היינץ הרטמן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
היינץ הרטמן
Heinz Hartmann
Jauregg and coworkers Vienna.JPG
לידה 4 בנובמבר 1894
וינה, האימפריה האוסטרו-הונגרית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 17 במאי 1970 (בגיל 75)
סטוני פוינט, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
ענף מדעי פסיכולוגיה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים אוניברסיטת וינה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

היינץ הרטמןגרמנית: Heinz Hartmann;‏ 4 בנובמבר 18941970) היה פסיכולוג ופסיכואנליטיקאי אוסטרי, ממייסדי זרם פסיכולוגיית האגו.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרטמן נולד בווינה בירת אוסטריה, למשפחה שרבים מצאצאיה היו סופרים ואקדמאים. אביו, לודוויג, היה פרופסור להיסטוריה, ואמו, גרטה, הייתה פסנתרנית ופסלת.

הרטמן למד באוניברסיטת וינה וקיבל תואר דוקטור בפסיכולוגיה. הוא הושפע מקרל אברהם, עבר פסיכואנליזה אצל שאנדור רדו, והתעניין בתאוריות פרוידיאניות. ב-1927 פרסם את מאמרו "יסודות הפסיכואנליזה", ובהמשך פרסם מספר מחקרים על פסיכוזה, נוירוזה, תאומות ועוד. בנוסף השתתף בכתיבת מדריך לפסיכולוגיה רפואית. ב-1934, לאחר שהוצעה לו משרה במוסד ג'ון הופקינס, קיבל היינץ הזמנה מזיגמונד פרויד להישאר בווינה ולעבור אצלו פסיכואנליזה. היינץ נשאר, טופל אצל פרויד, ונחשב לפסיכואנליטיקאי מצליח בתקופתו.

ב-1937 הציג במסגרת החברה הפסיכולוגית הווינאית את מחקרו בנושא פסיכולוגיית האגו, נושא שהרחיב בהמשך אותה שנה בספרו "פסיכולוגיית האגו ובעיית ההסתגלות". רעיונותיו היוו בסיס להתפתחות גישת פסיכולוגיית האגו, שהיוותה גישה תאורטית משמעותית בתחום הפסיכולוגיה בתקופה זו, שכללה פסיכולוגים רבים, בהם אנה פרויד, בתו של זיגמונד פרויד.

ב-1938 ברחו הרטמן ובני משפחתו מאוסטריה מאימת הנאצים, ולאחר שהות קצרה בפריז ובשווייץ, הגיעו ב-1941 לניו יורק. שם ייסד יחד עם ארנסט קריס ורודולף לוונשטיין את "החברה הפסיכואנליטית של ניו יורק", והמשיך בכתיבת מאמרים. ב-1945 ייסד עם ארנסט קריס ואנה פרויד את כתב העת השנתי "המחקר הפסיכואנליטי של הילד". בשנות ה-50 מונה לנשיא האגודה הפסיכולוגית הבינלאומית (IPA), ולאחר מספר שנים בתפקידו, קיבל את תואר הכבוד "נשיא לכל החיים" של האגודה.

הרטמן מת בעירו סטוני פוינט שבמדינת ניו יורק, בשנת 1970.

גישתו התאורטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסיכולוגיית האגו על פי הרטמן, הייתה מבוססת על התאוריה הפסיכואנליטית הקלאסית, אך שמה דגש רב על ההתפתחות הנורמלית של האדם ועל ניתוח האישיות המסתגלת שלו. בדומה לפרויד, הוא ביסס את התאוריה על תורת האבולוציה; אך בניגוד לפרויד, שטען כי התינוק נולד עם דחפים ביולוגיים (איד) ואילו האגו מתפתח מאוחר יותר, כתוצאה ממשא-ומתן בין האיד לדרישות המציאות והסביבה - הרטמן טען שבשל הצורך להישרדות והסתגלות לסביבה, נולד התינוק עם אגו בסיסי מסוים, שמאפשר לו למידה, חשיבה וכשרים רבים נוספים, לצורך הסתגלות. כשרים אלו מתפתחים באופן עצמאי מהאיד, בתגובה לסביבה, באזור נפשי אותו כינה "אזור משוחרר מקונפליקט". לאגו תפקיד חשוב גם בהרגעת אנרגיות אלימות שעלולות לפגוע באדם ובסביבתו, ולפיכך הוא פועל גם כאמצעי הגנה כנגד דחפי התוקפנות של האיד. למעשה, מנגנוני ההגנה של האגו, שפרויד ראה בשימוש בהם כמכשול בפני הבריאות הנפשית של האדם, תוארו על ידי הרטמן כחיוניים ומועילים להסתגלות, משום שנוצרו מתוך קונפליקט ונועדו להתאמת האדם לסביבתו.

בהתאם לראייה זו, תפס הרטמן את הפסיכופתולוגיה כנובעת מיכולת הסתגלות פגומה של האדם אל דרישות הסביבה, ומקושי להשתלט על דחפים אסורים של האיד ולוותר עליהם. בנוסף, הוא הדגיש את חשיבות התאמת הסביבה אל האדם וקבלת העצמי האמיתי שלו כפי שהוא, ולכן פתולוגיות תוארו כסוג של מחאה של האדם כנגד הסביבה שלא מאפשרת לו התפתחות של עצמי אמיתי (בדומה למה שנטען בגישות נוספות, כגון פסיכולוגיית העצמי ויחסי אובייקט).

מבחר מספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "Ego Psychology and the Problem of Adaptation", International Universities Press, 1958
  • "Essays on Ego Psychology", Hogarth Press, 1964

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]