מרים החשמונאית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
"מרים עוזבת את כס המשפט של הורדוס"
ג'ון ויליאם ווטרהאוס, 1887

מרים החשמונאיתיוונית Μαριάμη; ‏לפני 53 לפנה"ס[1][2]29 לפנה"ס[3]) הייתה אשת הורדוס מלך יהודה, האחרונה לבית חשמונאי.

ייחוס משפחתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרים החשמונאית הייתה בתם של אלכסנדר השני, בנו של יהודה אריסטובולוס השני, ואלכסנדרה, בתו של יוחנן הורקנוס השני.[4][5] אביה ואמה נישאו זה לזה על מנת לחזק את הברית בין הוריהם, האחים אריסטובולוס והורקנוס, אך עד מהרה הפכה הברית למלחמת דמים, בה שועבדה טובתה של ממלכת יהודה לשאיפותיהם האישיות של האחים, בניהם של אלכסנדר ינאי ושלומציון המלכה, ובתהליך ארוך ומכאיב שועבדה לרומאים ולעושי דברם, משפחתו של אנטיפטרוס האדומי ובנו הורדוס. מרים החשמונאית הייתה צאצאית לבית חשמונאי משני צידי אילן היוחסין שלה, ואיחדה את דמם של שני המתמודדים על הכתר.

נישואיה להורדוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 43 לפנה"ס נרצח אביו של הורדוס, הוא אנטיפטרוס, בידי אחד ממקורביו של הכוהן הגדול הורקנוס השני. הורדוס, שהיה רב עוצמה, ומאחוריו תמיכת הרומאים, הגיע לירושלים.[6] הורקנוס נאלץ להסכים לאירוסי הורדוס עם נכדתו, מרים, שהייתה אז ילדה. בשנת 42 לפנה"ס[2] התארס הורדוס למרים.

בשנת 40 לפנה"ס, עלה לשלטון מתתיהו אנטיגונוס השני, המלך החשמונאי האחרון ודודה של מרים, אשר גירש את הורדוס והורקנוס. הורדוס נאלץ לברוח מפני צבא הפרתים, בעלי בריתו של אנטיגונוס. הוא ברח לארץ אדום עם חייליו וגם עם הנשים, ובהן אמו קיפרוס, אחותו שלומית, מרים ואמה. הוא השאיר את הנשים במצדה והמשיך לפטרה בערב.[7] אנטיגונוס, מצדו, הבטיח את הנשים בפמליית הורדוס לפרתים, כתוספת לכסף שהתחייב לשלם להם.[8] לכן הטיל מצור על מצדה. בזמן שצר עליה, יצא הורדוס יצא לרומא, שם הוכתר למלך יהודה, ושב כשעמו חיל שכירים, על מנת לסלק מן הארץ את אנטיגונוס ואנשיו. לאחר מלחמה ארוכה ניצח הורדוס. במהלך המלחמה, העביר את קרוביו ממצדה לעיר שומרון.[9] בעזרת סיוע מן הרומאים, הטיל מצור על ירושלים שארך חמישה חודשים, ובמהלכו, בשנת 37 לפנה"ס,[2] יצא לשומרון ושם נשא את מרים לאישה.[10] יוסף בן מתתיהו מעיר על הורדוס, כי "בדחותו את עבודת המצור מפני נישואיו, הראה, כי הוא בז למערכות שונאיו".[11] אולם הערה זו משקפת את המקור ההלניסטי העוין לחשמונאים וסביר להניח שהורדוס העדיף לערוך את נישואיו בשומרון מסיבה ביטחונית, בהיותה אחד ממעוזיו העיקריים במלחמה, וגם כדי שיוכל להציג את נישואיו לנסיכה החשמונאית כעובדה מוגמרת בעת כניסתו לירושלים כמלך.[12]

יוסף בן מתתיהו מכנה את מרים "המלכה"[13] ומציין שהייתה "מצוינת ביפי תוארה"[5] וכי "ביפי גופה ובהוד הליכותיה בשיחה־ושיגה עלתה על בנות זמנה יותר משאפשר לבטא במילים".[14] לפני נישואיו למרים, גירש הורדוס את אשתו הראשונה, דוריס מירושלים, ולאחר מכן הרחיק מירושלים את בנם המשותף, אנטיפטרוס, לטובת בניו ממרים, "אשר הרבה לאהבהּ על פני כל".[15] מרים ילדה להורדוס שלושה בנים (אריסטובולוס, אלכסנדר, ובן נוסף שגדל ברומא ומת שם בילדותו), ושתי בנות (שלומציון וקיפרוס).[16][17]

רצח אחיה אריסטובולוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר עליית הורדוס לשלטון וניצחונו על אנטיגונוס השני, נותרו בחצרו מעטים מבני חשמונאי: הורקנוס השני, שאוזניו קוצצו על מנת שיהיה פסול מלשמש בכהונת הכהן הגדול, חזר ליהודה לאחר עליית הורדוס לשלטון משום שבטח בנישואי נכדתו למלך;[15] אלכסנדרה בתו של הורקנוס, אישה רבת השפעה ומוניטין; בתה מרים, אשת הורדוס; ואריסטובולוס השלישי, אחיה הצעיר של מרים.

אלכסנדרה השתדלה אצל חברתה, קלאופטרה מלכת מצרים, שזו תשפיע על אהובה מרקוס אנטוניוס (השליט הרומאי על המזרח) שיצווה על הורדוס למנות את אריסטובולוס לכהן גדול. היא קיבלה את הצעת ידידו של אנטוניוס ושלחה לאנטוניוס את דיוקנאותיהם של מרים ואחיה, בהנחה שכשיראה אותם, ייענה לבקשותיה. הידיד, שהתפעל מיופיים של אריסטובולוס ומרים, ביקש "למשוך את אנטוניוס לתוך תענוגות" ואנטוניוס אכן הזמין אליו את הנער, אולם "נזהר מפני התרסותיה של קלאופטרה" ולכן נמנע מלהזמין גם את מרים - אשתו של הורדוס. הורדוס חשש לשלוח את הנער לאנטוניוס שמא המלוכה תילקח ממנו ותועבר אליו. כדי למנוע זאת, ותרמו לכך גם לחציה של מרים, נאלץ למנות אותו לכהן גדול.[18]

הורדוס ידע כי עקב מוצאו האדומי, ועקב העובדה כי תפס את המלוכה בכח מיד בית חשמונאי, לא תיכון המלוכה בידו כל עוד לא ישמיד את החשמונאים האחרונים המסתופפים בחצרו. הוא פתח את השמדת החשמונאים ברציחתו של אריסטובולוס הצעיר, בידיו ניתנה הכהונה הגדולה. בשנת 36 לפנה"ס נרצח הנער בהטבעה, שהוסוותה כתאונת משחק בבריכה, כשביקר בארמון הורדוס ביריחו והוא בן 17 שנים.[16] רצח זה העכיר את היחסים בין הורדוס ומרים, ולבה נהפך לשנאה כלפיו.

נסיעת הורדוס אל מרקוס אנטוניוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

הורדוס זומן אל מרקוס אנטוניוס כדי להתנצל על הרצח. מרים אמרה דברים קשים מאד על שלומית ואמה קיפרוס, שאת לבן "אכלה קנאה עזה", אולם הורדוס "היה כמחריש מגודל אהבתו אליה". הן בדו עליה דברים רבים, שבגדה בו ושלחה את תמונתה לאנטוניוס במצרים, כדי שיראה את יופיה וייקח אותה מהורדוס בכח. והורדוס, ש"האהבה הפיחה בקרבו קנאת גבר עזה", חרד שאשתו תילקח ממנו על ידי שליט המזרח של האימפריה הרומאית. כשיצא לנסיעה הארוכה, הפקיד את מרים בידי יוסף, סוכן הבית ובעלה של שלומית, אחותו, וציוה עליו בסתר להרוג את מרים במקרה שאנטוניוס יוציא אותו להורג, משום ש"חשש מפני החרפה, שמא בגלל יופיה יעגוב עליה איש אחר אחרי מותו". הורדוס האמין שמאחר שאנטוניוס כבר שמע על יופיה של מרים, הוא בוודאי מעוניין בה. לאחר שנסע, גילה יוסף את הסוד למרים, כדי להראות לה את אהבתו הגדולה של בעלה אליה, שאינו יכול לחיות בלעדיה "עד כי גם המוות לא יוכל להפריד בינו ובינה".[19][20] בזמן הפגישה בין הורדוס ואנטוניוס, פשטה שמועה שאנטוניוס עינה את הורדוס למוות. כשחזר הורדוס, עדכנה אותו שלומית שאלכסנדרה כבר הצליחה לשכנע את יוסף לברוח מהארמון ולהימלט אל המחנה הרומאי לשם הגנה, בתקוה שאחר כך יראה אנטוניוס את מרים ויחזיר להן את השלטון.[21] מלבד זה, העלילה שלומית על יוסף ש"נזדווג למרים לעתים תכופות". שקריה של שלומית על בגידתה של מרים בהורדוס, נבעו בין היתר מהתנשאותה של מרים על משפחת הורדוס בכלל ועל הנשים במשפחתו בפרט.[22] היא הייתה לועגת לאחותו ואמו על מוצאה הנחות של משפחתן והשנאה הייתה הדדית.[23] כאשר שב הורדוס לאשתו, חקר אותה לגבי יחסיה עם יוסף, אולם מרים הכחישה ונשבעה שלא היו דברים מעולם. הורדוס, "שנשא תמיד בלבו חום ואהבה למרים", שוכנע מדבריה ואף התנצל על שהאמין למה ששמע. השניים התפייסו, אולם כאשר הורדוס "הראה לה את תשוקתו העזה לה, כי לא יאהב עד עולם אשה זולתה", הטיחה בפניו מרים: "את כל עזוז אהבתך הראית בפקודתך אשר נתת בידי יוסף להמיתני". הורדוס הבין שיוסף גילה למרים את הוראתו, והשתכנע בשל כך כי בהיעדרו זנתה תחתיו מרים עם יוסף, אחרת לא היה מעז לספר לה. הוא נתקף טירוף ושלומית מצאה הזדמנות לחזק את קנאתו בעזרת שקרים, מה שגרם לו לצוות להוציא את יוסף ומרים להורג, אולם "תקפה עליו אהבתו אליה" ורק יוסף הוצא להורג בשל כך.[24][13][25]

נסיעת הורדוס אל אוגוסטוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

הורדוס ייעד למלוכה את שני בניה הגדולים של מרים "בעבור כבוד משפחת אמם", אולם יותר מכך בשל רגשותיו כלפיה, וזאת למרות שלא היו הדדיים:

"יותר מזה חזקה אותו בדבר אהבתו למרים אשתו, אשר בערה בקרבו כאש ועצמה מיום ליום, עד כי לא חש את המכאובים אשר הביאה עליו אהובת נפשו. כי מרים שנאה את הורדוס שנאה עזה כאהבתו אשר אהבהּ".[16]

חילופי השלטון ברומא אחרי קרב אקטיום (31 לפנה"ס) העמידו בסכנה את שלטון הורדוס, שהיה נאמנו של אנטוניוס. בשנת 30 לפנה"ס, האשים הורדוס את הורקנוס השני, סבה של מרים, בתכנון הפיכה והוציא אותו להורג.[26] בהמשך אותה שנה, יצא הורדוס לרודוס להתיצב בפני המנצח, הקיסר אוגוסטוס, והשאיר את אימו, אחותו וכל משפחתו במצדה, ואילו את מרים ואלכסנדרה, שבגלל מריבותיהן עם שלומית וקיפרוס לא יכלו לגור באותו מקום, השאיר באלכסנדריון. גם בנסיעה זו הפקיד את מרים, הפעם בידי סואמוס היטורי (עליו המליצה בעצמה[27]), כביכול כדי לשמור על כבודן שלה ושל אמה, אך ציווה כי אם לא ישוב בשלום, יש להרוג אותן.[28] בזמן נסיעתו, החניפו מרים ואלכסנדרה לסואמוס במילים ובמתנות עד שזה גילה להן את פקודותיו של הורדוס, בתקוה שהורדוס יחזור ללא אישור להמשך שלטונו והוא עצמו יזכה להכרת טובה מהנשים שעשויות למלוך בעצמן. סואמוס העריך שאפילו אם יחזור הורדוס ושלטונו בידו, "לא יוכל לסרב לאשתו בשום דבר שתרצה", מאחר שידע כי אהבתו אליה "גדולה משאפשר לבטאה במילים". כאשר חזר הורדוס ליהודה, מצא את מרים "שרויה ברוגז", מאחר שהיא ואמה הבינו כי הושמו תחת שמירה, לא כדי להגן עליהן, אלא כדי לכלוא אותן. כאשר חזר הורדוס מפגישתו המוצלחת עם אוגוסטוס, סיפר את הבשורות הטובות לראשונה לאשתו מרים, וזאת גם מפני ש"רק אותה כיבד מכל האנשים". אולם מרים לא הפגינה שמחה. בזמן שחיבק אותה, פרצה בבכי והכריזה בגלוי על צערה מהצלחתו. התנהגותה של מרים הביאה את הורדוס במבוכה: "כשראה את השנאה המוזרה של אשתו אליו...נטרד במבוכה וכעס על המעשה, ומבלי יכולת לכבוש את אהבתו לא היה מתמיד בכעסו...אלא תמיד היה פוסח מרגש אחד אל משנהו...וכך נקלע באמצע בין שנאה לאהבה, והיה מוכן לעתים תכופות להיפרע ממנה על הבוז שלה כלפיו, אלא שלא היה בו די כוח להעביר את האשה מן העולם, מפני שנפשו נלכדה קודם באהבתה".[29]

האשמתה בניסיון להרעיל את הורדוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוסף בן מתתיהו מציין שמרים "הייתה חסרה מידת המתינות, וגדול יותר היה יצר המדנים הטבוע בה".[14] הוא מתאר את יחסה אל הורדוס:

"היא בדרך כלל היתה צנועה ונאמנה לו, אולם עם זה היה בה משהו מתכונת אשה קשה מטבע ברייתה: היא התעללה בו למדי, מאחר שהיה משועבד לה בגלל תשוקתו, אף לא נתנה בשעתה דעתה על כך, שהיא ברשותו של מלך ואחר מושל בה, ונהגה בו לעתים קרובות מנהג של עלבון. והוא היה מעמיד פנים ונשא את הדבר בהתאפקות ובאורך רוח".[30]

מרים הייתה לועגת בגלוי על אמו ואחותו בשל ייחוסן המשפחתי הנחות, ובין הנשים שררה "מריבה ושנאה שאין לה כפרה".[31] שלומית וקיפרוס ניצלו את כעסו של הורדוס על יחסה המריר של מרים אליו, הסיתו אותו נגדה ועוררו את קנאתו אליה.[32] אולם מרים לא חששה לומר לו את אשר על לבה: "ובבטחה כי דבק בה לב בעלה, הייתה מיסרת אותו בדברים פנים אל פנים על תועבותיו אשר עשה להורקנוס אבי אמה ולאריסטובולוס אחיה".[16]

במשך שנה מאז שחזר הורדוס מפגישתו עם אוגוסטוס, סיפרו הנשים על מרים עלילות כדי להחשיד אותה בעיניו. בעיצומה של אחת מהמריבות בין הורדוס ומרים, מצאה שלומית הזדמנות לשכנע את אחיה להיפרע מאשתו. יום אחד בעודו נח בשעת צהריים, קרא הורדוס למרים. היא אכן באה, אולם סירבה לשכב לידו וגידפה אותו על כך שרצח את אחיה ואת סבה. שלומית ניצלה את המהומה ושלחה את שר המשקים לספר להורדוס, שמרים פיתתה אותו להכין איתה "שיקוי אהבה" בשביל הורדוס והוא לא יודע מה בדיוק יש בשיקוי. הורדוס עינה את הסריס הנאמן ביותר למרים וזה אמר לו כי שנאתה של מרים נגרמה בשל הדברים שסיפר לה סואמוס. גם הפעם הסיק הורדוס כי סואמוס, שהיה נאמן לו מאד, לא היה מגלה לה את פקודותיו אלמלא בגד בו איתה. הוא ציווה מיד לתפוס אותו ולהוציאו להורג, ואילו למרים ערך "משפט" בפני חבריו הקרובים באשמת ניסיון התנקשות בו, שבו שימש בעצמו "קטגור". עקב כעסו הבולט של הורדוס, דנו הנוכחים את מרים למוות. לאחר מכן הורדוס ומקורביו שינו את דעתם וחשבו לכלוא אותה באחת המצודות, אבל שלומית ואנשיה שכנעו אותו שהשארת מרים בחיים תעורר מהומות ויש לבצע את גזר הדין.[33]

ההיסטוריון יוסף קלוזנר התייחס לדמיון הרב בין הסיפורים אצל יוסף בן מתתיהו על שתי הנסיעות של הורדוס ולהבדל בין הגרסה שב"מלחמת היהודים" לבין זו שב"קדמוניות היהודים". קלוזנר סבר שפקודת הורדוס להרוג את מרים ניתנה רק פעם אחת, בנסיעתו הראשונה (אל אנטוניוס), והיא ניתנה לסואמוס (בתרגום קלוזנר: "שוהם") ול"יוסף שר-האוצרות", שנתחלף אצלו בטעות ליוסף בעלה של שלומית. לדעת קלוזנר, העובדה שמרים הוצאה להורג יותר מאוחר, אף לאחר נסיעת הורדוס לאוגוסטוס, גרמה לכך שהריגתה נקשרה בטעות בפקודה סודית שנייה, שמעולם לא הייתה, מזמן נסיעתו השנייה.[34]

מותה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשראתה אלכסנדרה את בתה מובלת אל מותה, הבינה כי גורלה שלה יהיה דומה ונתקפה תבהלה. כדי להראות שאין לה חלק בדברים שהאשימו בהם את מרים, העמידה פנים כמוכיחה אותה. היא "קפצה וגידפה את בתה וצעקה באוזני כול, שאשה רעה הייתה וכפויית־טובה לבעלה" ואף תפסה בשערותיה, ואילו בפני מרים "השתקף הבוז" כלפי אמה, והיא "לא הוציאה דבר מפיה והביטה בלא התרגשות על הכיעור שבזו". מרים הלכה באיפוק אל מותה: "היא הלכה לקראת המוות ברוח שקטה...והראתה אפילו ברגעי חייה האחרונים את אצילותה לעיני כל המסתכלים. כך מתה האשה המצוינת בכיבוש הרוח ובגבהות־הרוח".[35]

יוסף בן מתתיהו מספר כי לאחר מותה של מרים, התחרט הורדוס על הוצאתה להורג והתייסר בשל כך:

"וכשוך חמתו התגברה אהבתו עוד הפעם ואש תאוותו התלקחה בקרבו, עד אשר מאן להאמין כי מתה מרים, ובנוח עליו רוח עועים היה מדבר אליה כדבּר אל החיים, עד אשר ארכו הימים והוא הכיר את כל האסון אשר קרהו, ואז גדל אבלו עליה כגודל אהבתו אותה בחיים".[36]

למותה של מרים הייתה השפעה מכרעת על הורדוס מבחינה נפשית: "לאחר שנרצחה מרים, נתלקחה תשוקתו של המלך אליה ביתר שאת... שכן אהבתו אליה לא הייתה נטולת רגש סוער ולא אהבה הבאה מתוך הרגל, אלא היא שלטה בו גם קודם לכן בטירוף... אולם אותה שעה נראה היה, שאהבתו אחזה בו ביתר כוח מתוך איזו נקמת אלוהים על המתת מרים, ולעתים קרובות היה קורא לה, ותכופות היה שופך דמעות שלא לפי כבודו. והמציא כל דבר שאפשר היה להמציא כדי להסיח את דעתו, ועשה לו משתאות ומסיבות, אך שום דבר מאלה לא הועיל לו. הוא סירב להתעסק בעסקי המדינה, וצערו דיכא אותו במידה כזו עד שאפילו ציווה פעם את משרתיו לקרוא למרים כאילו עודנה בחיים ויכולה לשמוע". באותם ימים פרצה מגפה בארץ והורדוס הוטרד מאד מהמחשבה שהציבור יפרש זאת כ"חרון אף אלוהים" על מות מרים. בעקבות זאת החל להתבודד ב"מקומות-מדבר, כביכול לשם ציד, והתמכר שם לצערו".[37]

בהמשך, הוציא הורדוס להורג גם את אמה של מרים, אלכסנדרה.

צאצאיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוסף בן מתתיהו מציין כי הורדוס השיא לאחיו פירורא את "אחות אשתו". לדעת אריה כשר,[38] מדובר באחותה של מרים. לאחר שאשה זו נפטרה, אירס לו הורדוס את בתו הגדולה ממרים, שלומציון, אולם פירורא התחמק מנישואין אלה כי התאהב בשפחתו, והורדוס השיא אותה לאחיינו פצאל.[39] כעבור זמן, ביקש הורדוס מפירורא לשאת את בתו השנייה ממרים, קיפרוס. פירורא הסכים, אולם ממש לפני מועד החתונה חזר לאהובתו.[40] שלומית ביקשה מהורדוס להשיא את בתו ממרים לבנה מקוסטובר, אנטיפטרוס, אולם פירורא שכנע אותו לשנות את האירוסין והנערה נישאה לבנו הצעיר.[41] בנה של מרים, אלכסנדר, נישא לגלפירה בת ארכלאוס מלך קפדוקיה; בנה אריסטובולוס נישא לברניקי בת דודתו שלומית והם הוריו של המלך אגריפס הראשון; בתה שלום-ציון נישאה לפצאל בן פצאל; בתה קיפרוס נישאה לאנטיפטרוס בן דודתה שלומית.

שנאתה של מרים להורדוס עברה גם לבניה אחרי מותה: "הבנים ירשו את משטמת אמם ומדי העלותם על לבם את מעשה הנבלה אשר עשה אביהם חשבו אותו לשונאם בנפש... וכאשר הלכו הנערים הלוך וגדול בשנים, כן גדלה שנאתם". בעקבות יחסם אליו, קירב אליו הורדוס את בנו אנטיפטרוס מאשתו הראשונה דוריס והעמיד אותו כיורשו, עד כי העז אנטיפטרוס "להעלות את אמו על יצועי מרים". לאוזני הורדוס הגיעה שמועה, כי "שני בניו מעלים תמיד על שפתיהם את שם אמם ומקללים את רוצחי נפשה", ומדי פעם, כאשר הוא נותן מבגדיה לנשותיו האחרות, הם מאיימים כי בקרוב, במקום בגדי המלכות הללו, ילבשו שק (לאות אבל).[42] שלומית, אויבתה של מרים ושל בניה לאחר מותה, הפעילה לחץ על בתה ברניקי לספר לה מה נאמר בין בעלה אריסטובולוס ואחיו, וזו, כדי לרצות את אמה, סיפרה לה שהם מזכירים ביניהם את אמם ומאיימים שבמקרה ויגיעו פעם לשלטון, אם יראו את הנשים של הורדוס "שולחות ידן במלבושי אמם", יכלאו אותן כשהן לבושות סחבות.[43]

לאחר שנים, כאשר הורדוס שוכנע כי הם עומדים למרוד בו ולהדיחו, הוציא להורג גם את אלכסנדר ואריסטובולוס. יוסף בן מתתיהו טען בתוקף כי ניקולאוס איש דמשק, שהיה המקור העיקרי שלו לתולדות הורדוס, היה היסטוריון החצר של המלך וכתב "מתוך חנופה וכדי לשרתו", גם לגבי מרים: "ברצותו לשוות פנים יפות למות מרים ובניה, שבוצע על ידי המלך בדרך אכזרית כל כך, בדה עליה עלילת זנות ועל הצעירים - התנקשות בחייו".[44]

מגדל מרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מגדל מרים, הימני מבין שלושת המגדלים בארמון הורדוס, בדגם ירושלים בסוף ימי בית שני.

הורדוס בנה בחומות ירושלים מגדלים מפוארים, ששלושה מהם "נפלאו בגודלם וביופיים ובחוסנם בין מגדלי העולם כולו". הוא הקדיש אותם "לזיכרון שלוש נפשות היקרות בעיניו מכל, נפשות אחיו ואוהבו ואשתו, אשר על שמם קרא את המגדלים". יוסף בן מתתיהו מתאר את המגדל: "והמגדל השלישי הוא מרים, הנקרא בשם המלכה... והעליות אשר על גבו עלו עוד בהדרן ובתפארתן על יתר המגדלים, כי חשב המלך, אשר נאה לפאר את המגדל הנקרא על שם אשתו יותר מהמגדלים האחרים, הנקובים בשמות הגברים, תחת אשר היו המגדלים האלה חזקים יותר ממגדל האשה". הוא מפרט את מידותיו של המגדל: אורכו, רוחבו וגובהו של בסיס המגדל היו 20 אמה. גובהו הכולל היה 55 אמה.[45]

לדעת אברהם שליט, שלושת המגדלים היו בין המבצרים שאלכסנדרה ניסתה לקבל את השליטה עליהם כאשר הורדוס היה חולה. הוא מסיק מכך שהמגדל נבנה עוד לפני מותה של מרים ולפני בניית הארמון המלכותי.[46] אולם לדעת אריה כשר, העובדה שיוסף הדגיש שהמגדל נבנה כדי להנציח את זכרה, רומזת שהוא נבנה לאחר מותה, וייתכן אף שהורדוס בנה אותו כדי לכפר על רציחתה ואולי גם כדי לפייס את בניו ממנה.[47]

ההיסטוריון ניקוס קוקינוס הציע את האפשרות שהורדוס גם הקים עיר הקרויה בשמה של מרים, כ-30 קילומטר מצפון-מערב לחומס, כלומר בתחום ממלכת כלקיס, שהייתה במשך שנים רבות בשלטון בני השושלת של בית הורדוס. אולם מסייג את עצמו באפשרות נוספת, שמדובר בעיר שהקים נכדו של הורדוס, שהיה מלך כלקיס, ואשתו הראשונה, שגם היא הייתה נכדתו של הורדוס, גם שמה היה מרים.[47]

בתלמוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסכת בבא בתרא בתלמוד הבבלי,[48] ישנם דברי אגדה על הורדוס ומרים:
"הורדוס עבדא דבית חשמונאי הוה. נתן עיניו באותה תינוקת. יומא חד שמע ההוא גברא בת קלא דאמר: 'כל עבדא דמריד השתא מצלח'. קם קטלינהו לכולהו מרותיה ושיירה לההיא ינוקתא. כי חזת ההיא ינוקתא, דקא בעי למינסבה, סליקא לאיגרא ורמא קלא, אמרה: 'כל מאן דאתי ואמר: מבית חשמונאי קאתינא - עבדא הוא; דלא אישתיירא מינייהו אלא ההיא ינוקתא - וההיא ינוקתא נפלה מאיגרא לארעא'. טמנה שבע שנין בדובשא. איכא דאמרי: בא עליה, איכא דאמרי: לא בא עליה, דאמרי לה בא עליה הא דטמנה ליתוביה ליצריה ודאמרי לה לא בא עליה האי דטמנה - כי היכי דנאמרו: בת מלך נסב".

ובתרגום לעברית:[49]
"הורדוס עבד בית-חשמונאי היה. נתן עיניו באותה תינוקת (מרים). יום אחד שמע אותו האיש בת-קול, שאמרה: 'כל עבד, שמורד בשעה זו, מצליח'. קם, הרג את כל אדוניו והשאיר תינוקת זו. כשראתה תינוקת זו, שרצה לישא אותה, עלתה לעליה והרימה קול, אמרה: כל מי שבא ואומר: מבית-חשמונאי אני בא - עבד הוא; שלא נשארה מהם אלא תינוקת זו - ותינוקת זו נפלה מן העלייה לארץ. טמן אותה שבע שנים בדבש. יש אומרים: בא עליה, יש אומרים: לא בא עליה. האומרים בא עליה, מה שטמן אותה - ליישב את יצרו. והאומרים שלא בא עליה, ומה שטמן אותה - כדי שיאמרו: בת-מלך נשא".

על פי אגדה זו, הכריזה מרים שהיא האחרונה לבית חשמונאי, והתאבדה. לאחר מותה, הורדוס שימר את גופתה בדבש במשך שבע שנים. יש האומרים שטמן אותה בדבש כדי לבוא עליה ולספק את יצרו, ויש האומרים שטמן אותה בדבש כדי לטעון שהוא נשוי לבת מלך. באגדה תלמודית זו משתקפים פרטים היסטוריים הידועים מתוך כתבי יוסף בן מתתיהו: הורדוס היה "עבד" (במובן פקיד) של בית חשמונאי, שהשתדל להינשא ל"בת-מלך" - אשה מבית המלוכה של החשמונאים, ואהבתו אליה הייתה עזה גם לאחר מותה. ישנו כאן גם אזכור לקיומה של אמונה שהורדוס בא על מרים לאחר מותה.[49] כלומר, פשע של נקרופיליה שבוצע כביכול בגופתה המתה.[50] על פי ספר הערוך, הייתה גרסה נוספת לתלמוד שבפנינו, לפיה במקום הביטוי "מעשה חידודים"[51] נכתב "מעשה הרדוס", ומוסבר: "פירוש שבא על נערה לאח[ר] מיתה, כמפורש בריש גמרא דבבא בתרא".[52]

בדברי אגדה זו נעשה שימוש מאוחר יותר בידי האמורא רב יהודה בשבתו כדיין. לפי המתואר במסכת קידושין בתלמוד הבבלי,[53] אדם שהיה רגיל להתקלס באחרים ולטעון כי הם עבדים הוכרז על ידי האמורא כעבד בעצמו, אותו אדם פנה לרב יהודה בטרוניה: "לדידי קריית לי עבדא דאתינא מבית חשמונאי מלכא, אמר ליה הכי אמר שמואל כל דאמר מדבית חשמונאי מלכא קאתינא עבדא הוא דלא אישתיור מינייהו אלא ההיא רביתא דסלקא לאיגרא ורמיא קלא ואמרה כל דאמר מבית חשמונאי אנא עבדא הוא נפלה מאיגרא ומיתה. אכרוז עליה דעבדא הוא".
בתרגום לעברית: "לי אתה קורא עבד, שבאתי מבית המלוכה החשמונאי? אמר לו: כך אמר שמואל - כל שאומר 'מבית המלוכה החשמונאי אני בא', עבד הוא. שלא נשאר מהם אלא אותה נערה שעלתה לעלייה ונתנה קולה ואמרה 'כל שאומר מבית חשמונאי אני, עבד הוא' נפלה מן העלייה ומתה. הכריזו עליו שעבד הוא".

מרים בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז תקופת הרנסאנס ועד היום, נוצרו יצירות אמנות רבות (מחזות, אופרות, רומאנים וכו') המוקדשות למרים החשמונאית ויחסיה עם המלך הורדוס.

החרטה של הורדוס על שהרג את מרים מצאה ביטוי ביצירתו של המשורר לורד ביירון, "מנגינות עבריות". בשיר "קינת הורדוס על מות מרימי אשתו" (תרגום יהודה לייב גורדון), מתקשה הורדוס בסערת-תאוותו להאמין שאמנם הרג את אשתו האהובה:

"הַאֻמְנָם מַתְּ? וּמִי הוֹרִידֵךְ קֶבֶר?
מִי הִשְׁתּוֹלֵל לַחְרוֹץ מָוֶת עָלָיִךְ?
אֲנִי הָהּ, אֲנִי הִגְדַּלְתִּי הַשֶּבֶר,
צוּר חַרְבִּי אָנִי שָׁכְרָה מִדָּמְיִךְ!"[54]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ על פי אברהם שליט, הורדוס המלך - האיש ופועלו, פרק שישי, הערה 4, עמ' 493: בהינתן שאחיה הצעיר אריסטובולוס נרצח בשנת 36 לפנה"ס, בהיותו בן 16 או 17, ומרים הייתה מבוגרת ממנו לפחות בשנה אחת. שליט מניח שלכל היותר הייתה מבוגרת ממנו בשנתיים ולכן הייתה אז בת 17 או 18 (כלומר נולדה בשנת 53 או 54 לפנה"ס).
    על פי פרופ' יוסף קלוזנר, היסטוריה של הבית השני, כרך ד, שיעור 1, פרק 1, עמוד 18: מרים הוצאה להורג בסוף שנת 29 לפנה"ס והייתה כבת 28 במותה (כלומר נולדה סביב שנת 57 לפנה"ס).
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 אריה כשר, אליעזר ויצטום, הורדוס, מלך רודף ורדוף, 2007, עמ' 61, 95, 434 הערה 31 ועמ' 441 הערה 53: "לפי חישובי קוקינוס" - 211-212 .Kokkinos, N. The Herodian Dynasty, 1998, p
  3. ^ אברהם שליט, הורדוס המלך - האיש ופועלו, עמ' 67; אריה כשר, אליעזר ויצטום, הורדוס, מלך רודף ורדוף, עמ' 451, הערות לפרק שביעי, הערה 21.
  4. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר א, פרק יב, פסקה ג.
  5. ^ 5.0 5.1 יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 15, פרק ב, פסקה ה, סעיף 23.
  6. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 14, פרק יא, פסקה ד, סעיפים 283-280; פרק יב, פסקה א, סעיף 300.
  7. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר א, פרק יג, פסקאות ז-ח; קדמוניות היהודים, ספר 14, פרק יג, פסקאות ו-ז, סעיפים 353-351; פסקה ט, סעיף 362.
  8. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 14, פרק יג, פסקה י, סעיף 365.
  9. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 14, פרק טו, פסקה ד, סעיף 413.
  10. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 14, פרק טו, פסקה יד, סעיף 467.
  11. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר א, פרק יז, פסקה ח.
  12. ^ אריה כשר, אליעזר ויצטום, הורדוס, מלך רודף ורדוף, פרק רביעי: הורדוס בשנת מלכותו הראשונה, הנישואין למרים החשמונאית, עמ' 96-95.
  13. ^ 13.0 13.1 יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר א, פרק כד, פסקה ו.
  14. ^ 14.0 14.1 יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 15, פרק ז, פסקה ו, סעיף 237.
  15. ^ 15.0 15.1 יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר א, פרק כב, פסקה א.
  16. ^ 16.0 16.1 16.2 16.3 יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר א, פרק כב, פסקה ב.
  17. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 14, פרק יב, פסקה א, סעיף 300.
  18. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 15, פרק ב, פסקאות ה-ז, סעיפים 31-23.
  19. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר א, פרק כב, פסקאות ג-ד.
  20. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 15, פרק ג, פסקאות ה-ו, סעיפים 70-64.
  21. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 15, פרק ג, פסקה ז, סעיפים 73-71.
  22. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 15, פרק ג, פסקה ט, סעיף 81.
  23. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 15, פרק ז, פסקה ד, סעיף 220.
  24. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר א, פרק כב, פסקאות ד-ה.
  25. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 15, פרק ג, פסקה ט, סעיפים 87-82.
  26. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 15, פרק ו, פסקאות ב-ג, סעיפים 178-165.
  27. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 15, פרק ז, פסקה ג, סעיף 216.
  28. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 15, פרק ו, פסקה ה, סעיפים 186-184.
  29. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 15, פרק ז, פסקה א, סעיפים 212-202.
  30. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 15, פרק ז, פסקה ד, סעיף 219.
  31. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 15, פרק ז, פסקה ד, סעיף 220.
  32. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 15, פרק ז, פסקה ג, סעיף 213.
  33. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 15, פרק ז, פסקה ד, סעיפים 231-221.
  34. ^ פרופ' יוסף קלוזנר, היסטוריה של הבית השני, כרך ד, שיעור 1, פרק 1, עמודים 19-18.
  35. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 15, פרק ז, פסקאות ה-ו, סעיפים 237-232.
  36. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר א, פרק כב, פסקה ה.
  37. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 15, פרק ז, פסקה ז, סעיפים 244-240.
  38. ^ אריה כשר, אליעזר ויצטום, הורדוס, מלך רודף ורדוף, פרק שלושה עשר, עמ' 256.
  39. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר א, פרק כד, פסקה ה, סעיפים 484-483.
  40. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 16, פרק ז, פסקה ג, סעיפים 199-194.
  41. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 16, פרק ז, פסקה ו, סעיפים 228-227; ספר 17, פרק א, פסקה ג, סעיף 22.
  42. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר א, פרק כג, פסקאות ב-ג.
  43. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 16, פרק ז, פסקה ג, סעיפים 204-201.
  44. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 16, פרק ז, פסקה א, סעיפים 185-184.
  45. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים (תרגום יעקב נפתלי שמחוני), ספר ה, פרק ד, פסקה ג.
  46. ^ אברהם שליט, הורדוס המלך - האיש ופועלו, פרק רביעי, עמ' 191.
  47. ^ 47.0 47.1 אריה כשר, אליעזר ויצטום, הורדוס, מלך רודף ורדוף, הערות לפרק שנים עשר: הערה 44, עמ' 491.
  48. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ג', עמוד ב'
  49. ^ 49.0 49.1 פרופ' יוסף קלוזנר, היסטוריה של הבית השני, כרך ד, שיעור 1, פרק 1, עמ' 21-20.
  50. ^ אריה כשר, אליעזר ויצטום, הורדוס, מלך רודף ורדוף, פרק שביעי, עמ' 163; הערות לפרק שביעי, הערה 34, עמ' 452.
  51. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ס"ו, עמוד ב'
  52. ^ "הרדוס", בספר "הערוך"
  53. ^ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ע', עמוד ב'
  54. ^ קִינַת הוֹרְדוֹס עַל מוֹת מַרִימִי אִשְׁתּוֹ / י"ל גורדון, בפרויקט בן-יהודה