אמנות סיבים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
דוגמה של אמנות סיבים במונטריאול, 2009, על ידי האמנית Olek

אמנות סיביםאנגלית: Fiber Art) היא אמנות שנעשית בחומרים סיביים, צמר, פשתן, כותנה, משי, חוטים ממקורות צמחיים שונים וגם מחוטים מלאכותיים מעשה ידי אדם ובהם, ניילון, אקריליק, זהב, כסף ועוד שמיוצרים מפולימרים, תאית, או ממינרלים שונים. באופני יצירה מסורתיים כגון אריגה, סריגה, צינורה(אנ') (קרושט) רקימה, ליבוד, הטלאה, תפירה, קליעה, ליפוף וכן בשיטות יותר מודרניות כגון הדפסה דיגיטלית על בדים.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוטים, בדים, אופני הייצור שלהם והשימוש בהם, שימשו את האנושות משחר ההיסטוריה לצרכים פיזיים כבגדים, כלי מיטה, וילונות, תיקים וכדומה, או להעברת מסרים רגשיים, פוליטיים או דתיים כגון דגלים, ניסים ותלבושות טקסיות או מזהות תפקיד כגון כמרים, מלכים וחיילים. לכן הנטייה הייתה להתייחס להכנת מוצרי בד כאל מלאכה, בעיקר על ידי ציירים ופסלים, אשר טענו כי מלאכת הסיבים היא נשית בעיקרה, ובשל כך אינה זכאית לשם אמנות[דרוש מקור]. לימים בגלל דעה זו החליטו נשים אמניות לבחור דווקא בשימוש בסיבים כמעין מחאה על קיפוח הנשים באמנות. בין הראשונות לפעול בדרך זו היו מרים שפירו וג'ודי שיקגו.

המאה ה-14 ואילך[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאה ה-14 צוירו בכנסיות ציורי קיר של המדונה כשהיא יושבת וסורגת, לדוגמה ה"מדונה מבוקסטהודה"[1], של הצייר ברטראם ממינדן ויש עוד דוגמאות רבות. המדונה המצוירת לרוב סורגת בעיגול על ארבעה שיפודים כפולי קצוות המכונים 'שיפודי גרביים', כלומר היא סורגת סריג ללא תפרים. ציורי הקיר אז שמשו להעברת מסרים חברתיים לציבור שרובו לא ידע לקרוא והמסר היה "נשים שבנה בבית וצורנה בגדים"[דרוש מקור]. מסירת הסריגה לידי הנשים בצורה זו היא חידוש, שכן היו קיימות גילדות של סורגים הפתוחות לגברים בלבד שהתמחו בסריגת גרביים ממשי, מקטורנים שונים בעיקר לאצילים ובגדי כהונה לאנשי הממסד הכנסייתי.

באסיה ואפריקה לעומת זאת יש תיעוד על גברים אורגים, רוקמים וסורגים. תעודות המסחר של חברות הודו המזרחית [East-India Company] מהמאה ה-16, מציינות שבמשפחות ובכפרים השונים שבהן ייצרו עבורם בדים, הגברים ארגו ואילו הנשים והילדים עסקו בטווייה, צביעה ורחיצה של החומרים[2]. בתעודות מסחר וביטוח של סוחרי רקמות מצוין שרקמות שנועדו למכירה לאירופה נרקמו על ידי גברים, בעוד הנשים יצרו את מה שיוצא לארצות ערביות[2]. השפעה נוספת של שוק הקונים האירופים, הייתה התאמה של ההדפסים והצבעים לטעם האירופי, למשל כשבדי כותנת הקליקו (Calico, ע"ש העיר כלכותה) שנמכרו בכל אירופה כ"בדים הודים מקוריים" לא מצאו חן בעיני הקהל שם, שכרו החברות המסחריות מעצבים אנגליים שהעתיקו דוגמאות מכדי חרסינה סיניים - chinoiserie[3] שהיו אז מאד פופולריים באנגליה. דוגמאות העיצובים נשלחו להודו, הודפסו על בדי כותנה ונמכרו באנגליה כ"בדים הודיים מקוריים".

באמצע המאה ה-15 את השרטוט לרקימה עשה תמיד אמן גבר - בעוד שאת מלאכת הרקימה יכלו לעשות נשים או ילדים. מהזמן שבו הרקימה נכללה בהגדרה של מלאכה ביתית שדורשת הרבה עבודת כפיים אבל לא השכלה, התקבעה הדעה שרקימה היא עבודה לא שאינה דורשת חכמה ולכן עבודה נשית.

המאה ה-17 ואילך[עריכת קוד מקור | עריכה]

באנגליה של המאה ה-17 וה- 18 התעשייה הביתית הקטנה (Cottage Industry) פירנסה אלפי משפחות מייצור הכותנה, מניפוץ ועד אריגה. הנשים והילדים אספו את הכותנה, מיינו וטוו אותה בעוד הגברים ארגו אותה[4]. ב-1793 המציא האמריקאי איליי ויטני (Eli Whitney), מכונה שהפרידה ביתר יעילות בין גרעין הכותנה לסיב. באנגליה התפתחו מכונות שהאיצו את תהליך האריגה, כשנשים וילדים עבדו על, מתחת ומסביב למכונות הללו.

ברחבי אירופה ואחר באמריקה התחילו להופיע דוגמיות בדים עם אותיות רקומות. ילדות בנות חמש ומעלה רקמו את אותיות ה-ABC הלטיני באותיות דפוס וכתב, כמו גם את המספרים. לעיתים קרובות הן רקמו גם פסוקים מן הברית החדשה, למדו להעתיק דוגמאות של חיות ופרחים, כדי שתוכלנה בבוא העת לעטר ולקשט את ביתן. העבודה המוכנה נתלתה בסלון המשפחה, כהודעה ציבורית ש"פה גמרו לחנך עקרת בית לעתיד"[דרוש מקור]. ב-1879 באמריקה, כותבת שרה אנה אמרי, בזכרונותיה במכתבים ובקטעי יומן, ש"מי שלא ידעה לרקום דוגמית אותיות נחשבה כחסרת חינוך". כמו כן ציינה שחלק מאותן דוגמיות מקושטות וממוסגרות בזכוכית היוו לעיתים הקישוט היחידי בחדר המגורים. נשים שיצרו יצירות מופלאות בשנים אלו ברקמה או בהטלאה לא חתמו על יצירותיהן.

מלחמת העולם הראשונה ואילך[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם תום מלחמת העולם הראשונה הפעילו עיתוני הנשים לחץ חברתי על הצורך בעשיית מפות, מפיות, מיני פסים סרוגים ורקומים, שבלעדיהם הבית אינו יכול להיות בית הגון[דרוש מקור]. לא רק עצם עשיית כל ה'קישוטים' הללו גזלה זמן רב, גם תחזוקתם - הכביסה, הגיהוץ, העימלון וסידורם בארונות כך שתהיה תחלופה ושימוש אחיד. נשים רבות התחילו למאוס בכל אופני היצירה של הטקסטילים, ההכתבות הנוקשות של מותר/אסור/ הגון/צריך, אשר גזלו מהן את תחושת היצירה[דרוש מקור].

מלחמת העולם השנייה ואילך[עריכת קוד מקור | עריכה]

במלחמת העולם השנייה, יש שוב קריאה לנשים למלא את מקום הפועלים החסרים, הפעם הצורך לכוח עבודה מרובה עוד יותר ועל כן גיוסן למפעלים נמרץ בזמן המלחמה ומיד עם תום המלחמה ניסיון הרבה יותר תקיף, לדחוף אותן חזרה למשק הבית עם קידוש תדמית עקרת הבית האידיאלית.

התופעות הללו מראות כיצד 'צרכים' כלכליים של החברה, מיצרים תדמיות שאינן תמיד תואמות את האמת. מעמד ה'יכולת היצירתית' של הנשים מורם ומושפל לפי צרכים כלכליים וללא שום קשר ליכולות האמיתיות שלהן, במקביל משבחים או מזלזלים בכל מה שהן יוצרות. אחת הדוגמאות המוזרות ביותר הוא מבקר וחוקר אמנות נודע שכתב על ציורים מזמן המהפכה הצרפתית שיוחסו כולם לצייר דוד, שאפשר לראות את מגע המכחול בתנופות גבריות חזקות, שנים לאחר מכן כשהמחקר הוכיח שהתמונות צוירו בידי תלמידותיו של דוד, אותו המבקר כותב שניכרת שם עדינות המגע הנשי. הציור לא השתנה אך האווירה הפוליטית השתנתה ועמה התדמית.

במשך המאה הקודמת היה שינוי גדול בהרבה מושגים, חפצי אמנות ומלאכה לא אירופאיים שהוצגו בתחילה כקוריוזים פיקנטיים או אקזוטיים, מבלי שבכלל התייחסו לערכים האסתטיים או למורכבות היצירתית שלהם, מתחילים בהדרגה להיות מובנים כחפצי אמנות של תרבות שונה, אקלים אחר וצרכים רוחניים אחרים. העולם האירופי שהעמיד את עצמו במרכז ובאימפריאליזם שלו גם הרס הרבה תרבויות, עדיין מרכזי אבל כבר לא לגמרי. מיעוטים לאומיים, מאמיני דתות שונות כמו גם תנועות של נשים, התחילו לדרוש הכרה בערכים המיוחדים להם ובקשו אפשרות התבטאות אמנותית של חלקם בחיים. הנשים, ניסו בהתחלה להיכנס למושגים המקובלים, כלומר ליצור אמנות זהה בסמליה ואופני מסירת הספורים בצורה ומושגים שהיו מקובלים כ'ביטוי' אמנותי' . הן ציירו, פסלו וצילמו נשים כאובייקטים במצבים 'קלאסיים'. עקרת בית בעבודות הבית כשהיא לבושה בגדי נשף, נשים מדגימות בגדים, ילדים כל כך נקיים שהם כמעט בובות סטריליות, ה'טבע הדומם' הביתי היה בדרך כלל צנצנות פרחים וסלי פירות. הנשים האמניות התחילו להעיז ולהראות צילומים וציורים של בית מלוכלך, כיור מלא כלים, ילדים משחקים כשאינם נקיים, הן שוברות את מיתוס האידיאליזציה של ניקיון הבית כעיסוק מלהיב, הנעשה כהרף עין ואינו מותיר עקבות כלשהן על העושה. הצגת המראות האמיתיים /מציאותיים של גידול משפחה, ושימוש נרחב בחומרים שיש להן בבית וניצול המיומנויות שרכשו בית בא לביטוי באמנותן, אך אינו מתקבל על ידי הממסד האמנותי הגברי, שמתחיל אפילו להשמיץ ולהתנגד להכנסת הנושאים הללו למרחב הגלריות והמוזיאונים.

ב-1943 מציינת אני אלברס מורה ויוצרת ב'באוהאוס', ש"כשאשה רוקמת תפוח מכנים זאת מלאכה אך כשגבר מצייר תפוח זה באופן אוטומטי נקרא אמנות". משום מה סירב עולם האמנות לקבל את הרעיון שנשים יוצרות הן אכן יוצרות, לא משנה באיזו טכניקה או אילו חומרים, ואם הרעיונות באים מתוכן והן מבצעות זאת בכוחות עצמן אז זו אמנות לשמה ולא רק מלאכה.

באופן מפתיע, אפילו 'אבירי השוויון והמודרניות של ה'באוהאוס' לא התלהבו לקבל נשים למחלקות לבניה ולארכיטקטורה[5] ועל כן הם מקימים מחלקה לטקסטיל ומפנים לשם את הבנות הנוהרות אליהם. אמניות כגון גונטה שטולצל, אני אלברס, אלזה רגנשטיינר, ועוד. בדיעבד הרווחנו מכך כולנו כי האמניות הללו יישמו בתוך הטקסטיל את כל מה שיכלו להכניס מבחינת עיצוב, גישה אמנותית, גישה מדעית וידע הנדסי. הדבר מפתיע לא רק מפני שמורי ה'באוהאוס' נשאו את נס המודרניות, אלא גם כי רבים מהם התחנכו במערכת חינוכית שהתבססה על שיטת פרובל שהמציא את גן הילדים ב 1830. במסגרת 'גן הילדים' הוא נתן לילדים וילדות כאחד 'מתנות' חינוכיות, שמהן ובעזרתן הילדים/ות רכשו מיומנויות רבות. בין 20 המתנות[6] יש גם תפירה, אריגה, ריקמה, קליעה ובניה בקוביות שכולם נועדו לעזור גם לפיתוח יכולות הקריאה הכתיבה והחשבון. מה קרה שפתאום הנערות נחשבות כפחות ראויות? אבירי חופש המחשבה של הבאוהאוס, לא הצליחו להתעלות מעל לאווירה הכללית של אחרי מלחמת העולם הראשונה, גם אצלם הנשים נדחפות למטה. עליית הנאציזם לשלטון שולחת כמה מבוגרות ומורות הבאוהאוס לארצות הברית, לארץ ועוד מקומות, הן משפיעות על שינויי הגישה להוראת הטקסטיל כמקצוע אמנותי.

שנות ה-60[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ודי שיקגו מתארת בספרה Through the flower את תקופת לימודיה בבית הספר לאמנות, בתחילת שנות 1960.

בחורות היו במיעוט, היו רק 2 מורות מבוגרות ממנה והיא פחדה להיות בקשר עמן כי המרצים והסטודנטים האחרים כולם גברים שזלזלו בהן וביכולותיהן[7]. אף-על-פי שנוכחה באופן אישי שזה לא נכון, היא פחדה להידבק בסטיגמה ועל כן שמרה מרחק מהן. כל האווירה, לדבריה, הייתה של זלזול בנשים וביכולותיהן. בשיעור הפיסול בנו דגמים לפסלים תוך שימוש בקרשים ומסמרים, ג'ודי הרגישה שאין בכוחה להתמודד עם הבנים בשטח זה, הם כולם הגיעו מיומנים להקיש בפטישים. היא החליטה אם כן, להתחיל ולעשות דגמים בחומרים ובמיומנויות שהיא למדה בבית, בדים, חוטים ומחטים, כמו גם לעבוד על חומרים שקל היה לה לטפל בהם. היא גם מספרת כיצד גברים כל הזמן העירו לה שאמנותה פגומה, כי אשה לא יכולה ליצור אמנות וכיצד אמנים גברים שבאו לבקר אותה ,לא הבינו מדוע אינה מוכנה לבשל להם ולטפל בהם. היא הרגישה צורך לבטא את עצמה בעבודות שבהן ציירה איברי מין נשיים פות, רחם, שחלות וגם את האיברים הגבריים באותו אופן גרפי. מדריכי הציור שלה התעצבנו והורו לה להפסיק עם דימויים אלו, היא התחילה להסתיר את הדימויים הללו ואז זכתה לשבחים. הדבר נראה תמוה אם נזכור שלאורך מאות שנים ב'ציור הקלאסי' גברים ציירו נשים ערומות, כלומר ג'ודי ואמניות אחרות באותה התקופה, נוכחות לדעת שעדיין מקובלת הדעה שהאישה היא 'אובייקט' או הנסקרת של אמנים גברים ולא 'סובייקט' או הסוקרת[8]שבעצמה יכולה לצייר את חלקי גופה מנקודת מבטה. ואין בדעתי להרחיב, רק להזכיר לכם את מיעוט האמניות הנשים המציירות עירום גברי.

שנות ה-80 וה-90[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות ה-80 וה- 90 של המאה-20 הלך והתרבה מספרן של אמניות שהצטיינו בתחומי אמנות שונים, אך התחילו במודע ליצור בסיבים כחלק מהחומרים המשמשים אותן, כשהן מודעות היטב לתדמיות של הסיבים. הן לא קבלו את ההדרה, הזלזול והלעג לחומרים נהדרים אלה, הנושאים מטען של כל התרבות האנושית. ציירים נוטים לשכוח כאשר הם מציירים על קנבס שגם הוא בד סיבי, אך הם חנקו וחנטו אותו בשכבות של דבק וצבע, אמניות ואמני הסיבים עובדים עם החומר ותכונותיו ולא מנסים לכפות על חומר להיות משהו אחר.

קבלת החומר על תכונותיו, והתעלמות מן התדמיות המדומיינות שלו יכולים רק להעשיר ולגוון את עולם היצירה.

אף על פי שיש כל כך הרבה סימוכין מתועדים שנשים יכולות ליצור בכל חומר ושיטת עבודה ולא רק בטקסטיל/ סיבים. ואף על פי שניכר שה'אחריות' או השליטה באופן היצירה הטקסטילי/סיבי עובר לסירוגין בין המגדרים בדרך כלל לפי צרכים כלכליים של החברות השונות. בולטת העובדה שהגברים במשך דורות רבים, מצליחים לבנות ולתחזק את התדמית כאילו כושריהם היצירתיים טובים מאלו של הנשים, בין אם זה, בתקופות שהעבודה מתחלקת שווה בשווה ובין אם זה, בתקופה שהם רק מעצבים ומנהלים את הנשים היוצרות בפועל בידיהן את המוצרים. גם מעמד החומר הטקסטילי ומוצריו, יורד ועולה יחד עם השלטון המגדרי הגברי.

החל משנת 1990, מתחילים כבר לראות בספרות האמנותית, התייחסות לאמנות הסיבים כענף אמנותי לכל דבר. מתרבות תערוכות הסיבים, ולאט לאט רואים גם שילוב של כמה יצירות סיביות יחד עם אמנות קונבנציונלית בתערוכות שונות. לישראל זה הגיע קצת יותר מאוחר, אבל היו כמה גלריות שהתמחו בכך. ביניהן גלריה 'אלף' בתל אביב שנסגרה. גלריית 'סימגלרי'[9] בהנהלת סימה ואורי סלע שפעלה מ-1996 ועד 2009. וגם מוזיאונים שונים התחילו להראות תערוכות מקומיות[10]או מיובאות.

בינואר 2020, נפתחה ב'מוזיאון לאמנות יפה ' בבוסטון, תערוכה מקיפה של אמנות נשים[11] 'Women take the floor', שיצרו אמניות סיבים משנת -1950 ועד שנת -2000 יצירות שפרצו דרך ושינו את האמנות המודרנית. יצירות של אנני אלברס, שילה היקס, ליור טאונני, אולגה דה אמארל, רות אסווה, קיי סקימצי.

בראשית המאה ה-21, מוצגים יותר ויותר מיצבים של אמנות סיבים במקומות פומביים. בפסטיבל[12] `I light Marina Bay Festival`שהתקיים בסינגפור קבוצת ארכיטקטים הציגו שלושה 'קיפודי ים' מצונרים ביד בגובה של 56 רגל שנוצרו על יד 50 אנשים במשך 3 חדשים.

כיום מוצגים במוזיאונים רבים שלל יצירות[13]נשיות לא חתומות בשם היוצרת, אלא מוגדרות כאילו נעשו על ידי אלמוני.

שימוש חוזר יצירתי - מיחזור משביח[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמני ואמניות סיבים רבים, משתמשים בבדים, חוטים, כפתורים, רוכסנים[14] ועוד שכבר השתמשו בהם קודם למשהו אחר. חלקי בגדים שהתפוררו, קטעי בד קרועים ועוד משמשים אותם לתיקונים יצירתיים[15] של בגד קים, או ליצירת בגד חדש[16] שלעיתים אפשר לקרוא לו אמנות נלבשת [Wearable Art]. יש יצירות שנוצרות מטלאים, או סריגים המורכבים מקטעי חוטים כגון ריבועי סבתא. האקדמיה ללשון העברית נתנה את השם מיחזור משביח[17] לסוג יצירה זו.

אמני סיבים יוצרים דגמים מדעיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש מדענים שעוסקים גם באמנות סיבים, והם משתמשים בתכונות המיוחדות של הסיבים כדי ליצור דגמים מדעיים להדגמה והוראה, או לצורך מחקר.

כבר ב-1883 התפרסם בעיתון אמריקאי, שאלן הרדינג בייקר [Ellen Harding Baker][18] (1886-1847)מורה למדעים מאיווה יצרה 'מרבד טלאים מערכת השמש' [Solar System Quilt] .היא בססה את היצירה על הסתכלות בטלסקופ במצפה הכוכבים הלאומי בשיקגו. היא השתמשה ביצירתה להוראת אסטרונומיה.

האמנית מרגרט נזון [Margaret Nazon] קנדית ילידית יצרה דימויים של גרמי השמיים השונים ברקמה וסריגה[19].

אמניות ואמני סיבים בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת -1991 הוצגה במשכן לאמנות בעין חרוד תערוכת 'אמנות הסיבים הפולנית בת-זמננו'[20], באוצרות גייל וימר וגליה בר אור.

בין האמניות והאמנים הישראלים ניתן למנות את טובית שמשון[21][22], רביבה רגב[23], ישעיהו גבאי[24][25], ציפי דגן[26], חיה מאירוביץ [27], בסן מרגלית, בותיינה מילחם[28], מרגיט שפטולוביץ[29], אילנה רווק[30], מרים ברוק - כהן[31], לינדה בר און[32], נעמי צ'יז'ק-איילון[33], סשה סטרויאנוב[34], נטע עמיר, שולה ליטן[35] איתמר שגיא[36], גילה מדר[37], גונית פורת[38] ועוד

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Anni, Albers, 'On Designing' Wesleyan Umiversity press, Middletown, Connecticut,1971
  • Mira Bank, 'Anonyous was a woman', St/ Martin press, 1979, p 9
  • Francoise de Bonneville, 'The Book Of Fine Linen' trnalated from the French by Dusinberre Deke. Flammarion,1994.
  • Edward Lucie-Smith,'The Story of Craft' The Craftsman's Role in Society,Cornell University press,1981, p11,61
  • Elizabeth Wayland Barber, 'Women's Work : The First 20.000 years' W.W. Norton & company. 1994.
  • Sigrid Wortmann Weltge, 'Women's Work Textile art from the Bauhaus', Chronicle Books, 1993
  • Whitney Chadwick, 'Women art and Society' Thames and Hudson,1990, page 57, 59

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אמנות סיבים בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Richard Rutt, A History of Hand Knitting, P: Richard Rutt, 1987, עמ' Page 24, 49,
  2. ^ 1 2 Edward Lucie-Smith, THE STORY OF CRAFT, Ithacha'New York: Cornell University /Phaidon Books, 1981, 1981, פרק The Eastern World, עמ' 62-65, ISBN 0-8014-1428-8. (באנגלית)
  3. ^ chinoiserie Dictoinary, MERRIAM- WEBSTER (באנגלית)
  4. ^ G. M. Trevelyan, Illustrated English Socail History, London: Penguin (Pelican), 1968, 1942, English Social History, פרק Ch 3 Dr Johnson`s England 2, כרך Voume 3, עמ' 172. (באנגלית)
  5. ^ Alexxa Gothardt, The Women Weavers of the Bauhaus Have Inspired Generations of Textile Artists, Artsy, ‏16/9/2019 (באנגלית)
  6. ^ Norman Brosterman, Inventing KINDERGARTEN, New York: Harry N. Abrams, 1997, 1997, פרק ch. 3 Gifts, עמ' 40-89, ISBN 0-8109-3526-0. (באנגלית)
  7. ^ Judy Chicago, THROUGH THE FLOWER, Garden city, New york: Anchor Books / Doubleday, 1982, 1975, פרק Ch.2 Making a professional life and an Equalized Relationship, עמ' 28- 31, ISBN 0-385-18084-5. (באנגלית)
  8. ^ Voicing Today`s Visions, עריכה: Mara R. Witzling, New York: Univerrse, 1994, 1994, פרק Introduction, The Gendered Subject, עמ' 5, ISBN 0-87663-640-7. (באנגלית)
  9. ^ דוד רפ, כל יצירה שיש בה תפר, באתר הארץ, 10 בינואר 2002
  10. ^ אירנה גורדון, ארוגים בתודעה, מוזיאון ארץ ישראל, תלאביב, מלווה תמונות, ‏2014 (בעברית)
  11. ^ Beyond the Loom : fiber as sculpture (exhibition), of yarn and cloth, ‏19/2/2020 (באנגלית)
  12. ^ Kelly Richman-Abdou, Artists Crochet Giant Sea Urchin Installations That Interact with Their Surroundings, My Modern Met, ‏6/6/2017 (באנגלית)
  13. ^ Brosterman, Norman, Inventing KINDERGARTEN, עריכה: Himmel, Eric, New York: Harry N. Abrams, 1997, פרק Chapter 3 Gifts, עמ' 40, ISBN 0-8109-3526-0. (באנגלית)
  14. ^ Steve, Art On The Fly: 10 Examples Of Real Zany Zipper Art, Web Urbanist (באנגלית)
  15. ^ אסתר קל, לבץ וגם לבן לא יזיק לדעת, תל אביב: טברסקי, חמישית, פרק השמלה הירוקה, עמ' 42. (בעברית)
  16. ^ Maria da Conceciao, WEARABLE ART, עריכה: Nancy Grubb, New York: Viking Press, 1979, 1979, פרק Collage & recreating, עמ' 67 & 109, ISBN 0-670-75416-1. (באנגלית)
  17. ^ מונחי איכות הסביבה, האקדמיה ללשון העברית, ‏2013 (בעברית)
  18. ^ Maria Popova, Cosmic Threads: A Solar System Quilt from 1876, Brainpickings (באנגלית)
  19. ^ The Stunning Astronomical Beadwork of Native Artist Margaret Nazon, Brainpickings (באנגלית)
  20. ^ גייל וימר , גליה בר אור, אמנות הסיבים הפולנית בת -זמננו, תל אביב: מודן, 1991. (בעברית, אנגלית)
  21. ^ מרים ברוק כהן, מתוך כתבה "הנול שהיה בלול", בית ליברמן - מוזיאון לתולדות העיר נהריה, ‏אין (בעברית)
  22. ^ בובות בחיפה, באתר הארץ, 16 באוגוסט 2005
  23. ^ רביבה רגב, מרכז המידע לאמנות ישראלית (בעברית)
  24. ^ אלון הדר, אובסס, הארץ, 23.10.2007, עמ' תרבות
  25. ^ סיבים, מיניאטורות-תערוכה קבוצתית, עריכה: שולה ליטן,רביבה רגב,מרים סלמון, ישעיהו א. גבאי, תל אביב: גלריה אלף, 1984, 1984. (בעברית)
  26. ^ ציפי דגן מקרית ענבים מתראיינת לטלויזיה קהילתית, יוטיוב
  27. ^ Fiber Art Exhibition - Momrmons Center, ALL ABOUT JERUSALEM (באנגלית)
  28. ^ בותיינה מילחם, המחט ניצחה את התופר, מוזיאון אילנה גור (בעברית)
  29. ^ מרגיט שפטולוביץ, חוט כצבע - מסרגה כמכחול, ספריית כפר ורדים, ‏20.8.2011 (בעברית)
  30. ^ אילנה רווק, מרגז מידע לאמנות ישראלית (בעברית)
  31. ^ סמדר שפיחמישה סיפורים אישיים, באתר הארץ, 22 באוקטובר 2001
  32. ^ בלה אלון, מסע אחר ליבי במזרח, בד ועוד יוצרים בטלאים חוברת 5, בלה אלון, 30/6/2010, עמ' 8-12
  33. ^ ברוך צ'יז'יק [בעט], נעמי צ'ז'יק-אילון [במחט], צמחיאל, תל אביב: משרד הבטחון, 2003, 1930, עברית ורקמה, ISBN 965-05-1193-8
  34. ^ טל אמית, חיילים במאהק נגד כיעור, מוזיאון העיצוב חולון, ‏ינואר -אפריל 2011 (בעברית)
  35. ^ שולה ליטן, מרכז מידע לאמנות ישראלית (בעברית)
  36. ^ חגית פלג-רותם, איתמר שגיא בתערוכת יחיד "רקמה ישראלית חדשה", גלובס, ‏8/11/2012 (בעברית)
  37. ^ מדר גילה (ציור/פיסול), תנועת העבודה (בעברית)
  38. ^ חיים מאור, מרבדים מדברים, תרגום: עינת עדי, באר שבע: אוניברסיטת בן -גוריון בנגב, 2019, 2019, פרק גונית פורת. שטיח אדום ומנורת קלפים, Gonit Porat Red Carpet and Card Menorah, עמ' 26-7, 58. (בעברית, אנגלית)