הברבורים של לאונרדו

הברבורים של לאונרדו
Leonardo's Swans
	כריכת הספר בעברית עם ציור של ג'ינברה דה בנצ'י
	כריכת הספר בעברית עם ציור של ג'ינברה דה בנצ'י
מידע כללי
מאת	קארן אסקס
שפת המקור	אנגלית
סוגה	רומן היסטורי
הוצאה
הוצאה	מודן הוצאה לאור
תאריך הוצאה	2007
מספר עמודים	309
הוצאה בעברית
תרגום	רותי ונעם אור
קישורים חיצוניים
הספרייה הלאומית	002575410

הספר הברבורים של לאונרדו הוא רומן היסטורי מאת קארן אסקס, ובו מתוארות חצרות משפחת ד'אסטה ומשפחת ספורצה בצפון איטליה, בתקופת הרנסאנס, כשברקע מתוארת עבודתו האמנותית של לאונרדו דה וינצ'י ב-20 השנים בהן עבד בחצרו של לודוביקו ספורצה במילאנו.

העלילה מתפרשת על פני השנים 1489 – 1506, תקופת הרנסאנס באיטליה. הספר, כמקובל בספרים מעין אלו, מערבב בין עובדות היסטוריות לבין דמיון. הסיפור מסופר דרך עיניהן של שתי אחיות לבית ד'אסטה, בנותיו של ארקולה הראשון ד'אסטה(אנ') דוכס פרארה. איזבלה ד'אסטה(אנ') וביאטריצ'ה ד'אסטה(אנ'). ולצידן פילגשיו של לודוביקו ספורצה, צ'צ'יליה גלראני ולוקרציה קריוולי(אנ').

שתי האחיות לבית דאסטה נישאו, כמקובל באותה תקופה, על מנת לקיים בריתות פוליטיות בין פרארה למדינות אחרות ומצאו עצמן בתחרות על עוצמה ויוקרה. הבכורה, איזבלה, היא יפה, שאפתנית, נרקיסיסטית, מתוחכמת ואספנית אומנות נלהבת. בגיל 16 היא נישאת לרוזן פרנצ`סקו גונזגה בן ה-23, שליט מנטובה וראש צבאה של ונציה, שמתגלה בהמשך כאופורטוניסט המפר התחייבויות וכפלרטטן. היא מוצאת שפה משותפת עם גיסה חובב האומנות, מתכתבת איתו ומגלה לו את סודותיה, וכמעט שמתפתית לבגוד בבעלה עם גיסה. אחת מתשוקותיה הגדולות היא לזכות בכך שלאונרדו יצייר אותה. האחות הצעירה בשנה, ביאטריצ'ה, הפשוטה למראה, חובבת סוסים ורכיבה, נישאת בגיל 15 ללודוביקו ספורצה בן ה-40 המכונה "אל מורו" (המורי), המשמש עוצר (שליט) לג'אן גלאצו ספורצה הילד, דוכס מילאנו והשליט בפועל של מילאנו.

הברבורים המוזכרים מתייחסים לציורו של לאונרדו את סיפור לדה והברבור(אנ') וכן לברבורים ששלחה איזבלה ד'אסטה לגיסה, לודוביקו ספורצה.

רשימת הפרקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרק ראשון - פורטונה (גלגל המזל)[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרק זה, המתרחש בשנת 1489 בעיר פרארה, מציג בפני הקורא את שתי האחיות, משפחתן וסיפור אירוסיהן, כל אחת לארוסה. איזבלה הבלונדינית המעודנת קוראת לטינית ברהיטות, מדקלמת את האקלוגות של וירגילוס, מנגנת, שרה, שולטת באומנות הנאום ובמתמטיקה ואוספת חפצי אומנות. ביאטריצ'ה השחרחורת שגדלה בחצרו של סבן, המלך פראנטה מנאפולי (אנ'), רוכבת על סוסים ובעלת רוח הרפתקנית. בפרק מוזכר כי רק סדר שליחת השליחים קבע מי מבין האחיות תאורס למי מבין החתנים, ואילו היה סדר הזמנים שונה היו מתארסות כל אחת לגבר האחר.

יצירות האמנות העיקריות המוזכרות בפרק הן ציורי האירוסין של שתי האחיות שצוירו על ידי קוזימו טורה (אנ').

בפרק מתוארות הנסיבות בהן הצטרף לאונרדו לחצרו של ספורצה ב-1490. על פי הכתוב בספר, מעבר זה הוא תוצר של עלבון שעלבו בלאונרדו בשהותו בפירנצה, כאשר הנסיך לורנצו נתן לבוטיצ'לי לצייר ציור קיר, ובמקביל, לא שלח את לאונרדו לקשט את הקפלה של האפיפיור.

פרק שני - איל מאטו (השוטה)[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרק זה, המתרחש בשנת 1491 פותח בציטוט אחד מתוך ציטוטים רבים המופיעים בספר, מפנקסו של לאונרדו. הפרק מתאר את נישואיה של ביאטריצ'ה ואת התאקלמותה במילאנו.

דמויות נוספות המתוארות בהרחבה בפרק הם ג'אן גלאצו ספורצה, הדוכס של מילאנו חלוש האופי, השתיין וחובב הנערים הצעירים, ורעייתו איזבלה מנאפולי הכלואה בנישואין לא מוצלחים. האביר גליאץ די סנסוורינו, המאורס לביאנקה ג'ובאנה, בתו של לודוביקו מאחת מפלגשיו.

פרק שלישי - איל דיאבולו (השטן)[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרק זה, המתרחש בשנת 1491 מתאר את המשך חגיגת וטקסי הנישואין, את ההתקרבות בין איזבלה ללודוביקו, את הדרך שבה הצליחה איזבלה לשכנע את גליאץ להראות לה את ציור צ'צ'יליה, הגבירה עם החמוס.

לודוביקו שיכן את לאונרדו באחד מארמונותיו (קורטה וקיה) על מנת שהאמן יצור פסל פרש לזכר אביו של לודוביקו (פרנצ'סקו ספורצה). הפרק מתאר את תיסכולו של לודוביקו מכך שהפסל עדיין לא בשלבי הקמה למרות עשר השנים שחלפו והכסף שהושקע.

איזבלה, במאמציה לגרום לכך שלאונרדו יצייר פורטרט שלה, ובכך היא תזכה בחיי נצח, מגיעה למגוריו של לאונרדו, בעת שהותה במקום היא רואה עבודות שונות של לאונרדו ובהן ציור של מריה וישו, השונה מהמקובל לציורים מסוג זה, בכך שהוא מציג אותם כדמויות פשוטות על רקע פשוט. בנוסף היא מתוודעת לעובדה שלאונרדו צמחוני, שוקד על המצאות שונות ועוסק גם במתמטיקה ונחשפת לסקיצות ראשונות של ציורי הברבורים של לאונרדו.

לאחר חזרתה לביתה במנטובה שלחה איזבלה זוג ברבורים ללודוביקו.

פרק רביעי - לי אימאנטי (האוהבים)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפרק זה, המתרחש בשנת 1492, מתוארים הקשרים הענפים שבין גיבורי הספר. ביאטריצ'ה מגלה בתוכה כוחות נפש חדשים הגורמים לה לסכל מזימה של בעלה לכרות ברית עם הצרפתים כנגד פראנטה, מלך נאפולי, וכן לשכנע את לודוביקו לצנן את קשריו עם צ'צ'יליה, להעבירה, יחד עם בנה מלודוביקו מהקסטלו לארמון מרוחק יותר ולארגן את נישואיה של הפילגש לרוזן ברגמיני.

לאונרדו מתקדם בהכנת פסל הפרש לזכר אביו של לודוביקו, ומצייר את תמונת לדה והברבור. בציורו הברבור בגודל אנושי מחבק את לדה בעזרת כנפו. כאשר ביאטריצ'ה מגלה כי בעלה סיכם עם לאונרדו שיצייר קודם אותה ואז את אחותה, היא מחליטה שאינה מעוניינת בהסדר זה ומבטלת את הציור.

פרק חמישי - ל'אימפרטריצ'ה (הקיסרית)[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרק זה, המתרחש בשנת 1493 מתאר את ההתקרבות בין ביאטריצ'ה לבעלה ובמקביל את ההתרחקות בין לודוביקו לאיזבלה. שתי האחיות יולדות ילדים. ביאטריצ'ה משלימה עם קיומו של צ'זרה, בנו הבלתי חוקי של בעלה מצ'צ'יליה ומאפשרת לו (ולאימו) להגיע לארמון לפגוש את לודוביקו. לודוביקו כורת ברית עם הקיסר מקסימיליאן ומארס לו את אחייניתו, אחותו של ג'אן גאלאצו וכן כורת ברית עם צרפת ומתחייב שלא להתנגד לכך שצרפת תכבוש את ממלכת נאפולי כל זאת במטרה שצרפת וגרמניה יתמכו בשאיפתו לקבלת התואר הרשמי של הדוכס ממילאנו.

לאונרדו עדיין לא השלים את עבודתו על פסל הפרש אולם תכנן אורווה עם מים זורמים לשקתות והזנת מספוא אוטומטית. הוא עובד על אמצעי שיאפשר לו לעוף, מסופר כי צייר קישוט מזבח בקפלה של אחוות ההיריון ללא חטא הנמצאת בכנסיית "סן פרנסיסקו גרנאדה" ובו השתמש בפניה של צ'צ'ליה גלראני לדמות המלאך אריאל ובפניה של לוקרציה קריוולי לדמות הבתולה.

פרק שישי - ל'אימפרטור (הקיסר)[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרק זה, המתרחש בשנת 1495 מתאר את מותו של ג'אן גלאצו, בדיוק ברגע שבו לודוביקו גייס תמיכה מספקת על מנת לזכות בתואר "הדוכס של מילאנו" ומשיא את דודניתו, אחותו של גלאצו לקיסר. ביאטריצ'ה ולודוביקו משנים את שמו של בנם, ארקולה, ל"מקס" כמחווה לקיסר מקסימיליאן. לודוביקו משיא את בתו ביאנקה לארוסה וביאטריצ'ה יולדת את בנה השני.

לודוביקו מציע לפרנצ'סקו גיסו, הון עתק, אם יסכים זה לפקד על הצבא הצרפתי, אך פרנצ'סקו מסרב. שארל, נכנס, בדרכו לנאפולי, בראש צבאו לפירנצה, סיינה ופיזה אחרי שפיירו דה מדיצ'י נכנע ללא קרב. לואי, בשלב זה בעל התואר דוכס אורליאן תובע לעצמו את תואר הדוכס של מילאנו. לודוביקו, שנחרד מהאפשרות שיאבד את תוארו, מנסה לארגן קואליציה נגד מלך צרפת ומציע לפרנצ'סקו את הפיקוד על הצבא האיטלקי המאוחד.

לאונרדו השלים את פסל הפרש מחימר לזכרו של פרנצ'סקו ספורצה ומעוניין לצקת אותו בארד על מנת שישרוד. מתוארת בספר כנסיית סנטה מריה דלה גרציה בה צייר דונטו ברמנטה את הפרסקו שבכיפת הכנסייה. על אחד מקירות חדר האוכל צייר ג'ובני דונאטו מונטורפאנו את הצליבה והקיר השני יועד ללאונרדו על מנת שיצייר בו את "הסעודה האחרונה" וכן סוכם כי לאונרדו ישלב את דיוקנותיהם של לודוביקו וביאטריצ'ה בתמונת הצליבה.

פרק שביעי - איל באגאטו (הקוסם)[עריכת קוד מקור | עריכה]

איזבלה ההרה בציורו של מנטניה - מארס וונוס על הר פרנטוס

בפרק זה, המתרחש בשנים 1495–1496 מתוארת הכתרתו של לודוביקו כדוכס מילאנו וכרוזן של פאביה.

הצבא הכל איטלקי, בפיקודו של פרנצ'סקו, ממומן בין היתר על ידי כל אוצר הממלכה של מילאנו ורוב תכשיטיה של איזבלה. הצבא הצרפתי עוזב את נאפולי בדרכו צפונה בעוד הצבא הכלל איטלקי יורד דרומה לקראתו. בקרב פורנובו שהתחולל על גדות הנהר טארו ניצח הצבא האיטלקי. לודוביקו סובל משבץ מוחי אחרי ששמע כי לואי, הדוכס מאורליאן, כבש את נובארה, אולם אחרי מצור בן מספר חודשים שהטילו כוחות איטלקיים על העיר, נכנעו הצרפתים ונסוגו.

אנדריאה מנטניה, צייר החצר של מנטובה, צייר את איזבלה בדמות המוזה ההרה שבמרכז, בציורו "ונוס ומארס על הר פרנטוס" המתאר את תשע המוזות.

פרק שמיני לה מורטה (מוות)[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנת 1497, ביאנקה ג'ובאנה מתה כתוצאה מהרעלת מזון ולודוביקו מתנחם בזרועות פילגשו, לוקרציה הנכנסת להיריון כתוצאה מיחסים אלו. בתה השנייה של איזבלה מתה. ביאטריצ'ה שנמצאת בסוף הריונה השלישי מתה תוך כדי לידה מוקדמת ואף התינוק נולד מת.

לאונרדו מצייר את לוקרציה קריוולי ומסיים את "הסעודה האחרונה", תוך שהוא מוותר על מוטיבים מקובלים בציורים אלו. לישו אין הילת קדוש ובמקום זאת הוא מואר באור שמגיע מהחלון, על פניו הבעת השלמה עם הגורל. יהודה יושב באותו צד שולחן יחד עם האחרים ולא בנפרד.

את קברה של ביאטריצ'ה מעצב כריסטופורו סולארי.

פרק תשיעי - לה טורה קאדנטה (המגדל המתמוטט)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפרק זה, המתרחש בשנת 1499, מסופר כי הוונציאנים פיטרו את פרנצ'סקו מפיקוד על צבאם כששמעו שהוא מנהל משא ומתן עם שארל, מלך צרפת.

שארל מת ויורשו, לואי מאורלאן הכריז שבכוונתו לכבוש את איטליה. לודוביקו, בתגובה, חידש את הברית שלו עם הקיסר מקסימיליאן ומציע לפרנצ'סקו את הפיקוד על הצבא המילנזי-גרמני. פרנצ'סקו ההפכפך מסכים אולם כעבור זמן קצר מפר את ההסכם ופונה לוונציאנים בבקשה להחזיר לו את תוארו כמפקד צבאם, הוונציאנים, שכבר נכוו מבוגדנותו, מסרבים והוא מסכם שנית את העסקתו בצבא המילנזי-גרמני. במקביל, פרנצ'סקו בוגד גם באשתו.

הוונציאנים כורתים ברית עם לואי ה-12 כנגד מילאנו ופרנצ'סקו מציע עצמו לברית החדשה כמפקד הצבא. הדוכס ארקולה, אביהן של איזבלה וביאטריצ'ה תומך בברית החדשה וכמוהו מנהיגים איטלקים נוספים.

הצבא הצרפתי מתקדם ללא התנגדות משמעותית לעבר מילאנו ואיזבלה מציעה מקלט במנטובה לידידיה. מגיעים צ'צ'יליה עם ילדו של לודוביקו, לוקרציה עם ילדו של לודוביקו. לאונרדו שהגיע אף הוא מכין רישום של איזבלה.