Agda) נעשו מורות עוד בהיותן תלמידות, ואחיהן אריק גוסטב ויליאם יונסון היה מועסק בבנק. האנה לא אהבה את ההוראה והעדיפה לעסוק בציור, בעידוד בן הדוד שלה אמיל נילסון החליטה ללכת בעקבות נטיותיה האמנותיות. בקיץ 1916 היא נרשמה לקורס של ששה שבועות אצל מדריך הציור הקודם שלה ראושטדט (Rausstedt), מאוחר יותר באותה שנה היא התחילה ללמוד ציור חופשי ותיאוריות של פרספקטיבה עם פרדריק קרבס (Fredrik Krebs) בשיעורי ערב, בקולג' הטכני בלונד (Lund) [לימים הפקולטה להנדסה באוניברסיטת לונד]. בו בזמן המשיכה לעבוד במשרה מלאה כמורה. האנה נסעה ברכבת 6 ערבים בשבוע בין מאלמה ללונד. את חופשות הקיץ הארוכות שלה בילתה בציור כל מיני דברים שנקרו בדרכה. היא התארסה עם תלמיד אחר של קרבס וכשהוא ביטל את האירוסין החליטה לנסוע משם,

בהמלצת המורה קרבס נסעה בשנת 1922 ללמוד ציור בדרזדן בגרמניה[2], שם היא פגשה את הצייר הנורווגי הנס ריגן (18941956). האנה התפתחה לציירת מוכשרת, אך חשה שמשהו לא מתאים לה, לכן עזבה את הציור והתחילה לארוג, ב-1 בפברואר 1923 הנס ריגן הגיב על החלטתה זו במכתב ומציין 'שכאשה מתאים לה יותר לארוג וכי ציור מתאים יותר לגברים'[1]. המעבר שלה לאריגה קשור לאהבתה לעבודת כפיים ולתחושתה שבאריגה תטיב לבטא את עצמה. אריגה קשורה לאמנות עממית ולמלאכת כפיים והביעה עבורה גם מימד פוליטי שאתו הזדהתה ושהיה נוכח בכל יצירותיה. הוא הפך לדרך הביטוי האישי שלה ואפשר לה ליצור במידות גדולות ולהימלט כך מההשוואות הפטרונליות בין אמנים לאמניות.

היא נישאה להנס ועברה לגור עמו במשק האוטארקי שלו בשוודיה באורלנד (Ørland) שבחצי האי פוזן (Fosen) שבפיורד טרונדהיים, הם חיו ללא חשמל וללא מים זורמים. האנה פיתחה את אמנותה כאורגת, טוותה בעצמה את החוטים, צבעה אותם עם צמחים מקומיים וקיבעה את הצבעים בעזרת שתן, אורחיה היו מוזמנים להשאיר 'תרומה'.[3]

היא הייתה פציפיסטית, בעלת מנוי על עיתונים פמיניסטיים סקנדינבים ועיתונים שמלאניים, הייתה פעילה במפלגה הקומוניסטית הנורווגית ובתנועת העבודה הבינלאומית. היא עקבה אחר עליית הפשיזם באירופה וביצירותיה יצרה החזייה של תגובותיה לאירועים הפוליטיים. ב-1935 למשל הביעה בשטיח הקיר 'אתיופיה' את סלידתה מפלישת בנדיטו מוסוליני למדינה האפריקנית ועל רצח העם שקרה שם. בצד השמאלי העליון היא ארגה את פניו של מוסוליני כשאיש שחום דוחף חנית דרך ראשו, מחשש להעלבת האיטלקים, הוצגה היצירה ב-1937, בביתן הנורווגי בתערוכה העולמית בפריז כשהקצה השמאלי מקופל.[1]

בשטיחיה היא תארה את חייה במשק, דמויות בני משפחתה וחיות המשק שלהם מופיעות בחלק מהשטיחים. אף על פי שחיו רחוק מהעיר היא הייתה מחוברת לכל מה שקורה בעולם והביעה דעות פוליטיות נחרצות נגד אי שיוון חברתי, פאשיזם, נאציזם, כנגד הכיבוש האיטלקי בחבש ובנגד מאסרו של בעלה במחנה ריכוז נאצי בנורווגיה הכבושה.

בזמן הכיבוש הנאצי בנורווגיה, המשיכה האנה הפמיניסטית, הקומוניסטית והפאציפיסטית ליצור יצירות בהן בטאה את דעותיה על המתרחש באופן יצירה לא חשוד,[4] היא שילבה את דעותיה על העוולות בנופים דמויי חלומות, ותלתה את שטיחיה הארוגים מחוץ לחלונות ביתה. באורלנדט הגרמנים הקימו נמל גדול, שדה תעופה ומערכת כבישים רחבה, את הבניה עשו שבויי מלחמה רוסים וסרבים שהוחזקו בתנאי רעב וקור. האנה והנס כמו הרבה תושבים נורווגיים עזרו לשבויים במזון. במאי 1944 הנס ריגן נאסר על ידי הגרמנים בחשד למעורבות בתנועת ההתנגדות. בנובמבר הוא כתב להאנה מכתב מכלא גריני [Grini] שבו הוא שולל את מעורבותו בבהתנגדות לגרמנים, אבל הוא ידע שהנאצים יקראו את המכתב. בשטיח הקיר '6 באוקטובר 1942 ' נראה בבירור בצד השמאלי היטלר מעל שחקן נורווגי שנרצח ל ידי הנאצים ובאמצע עומד צרציל ושומר על עמו, הדימוי בקטע השמאלי מאזכר את הפיאטה. המעצר של האנס פגע בבריאותו לתמיד, לאחר מלחמה נותח כמה פעמים והחלים זמן ארוך.

אריגת שטיחים עם דימויים טפטין הייתה במשך כמה מאות שנים חלק חשוב של האמנות העממית הנורווגית. ובניגוד לארצות אחרות נשמרו בה מספר גדול של עבודות מעולות, כולו השטיח המפורסם Baldishholteppet[5] שנארג בין 1050 ל-1190, לקראת 1500 חלק מהשטיחים הראו השפעה פלמית, אבל רוב השטיחים הנורווגיים מאז אינם ארוגים בדימוי תלת ממדי אלא בדו ממדי כשדימויי הרקע נארגים בחלק העליון של השטיח.[1] לקראת סוף המאה ה-19 נורווגיה נאבקה להפוך למדינה עצמאית, ספורים מסורתיים, מיתוסים וסמלים עממיים היו חלק חשוב מההתפתחות הזהות הלאומית הנראית לעין.[1]

עד 1930 הדעה בנורווגיה הייתה שאריגת שטיח זו מלאכה וכי רק הצייר שמציר את הדוגמה הוא אמן, הדעה הזו טופחה עוד יותר על ידי ההצייר גרהרד מונטה ביום ההולדת ה75 של האורגת פרידה הנסן (Frida Hansen) הופיע ראיון אתה שבו היא מחתה נמרצות כנגד דעה זו, כמה חודשים אחרי זה הצטרפה האנה ריגן[1] לוויכוח וטענה שהאורגת היא אמנית בדיוק כמו הצייר.

היא הייתה אמנית הסיבים הראשונה שהשתתפה בתערוכת הסתיו[2] 1964 ובאותה השנה הייתה האמנית הנורווגית הראשונה שהשתתפה בביאנלת ונציה.

תערוכות לאחר מותה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נושאי השטיחים שלה הם רלוונטיים לתקופתנו ועל כן מושאלים תכופות לתערוכות במוזיאונים ברחבי העולם.[6]

ב-2012 שיתפו אוצרים יצירות שלה בדוקומנטה[7]13. וכך שבה ונתגלו יצירותיה מחוץ לסקנדינביה.

ב-2015 הוצגה תערוכה מקיפה של יצירותיה בגלריה הלאומית באוסלו.

מ-11 בנובמבר 2017 ועד 18 בפברואר 2018 הוצגה בגלריית Modern Art באוקספורד, בריטניה. התערוכה 'היסטוריות ארוגות'[8] שבה הראו את מכלול יצירותיה של האנה ריגן מדיוקן מצויר ב-1917 ועד השטיחים המורכבים שלה שיצרה מ-1920 ואילך.

בין ספטמבר 2019 לינואר 2020 הוצגו יצירותיה ביריד הספרים[9] בפרנקפורט גרמניה בתערוכה 'חנה ריגן, ביטויים ארוגים' במאמר מצוין ש'האנה ריגן ארגה סיפורים של אקטואליות מרשימה, שטיחי הקיר המונומנטליים שלה מטפלים בנושאים בסיסיים לחברה כיום זוועת המלחמה, ההתעמרות של בעלי הכוח, התלות בטבע והיחס בין נשים וגברים במשפחות כיום. התערוכה לוותה בקטלוג מרהיב.

על היצירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

האנה ריגן יצרה יותר מ-100 יצירות גדולות מידה, שמוצגות במוזיאונים, ובניני ציבור ברחבי סקנדינביה[2], רובן נמצאות באוסף המוזיאון הלאומי לאמנותוית עיצוב ודקורציה בנורווגיה.

ב-22 ביולי 2011 התפוצצה מכונית תופת שהחנה אנדרס בריוויק (Anders Breivik) לפני בנין Viksjo`s ממשלתי. מהפיצוץ נהרגו 8 אנשים נפצעו 30 וכן נגרם נזק רב. כמו יצירות אמנות אחרות בניני הממשלה שטיח קיר של האנה[10] ניזק קשה. אמנותה של האנה מציגה בדיוק את מה שהרוצח רצה להשמיד שיויון ואמנציפציה כולל סוציאליזם ופמיניזם במקרה זה הטרוריסט נכשל שטיח הקיר 'אנו חיים על כוכב' שוחזר ומוצג שוב בציבור.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא האנה ריגן בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 4 5 6 Marit Paasche, HANNAH RYGGEN Threads of Defiance, תרגום: Katia Stieglitz, London: Thames & Hudson, 2019, 2916, פרק Drawn to art, From woven image to fine art, Pioneering women, Dnounciations, עמ' 16,28-36,89,ISBN 978-500-09409-9. (באנגלית)
  2. ^ 1 2 3 Hannah Ryggen, nkim/no (באנגלית, נורבגית, גרמנית)
  3. ^ James Attlee, Hannah Ryggen, FRIEZE, ‏23/1/2018 (באנגלית)
  4. ^ Marta Kuzma, Hanna Ryggen(dOCUMENTA (13): 100 Notes – 100 Thoughts, 100 Notizen – 100 Gedanken # 067), Hatjecantz (באנגלית, גרמנית)
  5. ^ Randi Nygaard Lium, Baldisholteppet—A Treasure from the Middle Ages, Norwegian Textiel letter, Vol 26 num 4, ‏November 2020 (באנגלית)
  6. ^ Hannah Ryggen, Nordenfjeldske Kunstindustrimuseum (באנגלית, נורבגית,גרמנית)
  7. ^ Zachary Small, [antnamo%20Lawyer%20Discusses%20Detainees%20Rights%20to%20Their%20Art+CID_263cc09ab70af809fb52915cd79e3a34&utm_source=HyperallergicNewsletter The Anti-Fascist Tapestries of Hannah Ryggen], Hyperallergic, ‏5/2/2018 (באנגלית)
  8. ^ Hannah Ryggen: Woven Histories, MODERN ART OXFORD, ‏2017 (באנגלית)
  9. ^ MONU­MENTAL, POLIT­ICAL, UNCOM­PRO­MISING: THE SCHIRN PRESENTS HANNAH RYGGEN'S WOVEN TAPES­TRIES, SCHIRN, ‏26.9.2019 (באנגלית, גרמנית)
  10. ^ Maria Lind, Art with a Purpose: Notes on Hannah Ryggen’s Tapestries, Mousse Magazine, ‏2012 (באנגלית)