ההתערבות הסיבירית
 | ||||||||||||||
| חיילי מדינות ההסכמה במצעד צבאי בולדיווסטוק, 1918 | ||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת האזרחים ברוסיה | ||||||||||||||
| תאריכי הסכסוך | 1918–1920 (כשנתיים) | |||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | צפון ומרכז אסיה | |||||||||||||
| תוצאה | ניצחון הצבא האדום, ונסיגת חיילי מדינות ההסכמה מרוסיה | |||||||||||||
| ||||||||||||||
.svg){kind=small}
.svg){kind=small}
.svg){kind=small}
ההתערבות הסיבירית הייתה אחת מההתערבויות של ההסכמה המשולשת (אנטנט) במהלך מלחמת האזרחים ברוסיה. במבצע בין 1918 לבין 1922, הגיע כוח של מאות אלפי חיילים ממדינות האנטנט (רובם מהאימפריה היפנית) כדי לכבוש את אזור פרימוריה ולעזור לרוסים הלבנים להילחם נגד הצבא האדום הבולשביקי.
למרות שהחיילים ספגו אבדות לא משמעותיות בהשוואה למספרם, הם עזבו את האזור ב-1920, למעט היפנים. הצבא היפני הקיסרי, לעומת זאת, הוצב באזור עד 1922, ולאחר מכן הוא נאלץ לפנות את אזור החוף עקב לחץ של ארצות הברית של אמריקה והצלחות צבאיות סובייטיות.
רקע כללי[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר המהפכת אוקטובר 1917, הבולשביקים לקחו את השלטון ברוסיה ועשו שלום נפרד (חוזה ברסט-ליטובסק) עם הרייך הגרמני. למהלך זה הייתה השפעה רצינית מאוד על מדינות ההסכמה המשולשת, שכן הגרמנים, שנאלצו להילחם במלחמה דו-חזיתית, יכלו כעת לשלוח חיילים וחומרי מלחמה לחזית המערבית. בנוסף, הגרמנים שמו את ידם על כמויות גדולות של אספקה רוסית שנאגרה במורמנסק, ארכנגלסק, ולדיווסטוק. יתר על כן, הלגיונות הצ'כוסלובקיים של מעצמות ההסכמה, שמנתה יותר מ-50,000 איש, מצא את עצמו לפתע בשטח האויב ויכול היה להגיע למזרח הרחוק רק על ידי לחימה בצבא האדום והתקדם דרך שטח האויב.
לאחר מכן החליטו ממשלות בריטניה וצרפת להתערב ברוסיה כדי להפיל את הממשלה הבולשביקית. היו להם שלוש מטרות עיקריות שקיוו להשיג באמצעות ההתערבות הצבאית:
- למנוע מהאספקה הרוסית ליפול לידי הגרמנים.
- חילוץ ופריסה מחדש של הלגיונות הצ'כוסלובקיים באירופה.
- הקמת "ממשלה לבנה" שתצטרף מחדש למלחמת העולם הראשונה.
מכיוון שלמעצמות ההסכמה המשולשת עדיין חסרו חיילים, הם העלו את הרעיון שארצות הברית של אמריקה, שהצטרפה לאחרונה למלחמה, צריכה לשלוח חיילים למערכה בצפון רוסיה ולמערכה בסיביר. ביולי 1918, ועל אף התנגדויות מחלקת המלחמה, הסכים הנשיא וודרו ווילסון לשלוח 5,000 חיילים אמריקאים לצפון רוסיה ו-10,000 לסיביר. במקביל, ממשלת הרפובליקה של סין (סין היבשתית) קיבלה את בקשת הרוסים ושלחה 2,000 חיילים עד אוגוסט. הסינים כבשו גם את מונגוליה החיצונית ואת טובה ושלחו חיילים למערכה הצפונית.
משתתפים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הממלכה המאוחדת[עריכת קוד מקור | עריכה]
הבריטים, שכל כוחותיהם היו מרותקים למתקפה הגרמנית המתקרבת, יכלו לגייס רק 1,500 חיילים לצבא ההתערבות.
קנדה[עריכת קוד מקור | עריכה]
חיל המשלוח הסיבירי הקנדי הוקם באוגוסט 1918 בפיקודו של מייג'ור גנרל ג'יימס ה' אלמסלי (אנ') ו-4,192 חיילי היחידה נשלחו עד מהרה לוולדיווסטוק כדי להכין את המתקפה של מדינות ההסכמה שם בשיתוף הכוחות הלבנים. היחידה חזרה לקנדה בין אפריל ליוני 1919. החיילים ששירתו שם לא ראו הרבה לחימה ורק 100 מהם שירתו באומסק, סמוך לקו החזית, כצוות מנהלי של הכוחות הבריטיים. רוב הקנדים היו בעיר ולדיווסטוק וביצעו מטלות שגרתיות ושיטור.[1][2]
איטליה[עריכת קוד מקור | עריכה]
חיל המשלוח האיטלקי של המזרח הרחוק באיטלקית "Corpo di Spedizione Italiano in Estremo Oriente") היה יחידה שאומנה על ידי ז'נדרמים (carabinieri), שכללה 2,500 אנשי לגיון ראדנטה (אנ') האיטלקי, שכמו החיילים הדרום טירוליים (כיום טרנטינו-אלטו אדיג'ה באיטליה) של האימפריה האוסטרו-הונגרית, היו בעבר שבויי מלחמה ברוסיה בחזית המזרחית במלחמת העולם הראשונה. למרות שהיחידה האיטלקית הייתה קטנה מאוד במספר, היא עדיין מילאה תפקיד חשוב במהלך המערכה. אזור הפעילות שלה כלל את הסביבה של אירקוטסק, חרבין ולדיווסטוק. המשימה שלהם, בלחימה משותפת עם הלגיון הצ'כוסלובקי, הייתה לשלוט על קו הרכבת הטרנס-סיבירי ולהבטיח את פעולתו.[3] קולונל פוסיני קאמוסי (Fossini Camossi) היה מפקדם וכוח המשלחת כלל ארטילריה אלפינית ומשטרה צבאית (carabinieri).[4][5][6][7]
יפן[עריכת קוד מקור | עריכה]
היפנים הוזמנו ב-1917 על ידי צרפת להתערב ברוסיה, דבר שהיא דחתה בזמנו.[8] אולם לאחר נפילת המשטר של הצאר הגיע המטה הכללי היפני להחלטה שניתן לעצור את איום הבולשביזם אם יכבוש את המזרח הרחוק הרוסי וייצור בו מדינת בובה.[8] לכן ממשלת יפן שדחתה תחילה את כל הבקשות לצבא משלחת, עהסכימה לבסוף עקב התפתחות האירועים ב-1918 לשנות את מדיניותה הקודמת.[8]
ביולי 1918 ביקש הנשיא וילסון מממשלת יפן לשלוח 7,000 חיילים לתמוך בכוח ההתערבות בן 25,000 איש כדי לחלץ את הלגיון הצ'כוסלובקי ולמנוע מהאספקה המאוחסנת שם ליפול לידיים גרמניות. לאחר דיון עם הפרלמנט, הסכים ראש הממשלה מסטאקה טראוצ'י לספק 12,000 חיילים למבצע, אך בתנאי שהם יישארו בשליטה יפנית לאורך כל הדרך. ראש היחידה הפך ליואי מיצואה, שהחל מיד לבצע את תפקידו ולתכנן את המבצע.[9]
ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]
על 7,950 הקצינים והאנשי של חיל המשלוח האמריקני פיקד מייג'ור גנרל וויליאם ס. גרייבס (אנ'). היחידה כללה מתנדבים מגדודי חי"ר 27 ו-31, מגדודי חי"ר 13 ו-62 וכמה מחברי הגדוד ה-12.[10]
למרות שגרייב לא הגיע לאזור עד ספטמבר 1918, 3,000 חברי היחידה כבר הוזמנו לשם בין ה-15 ל-21 באוגוסט, ועד מהרה ביצעו משמרות שמירת קו הרכבת בין ולדיווסטוק לאוסוריסק.
בניגוד לחברות הקונפדרציה שלו, גרייבס האמין שמטרת המבצע בסיביר היא להגן על נכסים אמריקאים ולפנות את הלגיון הצ'כוסלובקי, ולא להילחם בבולשביקים. הוא קרא כל הזמן לאיפוק, ולכן התעמת לעיתים קרובות עם קצינים בריטים, צרפתים ויפנים, שעודדו את הכוחות האמריקאים לקחת תפקיד פעיל יותר.
התערבות כוחות ההסכמה (1918–1919)[עריכת קוד מקור | עריכה]
ההתערבות של כוחות ההסכמה החלה באוגוסט 1918.[9] היפנים הצעידו כ-70,000 חיילים דרך ולדיווסטוק וגבול מנצ'וריה. בגלל הכוח הצועד העצום, הפכו בעלות הברית חשדניות לגבי המטרות היפניות האפשריות.[9] ב-5 בספטמבר פגשו הכוחות היפנים את מוצבי הלגיון הצ'כוסלובקי. בימים לאחר מכן הצטרפו אליהם הכוחות הבריטיים, האיטלקים והצרפתים כדי לדחוק לאחור ביחד את הכוחות הבולשביקים אל מעבר להרי אורל ולהפיל את שלטון האדומים.[9] הכוחות היפנים, תוך התחשבות במטרותיהם, סירבו להתקדם ממערב לימת באיקל והאמריקאים, שמצאו את התנהגותם של היפנים חשודה, נשארו מאחור כדי לפקח עליהם.[9] עד נובמבר, היפנים כבשו את כל החוף ואת העיר צ'יטה בסיביר.
בקיץ 1918, היפנים עזרו ללא הרף ללבנים ברוסיה. במסגרת זו, דיוויזיית הרגלים היפנית ה-5 יחד עם יחידותיו של גריגורי סמיונוב פלשו לשטח טרנסבייקליה והקימו שם ממשלה אנטי-מהפכנית קצרת מועד.
נסיגת כוחות ההסכמה (1919–1920)[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר תום מלחמת העולם הראשונה הגיעו מנהיגי האנטנט להחלטה להתערב במלחמת האזרחים הרוסית עם כוחות גדולים יותר ולסייע לכוחות הלבנים להילחם בבולשביקים. הממשלה שבסיסה היה באומסק, בראשות האדמירל אלכסנדר קולצ'ק, הוכרה כהנהגה הלגיטימית של רוסיה. אולם במהלך תקופה זו המשיכו היפנים לתמוך ביריבים של קולצ'אק, כמו גריגורי סמיונוב ואיבן קלמיקוב.[11] בשנת 1919, הממשלה הלבנה קרסה כאשר הלגיון הצ'כוסלובקי מסר את האדמירל קולצ'אק לידי הצבא האדום.
הנוכחות הצבאית היפנית גרמה לחשודה בארצות הברית של אמריקה. האמריקאים חששו שליפן יש תוכניות התיישבות לסיביר. ראש הממשלה קאטו טומוסאבורו הוציא את החיילים היפנים מהאזור באוקטובר 1922 עקב הלחץ האמריקאי והבריטי הגובר, כמו גם ההתנגדות מקומית עקב הפסדים והעלויות.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Wright, Damien. "Churchill's Secret War with Lenin: British and Commonwealth Military Intervention in the Russian Civil War, 1918-20", Solihull, UK, 2017
- Graves, William S. (1931). America's Siberian Adventure 1918-1920. New York: Peter Smith.
- Beattie, Steuart (1957). Canadian Intervention in Russia, 1918-1919 (MA). McGill University.
- Moffat, Ian C.D. The Allied Intervention in Russia, 1918–1920: The Diplomacy of Chaos (2015) excerpt
- Smith, Gaddis (1959). "Canada and the Siberian Intervention, 1918–1919". The American Historical Review. 64 (4): 866–877. doi:10.2307/1905120. JSTOR 1905120.
- Humphreys, Leonard A. (1996). The Way of the Heavenly Sword: The Japanese Army in the 1920s. Stanford University Press. ISBN 0-8047-2375-3.
- James, Brigadier E.A. (1978). British Regiments 1914–18. London: Samson Books Limited. ISBN 0-906304-03-2.
- Kinvig, Clifford (2006). Churchill's Crusade: The British Invasion of Russia, 1918–1920. Continuum International Publishing Group. ISBN 1-85285-477-4.
- White, John Albert (1950). The Siberian Intervention. Princeton University Press. ISBN 9780837119762.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Benjamin Isitt, "Mutiny from Victoria to Vladivostok, December 1918," Canadian Historical Review, 87:2
- ^ Canada's Siberian Expedition website
- ^ Willmott, H.P.; Dorling Kindersley: First World War; 2003, 251. old.
- ^ Nicholas V. Riasanovsky & Mark D. Steinberg: A History of Russia, 7th Edition, Oxford University Press, 2005
- ^ "La Prima Guerra Mondiale dai bollettini ufficiali. 1918". Italiani in Albania, Macedonia, Francia e in Mancuria, La rivoluzione russa e la strage dei Romanov (באיטלקית). storiologia.it. 2010-11-12. נבדק ב-2011-04-19.
- ^ Armando Vadagnini. "Prigionieri trentini in Russia". Cosa abiamo fatto Trentino cultura storia (באיטלקית). trentinocultura.net. אורכב מ-המקור ב-2016-03-03. נבדק ב-2011-04-19.
- ^ "LEGIONE REDENTA (del maggiore Cosma Manera" (באיטלקית). carabinieri.it. נבדק ב-2011-04-19.
- ^ 1 2 3 Humphreys: The Way of the Heavenly Sword: The Japanese Army in the 1920's, 25. old.
- ^ 1 2 3 4 5 Humphreys: The Way of the Heavenly Sword: The Japanese Army in the 1920's, 26. old.
- ^ Robert L. Willett: Russian Sideshow (Washington, D.C., Brassey's Inc., 2003), 166-167.,170. old.
- ^ Humphreys: The Way of the Heavenly Sword: The Japanese Army in the 1920's, 27. old.
