חרבין

חַרְבִּין (תת-מחוז עירוני)
哈尔滨
	פוטומונטז' של חרבין
מדינה	הרפובליקה העממית של סין
מחוז	חיילונגג'יאנג
ראש העיר	וָאנְג חֶשֶׁנְג (王合生)
בירת תת-המחוז העירוני	Songbei District
תאריך ייסוד	לפני 1115 (יושבה לראשונה); ייסוד עיר: 1898
שטח	53,069 קמ"ר
גובה	150 מטרים
אוכלוסייה	‏
‑ בתת-המחוז העירוני	10,009,854 (2020)
‑ במטרופולין	6,976,136 (2020)
‑ צפיפות	188.6 נפש לקמ"ר (2020)
קואורדינטות	45°45′00″N 126°38′00″E / 45.75°N 126.63333333333°E
אזור זמן	UTC +8
	https://www.harbin.gov.cn/
	מפת מיקום; מפה מפורטת; (למפת הרפובליקה העממית של סין רגילה) בייג'ינג שאנגחאי צ'ונגצ'ינג שנג'ן הונג קונג צ'נגדו שניאנג שיאן אורומצ'י שינינג רוסיה מונגוליה קזחסטן קיר. ט. פק. הודו נפאל ב. בנ. מיאנמר תאי. לא. וי. הפ. ד.ק צ.ק יפן חרבין ; מיקומה של חרבין במחוז חיילונגג'יאנג

חַרְבִּין (בסינית מפושטת: 哈尔滨; בסינית מסורתית: 哈爾濱; בפין-יין: Hā'ěrbīn; ‏האזנה^ⓘ‏^Ⓘ‏; תעתיק מדויק: הָא'אֶרְבִּין; ברוסית: ‏Харбин^ⓘ‏^Ⓘ‏; ממנצ'ורית: ᡥᠠᡵᠪᡳᠨ - חַלְבִּין - "מקום לייבוש רשתות דייגים") היא תת-מחוז עירוני, עיר הבירה והעיר המאוכלסת ביותר במחוז חיילונגג'יאנג שבצפון-מזרח הרפובליקה העממית של סין. על פי מפקד האוכלוסין משנת 2020, התגוררו בתת-המחוז העירוני כ-10 מיליון תושבים, מתוכם כ-6.98 מיליון בתשעת הרבעים^[1]. חרבין היא מרכז תעשייה אזורי וכן מרכז התקשורת המרכזי בצפון-מזרח המדינה.

היסטוריה

ספר שו"ת משברי ים, שנדפס בעיר חרבין בשנת 1926 על ידי הרב קיסילוב, ששימש כרב הקהילה של היהודים פליטי רוסיה בעיר.

ההתיישבות הראשונה באזור זה הוקמה בשנת 2,200 לפני הספירה לערך, בסוף תקופת האבן. העיר המודרנית הוקמה בשנת 1898 מכפר דייגים קטן. הזרז להקמת העיר הייתה הקמת רכבת מזרח סין על ידי רוסיה - כהמשך לקו הרכבת הטרנס סיבירית, במטרה לקשר את עיר הנמל דאליין לולדיווסטוק.

בעקבות תבוסת רוסיה במלחמת רוסיה יפן (1904-5) פחתה השפעתה של רוסיה באזור, ולעיר הגיעו תושבים של מדינות אירופאיות רבות (בעיקר גרמניה וצרפת) וכן אנשי עסקים מארצות הברית והקימו באזור חברות מסחריות, מפעלים ובנקים, ובמהרה הפכה חרבין למרכז התעשייה והכלכלה של צפון מזרח סין, ולמטרופולין רב תרבותי.

בדצמבר 1918 במהלך מלחמת האזרחים ברוסיה ברחו פליטים רבים מתומכי הצבא הלבן אל העיר. כמו כן הגיעה אל העיר קבוצה גדולה של יהודים רוסיים. בשנות ה-30 גדלה האוכלוסייה היהודית בעיר בשל הגירה מגרמניה הנאצית, ומספרה היה יותר מעשרים אלף יהודים.

בשנת 1932 נכבשה העיר בידי הצבא היפני. בשנת 1935 נמכרה מסילת הברזל ליפן, וגברה ההשפעה היפנית בעיר - השפעה שהגיעה לשיאה עם הפיכת העיר לבירת מדינת הבובות היפנית מנצ'וקוו. היפנים החזיקו בעיר כוחות צבא גדולים, והקימו במקום מפעלים לייצור נשק ביולוגי. בעקבות כניעת יפן בתחילת ספטמבר 1945 ופירוק מנצ'וקוו נכנסו כוחות הצבא האדום לעיר. ברית המועצות מסרה את העיר לידי סין אולם, השאירה כוחות צבא בה. מרבית בני הלאומים הזרים בעיר נמלטו ממנה, בעיקר לאוסטרליה, ברזיל וארצות הברית. אזרחים רוסים רבים שברחו לעיר במהלך מלחמת האזרחים ברוסיה הוצאו להורג על ידי החיילים הסובייטיים. בזכות הנוכחות הצבאית הסובייטית נכבשה חרבין בידי הקומוניסטים הסינים כבר בשנת 1946.

ב-13 בנובמבר 2005 גרמה דליפת בנזן ממפעל בקרבת העיר לזיהום משמעותי, שהביא להפסקת הזרמת מי השתייה לעיר. השלטון המקומי בעיר הכחיש את הדליפה וטען שמדובר בניקוי שגרתי של מערכת המים.

גאוגרפיה

תת-המחוז העירוני חרבין משתרע על פני 53,069 קמ"ר בדרום מחוז חיילונגג'יאנג וגובל בנציבויות העירוניות יִיצ'וּן (אנ') מצפון, גְ'יָאמוּסְה (אנ') מצפון-מזרח, צִ'יטָאיחֶה (אנ') ממזרח, מוּדָאנְגְ'יָאנְג (אנ') מדרום-מזרח, סְווֵיחְווָה (אנ') ודָאצִ'ינְג (אנ') מצפון-מערב ובמחוז ג'ילין מדרום-מערב. העיר שוכנת על הגדה הדרומית של נהר סוֹנְגְחְווָה (אנ'), כ-1,060 ק"מ צפון-מזרחית לבייג'ינג בירת סין. שטח תת-המחוז גם מכסה את הקצה הדרום-מזרחי של מישור סוֹנְגְנֶן, חלק מרכזי ממישור צפון-מזרח סין. השטח העיקרי של העיר הוא באופן כללי שטוח ונמוך, עם גובה ממוצע של כ-150 מטרים.

אדריכלות

חרבין מכונה סנקט פטרבורג של המזרח בשל סגנון הבנייה הייחודי שבה - בעל ההשפעה הרוסית המרובה.

רחוב ג'ונג יאנג (הרחוב המרכזי, המכונה גם רחוב קיטאייסקיה) הוא מרכז העסקים הראשי של העיר. ברחוב זה נמצאים מבנים רבים בסגנון אירופאי, ובהם מבנים בסגנון הבארוק ואף סגנון בנייה ביזנטיני.

כנסיית סופיה הקדושה שנבנתה בסגנון הרוסי בשנת 1932, משמשת כיום למוזיאון להיסטוריה התרבותית והארכיטקטונית של חרבין.

בשנת 1998 רחוב סנטרל במרכס העיר הפך להיות מדרחוב.

השפעה רוסית

גם כיום מרובה ההשפעה של התרבות הרוסית והכלכלה הרוסית בעיר. בשל הקרבה לרוסיה, מיובאים לעיר מוצרי צריכה רבים. המטבח המקומי מושפע אף הוא מהמטבח הרוסי. גם העגה המקומית משתמשת במילים רבות מהשפה הרוסית.

תרבות

בחרבין נערך מדי שנה פסטיבל שלג וקרח, בשל היותה הצפונית ביותר בערי סין, ובשל קרבתה של העיר לסיביר. הטמפרטורה הממוצעת בקיץ היא 21.2 מעלות צלזיוס, ובחורף 16.8- מעלות צלזיוס בממוצע (הטמפרטורות הנמוכות מגיעות ל-38.1- מעלות).

מדי שנה, מאז שנת 1985 נערך בעיר פסטיבל בינלאומי לפיסול בקרח ובשלג - אחד מארבעת פסטיבלי הפיסול בקרח הידועים בעולם (יחד עם פסטיבל השלג ספורו ביפן, קרניבל החורף של קוובק בקנדה ופסטיבל סקי בנורווגיה).

השכלה

בין המכללות והאוניברסיטאות בעיר ניתן למנות את:

חלוקה מנהלית

תת-המחוז העירוני חרבין מחולק לתשעה רבעים, שבע נפות ושתי נפות עירוניות:

מפה

דאולי

נאנגאנג

דאו-ואי

פינגפאנג

סונגביי

שיאנגפאנג

חולאן

אצ'נג

שואנגצ'נג

נפת
יילאן

נפת
פאנגג'נג

נפת
בין

נפת
בה-ין

נפת
מולאן

נפת
טונגחה

נפת
ינשואו

שאנגג'ה
(עיר)

ווצ'אנג
(עיר)

שם

סינית

פין-יין

אוכלוסייה (מפקד 2020)^[1]

שטח

צפיפות

רובע דָאוֹלִי

道里区

Dàolĭ Qū

1,097,430

463.8

2,366

רובע נָאנְגָאנְג

南岗区

Nángăng Qū

1,390,679

162.4

8,563

רובע דָאוֹ-וָאי

道外区

Dàowài Qū

811,178

625.4

1,297

רובע פִּינְגְפָֿאנְג

平房区

Píngfáng Qū

238,945

98.76

2,419

רובע סוֹנְגְבֶּיי

松北区

Sōngbĕi Qū

413,515

756.2

546.8

רובע שְׂיָאנְגְפָֿאנְג

香坊区

Xiāngfāng Qū

1,120,185

341.4

3,281

רובע חוּלָאן

呼兰区

Hūlán Qū

769,997

2,186

352.2

רובע אָצֶ'נְג

阿城区

Āchéng Qū

500,327

2,436

205.4

רובע שְׁוָאנְגְצֶ'נְג

双城区

Shuāngchéng Qū

633,880

3,113

203.6

נפת יִילָאן

依兰县

Yīlán Xiàn

258,345

4,606

56.09

נפת פָֿאנְגְגֶ'נְג

方正县

Fāngzhèng Xiàn

183,789

2,978

61.72

נפת בִּין

宾县

Bīn Xiàn

444,314

3,841

115.7

נפת בָּאיֵן

巴彦县

Bāyàn Xiàn

420,409

3,143

133.8

נפת מוּלָאן

木兰县

Mùlán Xiàn

176,245

3,173

55.55

נפת טוֹנְגְחֶה

通河县

Tōnghé Xiàn

179,828

5,656

31.79

נפת יֵנְשׁוֹאוּ

延寿县

Yánshòu Xiàn

182,725

3,080

59.33

הנפה העירונית שָׁאנְגְגְ'ה

尚志市

Shàngzhì Shì

463,358

8,908

52.02

הנפה העירונית ווּצָ'אנְג

五常市

Wŭcháng Shì

724,705

7,501

96.61

הקהילה היהודית בחרבין

ערך מורחב – הקהילה היהודית בחרבין

ראשוני היהודים הגיעו לחרבין מרוסיה וממזרח אירופה ב-1898, עם תחילת בנייתה של מסילת הרכבת הטרנס-סיבירית, שנועדה לחבר בין מוסקבה לבייג'ינג. המסילה החלה לפעול בנובמבר 1903. באותה שנה כבר מנתה הקהילה כחמש מאות יהודים. אחרי מלחמת רוסיה–יפן, ב-1905, התיישבו בעיר חיילים יהודים משוחררים רבים. אליהם הצטרפו גם פליטים מהפרעות שהתחוללו בשנים 1905 – 1907 במחוזות דרום מערב רוסיה. ב-1908 חיו בחרבין כ-8,000 יהודים. אחרי המהפכה הבולשביקית ברוסיה ב-1917 היגר גל נוסף של יהודים לחרבין. רוב הזמן מנתה הקהילה עשרת אלפים בני אדם ובשיאה בין 1917 ל-1930 היו בעיר 15 אלף נפשות - כחמשה עד עשרה אחוז מתושבי העיר.

מבין יהודי חרבין היו סוחרים ויצרנים בעלי חנויות, מפעלים, מכרות פחם, בתי מלון ומסעדות. הם הקימו בית חולים יהודי ששירת גם את כלל האוכלוסייה. לקהילה היו בתי ספר, תנועות נוער, בית תמחוי, עיתונים יומיים, הוצאות ספרים, תזמורות ותיאטרון.

במהלך מלחמת האזרחים עזבו בני הזוג בת שבע (ורה, אחותה של רחל המשוררת) ואוריאל גולדשטיין את מוסקבה ועברו לחרבין. שם הקימו קונסרבטוריון והתגוררו למעלה מ-10 שנים. בתם הפסנתרנית אלה גולדשטיין נולדה שם.

בקהילה פעלו כמה מוסדות כגון מועדונים, בית אבות, ובית חולים, שטיפלו גם בלא-יהודים. בשנת 1907 נוסד תלמוד תורה, וב-1909 הוקם בית ספר יסודי יהודי ("אברייסקיה גימנזיה"), בו למדו בשנת 1910 יותר ממאה תלמידים. בבית הספר לא היו די כתות, ושבעים אחוזים מהתלמידים היהודים למדו בבתי ספר לא יהודים.

ב-3 במאי 1907 החלה הקהילה היהודית הגדלה בבניית בית כנסת חדש, שנקרא "הראשי", ברחוב ארטילריסקיה ברובע פריסטן (כיום רחוב אונג'יאנג, רובע דאולי). הבנייה נשלמה בינואר 1909. בית כנסת נוסף חסידי נוסד ב-1917. הרב לוין היה הרב הראשון של הקהילה מ-1903 עד לעזיבתו ב-1906. אחריו הובא הרב זלמן השקל (גשקל זלמן ליבוביץ') לשמש כרב אך הוא נפטר תקופה קצרה לאחר שהגיע לחרבין. הנהלת הקהילה בחרה פה אחד ברב אהרן משה קיסילוב (1866 – 1949) שהיה באותה שעה רב בעיר בוריסוב ברוסיה והזמינה אותו לחרבין. הוא כיהן כרב הקהילה משנת 1913 עד לפטירתו בספטמבר 1949. בקונגרס הקהילות היהודיות של המזרח הרחוק, שהתקיים בשנת 1947, נבחר הרב קיסילוב כרב הראשי של המזרח הרחוק כולל יפן. הוא הקים תלמוד תורה בו למדו מאות ילדים.

לתנועה הציונית היה מקום נכבד בחיי הקהילה. בין האגודות הציוניות שפעלו בעיר בלטו בעיקר תנועות בית"ר ו"מכבי" שקיימו גם פעילות ספורטיבית ענפה. ד"ר אברהם קאופמן שהיה יו"ר הקהילה בשנים 1933–1945 עמד בראש הפעילות הציונית בעיר. הוא היה יו"ר קרן היסוד בחרבין, חבר בהנהלה הציונית העולמית והסוכנות היהודית ויו"ר הארגון הציוני בסין.

בסוף מלחמת העולם השנייה, תחת שלטון ברית המועצות שנמשך כתשעה חודשים, הופסקה הפעילות הציונית בעיר, רבים הוגלו למחנות כפייה ברוסיה, ויהודים רבים עזבו את חרבין. ב-1963 נסגרו רשמית מוסדות הקהילה היהודית בעיר. ב-1985 עזב היהודי האחרון שחי בחרבין.

ב-1903 נחנך בחרבין בית הקברות היהודי הראשון בסין ובמרוצת השנים נקברו בו 2,000 יהודים. בית הקברות הוקם במרכז העיר, אולם הועבר ב-1958 אל מחוץ לה. ב-1992, לאחר כינון היחסים הדיפלומטיים בין ישראל לסין, הוא שופץ, לבקשת איגוד יוצאי סין בישראל ויש בו כיום 583 מצבות.

בתחילת שנות ה-2000 השקיעה עיריית חרבין, ביחד עם ממשלת היילונג'אנג והאקדמיה למדעי החברה של המחוז, בשימור המורשת היהודית של חרבין, שיקום ובשיפוץ בתי הכנסת, בית הקברות היהודי ושאר המוסדות היהודיים שנותרו בעיר. באפריל 2000 הוקם בחרבין מרכז מחקר יהודי, המקושר לאקדמיה למדעי החברה היילונג'יאנג. בית כנסת הישן הפך לאולם הקונצרטים.

היהודי הישראלי בחרבין

נכון לחודש ספטמבר 2025, לאחר שנים רבות שבהן לא חיו יהודים בחרבין, מתגורר בעיר פרופ' דן בן כנען, חוקר וסופר ישראלי המשמש כפרופסור אמריטוס למתודולוגיית מחקר וכתיבה. בן כנען, שהגיע לראשונה לסין ב-1985 והצטרף ב-2002 לאוניברסיטת היילונגג'יאנג בחרבין, הוא היהודי הישראלי היחיד המתגורר במחוז היילונגג'יאנג המונה יותר מ-15 מיליון תושבים.^[2] בין השנים 2012-2014 שימש כיועץ לשיקום "הגוש היהודי" בחרבין, פרויקט שהפך את האזור למרכז תרבות ומוזיקה. הוא מעורב באופן פעיל בשיקום מבני הקהילה היהודית בחרבין, כולל בית הכנסת הראשי, ומשמש כחבר בוועדה הממשלתית המיוחדת שהוקמה לטיפול בנושא. בן כנען מייסד ויו"ר מרכז המחקר והלימוד סין-ישראל ומייסד האגודה לתרבות יהודית בחרבין, וכתב מספר ספרים על תולדות הקהילה היהודית בעיר, כולל "Tombstone Histories: Tales of Jewish Life in Harbin" ו"Echoes of Harbin". הוא קיבל תואר אזרח כבוד מטעם עיריית חרבין על פועלו בשימור המורשת היהודית.