הורדוס (בן הורדוס הגדול)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הורדוס היה נסיך יהודי מבית הורדוס. בנו של הורדוס, מלך יהודה, ממרים בת הכהן הגדול.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר ששמע המלך הורדוס על מרים, בתו של הכהן הירושלמי שמעון בן ביתוס מאלכסנדריה (מיסד שושלת הכהנים בית ביתוס), "שנחשבה ליפה בבנות באותו הזמן", החליט לשאתה לאשה. מכיוון שמשפחתה לא נחשבה מיוחסת מספיק, מינה הורדוס את אביה לכהן גדול במקום ישוע בן פיאבי לפני שהתחתן איתה[1]. על פי יוסף קלוזנר, מונה אביה בשנת 23 לפנה"ס לערך[2]. על פי ניקוס קוקינוס, נישואיהם התרחשו בשנת 27/28 לפנה"ס ובאותה העת היא הייתה בת שלוש עשרה, והוא בן ארבעים וחמש[3]. מרים ילדה לו את הורדוס[4], הנקרא בשמו[5].

בשנת 7 לפנה"ס לערך, הוציא המלך הורדוס להורג את בניו ממרים החשמונאית, אחיו למחצה של הורדוס הבן. מתוך דאגה לנכדיו היתומים, החליט המלך על זיווגים בתוך משפחת המלוכה, ולהורדוס אירש את הרודיאס בת אחיו אריסטובולוס[6] (ואחות אגריפס הראשון).

בצוואה שכתב, מינה המלך הורדוס את בנו אנטיפטרוס למלך אחריו ואת בנו הורדוס ליורש כסאו[7]. אולם לאחר שנתגלה שמרים בת הכהן הגדול ידעה על הניסיון להרעיל אותו, מחק המלך את הורדוס בנו מצוואתו כדי להענישה[8]. בנוסף לכך, גירש אותה והדיח (בשנת 5 לפנה"ס[2]) את אביה מהכהונה הגדולה[9].

הורדוס נישא לכלה שייעד לו אביו ובשנת 14 לספירה לערך[10] ילדה לו הרודיאס את שלומית. נישואין אלו לא החזיקו מעמד זמן רב. כאשר היה אחיו למחצה (ממלתקי השומרונית) הורדוס אנטיפס בדרכו לרומא, התארח בביתם של הורדוס והרודיאס. אנטיפס, שלהבדיל מהורדוס זכה לרשת חלק מהממלכה של אביהם ושלט בטטרארכיה של הגליל, חשק באשת אחיו ולמרות שכבר היה נשוי לבתו של חרתת מלך הנבטים, העז להציע להרודיאס להינשא לו. הרודיאס נענתה להצעה והם הסכימו שתעבור לביתו לכשישוב מרומא ויגרש את אשתו[11].

בשנת 20[10] (או 27[12]) לערך, עזבה הרודיאס את הורדוס ונישאה לאחיו. יוסף בן מתתיהו מדגיש כי הרודיאס עזבה את בעלה בעודו בחיים לטובת אחיו ובכך הפרה את "חוקי האבות"[13]. קביעתו מתבססת על כך שאשה אינה יכולה לתת גט לבעלה ויכולה להתגרש ממנו רק בהסכמתו. מאחר שהרודיאס עזבה את הורדוס בעודו בחיים וללא הסכמתו, הרי שעל-פי המשפט היהודי (עניין המודגש אצל יוסף גם במקום אחר[14]) חל איסור עריות על אנטיפס להינשא לאשת אחיו[12].

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 15, פרק ט, פסקה ג, סעיפים 322-319.
  2. ^ 2.0 2.1 פרופ' יוסף קלוזנר, היסטוריה של הבית השני, כרך ד, טבלה כרונולוגית III, עמ' 308.
  3. ^ אריה כשר, אליעזר ויצטום, הורדוס, מלך רודף ורדוף, 2007, עמ' 170-169, עמ' 454 הערה 53: "לפי חישובי קוקינוס" - 222 .Kokkinos, N. The Herodian Dynasty, 1998, p
  4. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר א, פרק כח, פסקה ד.
  5. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 17, פרק א, פסקה ג, סעיף 19.
  6. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 17, פרק א, פסקה ב, סעיף 14; תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר א, פרק כח, פסקה ב.
  7. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 17, פרק ג, פסקה ב, סעיף 53; תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר א, פרק כט, פסקה ב; פרק ל, פסקה ג.
  8. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר א, פרק ל, פסקה ז.
  9. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 17, פרק ד, פסקה ב, סעיף 78.
  10. ^ 10.0 10.1 פרופ' יוסף קלוזנר, היסטוריה של הבית השני, כרך ד', שיעור 9, פרק 5, עמוד 193.
  11. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 18, פרק ה, פסקה א, סעיפים 110-109.
  12. ^ 12.0 12.1 יוסף בן מתתיהו - היסטוריון של ארץ-ישראל (יד יצחק בן צבי, תשמ"ג): גירושים אצל יוסף בן מתתיהו (מרדכי א' ראבילו), עמוד 156.
  13. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 18, פרק ה, פסקה א, סעיף 136.
  14. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 17, פרק יג, פסקה א, סעיף 341: "אסור ליהודים לשאת את נשי אחיהם".